דתייה, מחפשת עבודה? אל תבואי לראיון בחצאית ובמטפחת

שלומית נויפלד, 33, בודקת תוכנה מההתנחלות אפרת, התראיינה במשך חודשים בחברות היי-טק שונות, אך לא התקבלה לעבודה. "לא הבנתי למה זה קורה", היא מספרת, "עד שבאחד הראיונות שבמהלכו הגיעה המראיינת למסקנה שיש לי ‘בעיות דתיות' עם מקום העבודה, נפל לי האסימון: ברגע שאת מגיעה בחצאית ובמטפחת את מפסיקה להיות המועמדת ונהפכת להיות "הדתייה", "המתנחלת", "הדוסית".

נויפלד החליטה לעשות מהפך. "התחלתי להגיע לראיונות עבודה במכנסיים", היא מספרת. "הלכתי עם סרט על הראש וקוקו שמציץ החוצה. זה לא שלא ראו שאני דתייה, אבל נראיתי כנראה הרבה יותר ‘נורמטיבית'. בן לילה התחילו לחזור אלי, ודי מהר מצאתי עבודה".

גם כרמי אור, יועצת ומאמנת לכלכלת המשפחה, מכירה את החוויה. "אני מגיעה לפגישות במכנסיים, נעלי עקב וחולצה מחויטת", מספרת אור. "הלבוש הזה מאפשר לי להתמקד במקצוע. ללבוש הדתי יש אפקט ראשוני פחות מקצועי. בהמשך אני מצהירה על המכלול: אני גרה בשומרון, גרושה, אם לשלושה ילדים - אז מתייחסים אלי כאל אדם מקצועי ובשל".

לרחל, 35, עיתונאית תושבת המרכז, נמאס להיות "דתיית המחמד של המערכת", זו שמצפים ממנה שתדע מה התאריך העברי של כל חג ושתכיר בעל פה את כל שמות המתנחלים שהשתתפו בעלייה לסבסטיה.

כשרצתה להתקבל לעבודה באחד מעיתוני הנשים, הגיעה לראיון במכנסיים. "זה קרה אחרי שבראיון לקורס כתבים בקול ישראל, אמר לי אחד המראיינים ‘את דתייה בת עשרים ומשהו, עוד מעט תתחתני ותרצי להקים משפחה, והעבודה פה היא מסביב לשעון. איך זה יסתדר לך?' החלטתי שלא לספק את התחמושת. אם הייתי באה בלבוש הרגיל שלי הייתי צריכה להדגיש את הצדדים החילוניים שבי - שליטה בתרבות מערבית, ניים דרופינג ועוד. הופעה במכנסיים פחות סימנה אותי, וגרמה לי להתראיין ביתר חופשיות".

"זיקיות" בפעולה

שלוש הדוגמאות האלה הן רק טיפה בים. לא מעט פעמים מדווחים דתיים לאומיים שרוצים להתקבל לעבודה במקום בעל אופי חילוני על יחס מפלה מצד מראיינים. התופעה מוכרת יותר באזור תל אביב והמרכז, בעיקר בחברות היי-טק קטנות, משרדי פרסום או בחברות תקשורת שבהן התרבות הדומיננטית היא חילונית-אשכנזית. בניסיון לצלוח את הקושי הקיים בלאו הכי במציאת עבודה, מחליטים חלק מהדתיים "להתחפש".

בפורום באתר הדתי כיפה, כינה אחד הגולשים את התופעה זיקיות. ההתחפשות מתחילה כבר בשלב קורות החיים: יש נשים שמשמיטות את האולפנא ומחליפות אותה בבית ספר תיכון. לעתים מי שגרה במושב דתי, נוקבת בשמו של יישוב גדול סמוך. במהלך הראיון הן לובשות מכנסיים, ומי שבוחרת בחצאית לובשת אחת קצרה מהרגיל. הנשואות שהולכות בכיסוי ראש יבחרו בכזה שנראה כאביזר אופנתי חילוני.

גם גברים סובלים מהתופעה. תומר, 29, התגורר בעבר ביהודה ושומרון וכיום חי בתל אביב ועובד באחת מחברות ראיית החשבון הגדולות. במהלך השבוע, כשהוא בעבודה, תומר הולך ללא כיפה, אך בשבתות הוא שב וחובש את הכיפה, הולך לבית הכנסת ושומר שבת.

"התקבלתי לעבודה חבוש כיפה וגם המראיין היה דתי, אבל אחרי שנה החלטתי להוריד אותה במשרד". הורדת הכיפה אצל תומר היתה חלק ממשבר אמוני, אך גם משיקולי נוחות: "כשאני לובש כיפה בעבודה, אני מסמל משהו, ומצפים ממני לדברים מסוימים, בין השאר לדעות פוליטיות ימניות. זה מקטלג אותי. אני גם לא רוצה ששאר הדתיים בעבודה ישפטו אותי כי הלכתי לתפילה או לא, ושהחילונים יצפו שאדע מה התאריך העברי של חנוכה. ברגע שאין לי כיפה אני מרגיש יותר נוח ומרשה לעצמי קצת יותר מכל הבחינות. גם אם מדובר בלטעום עוגת שוקולד באירוע במשרד, בלי שמזנקים עלי אם זה כשר או לא".

מעניין כי על אף שהתופעה מכה גלים ברשת, חלק לא קטן מהמרואיינים התכחשו לה תחילה. "דווקא הדתיות באה עם תדמית של יושר ומוסר שחשובים במקום עבודה", היה משפט ששב ועלה בראיון. אבל אחרי כמה דקות שיחה ניכר שינוי והמרואיינים נזכרו שחוו לא מעט הערות מציקות על רקע דתיותם, או תחושה של שוני וזרות במקומות עבודה חילוניים מובהקים.

"כשנכנסתי להריון החמישי בעבודה הרימו גבה", מספרת אחת המרואיינות, מתחום ההיי-טק. רואה חשבון שבמחלקתו עובדים ארבעה דתיים מספר על לקוח חילוני שהגיע לביקור ושאל בקול: ‘מה, כולם דתיים פה?'".

חילוני מביא חילוני

לרתיעה מהעסקת דתיים יש פנים רבות. "פעם ראיינתי מישהי מדהימה לתפקיד פיתוח בצוות שלי" מספר ערן, מנהל בחברת היי-טק קטנה. "היא היתה דתייה, אם לשלושה ילדים, חריפה ומעניינת, אבל הבוס שלי לא היה מרוצה מאחר שאין דתיים נוספים בחברה. הוא היה מודאג שהיא לא תשתלב ושאם יהיו בעיות חמורות בסוף השבוע לא יהיה עם מי לדבר. היא מצדה הבטיחה שהיא באה כל יום לעבודה בשבע בבוקר ושתהיה זמינה מהבית. עד ששכנעתי אותו - היא נחטפה על ידי חברה אחרת".

הרתיעה מהעסקת דתיים קשורה בין היתר לכך שדתיים רבים מזוהים אוטומטית כמתנחלים. פרופ' אשר כהן, חוקר של החברה הציונית הדתית מהמחלקה למדעי המדינה בבר אילן, אומר כי "להיכנס לראיון עבודה בצפון תל אביב עם מראה של מתנחלת זה כמו ליפול עליהם מהירח. הגיוון של המתנחלים לא מוכר משום שההשתקפות שלהם בחדשות היא בעיקר דרך פעולות ה'תג מחיר'. בורגנים טובים מאפרת, עופרה ואלקנה אינם מייצרים חדשות ואינם משתתפים בעיצוב דימוי המתנחלים בציבור הרחב. התוצאה היא שכשמגיעה מתנחלת, או מי שנראית ככזו, היא נתפשת כאחת מחבורת תג מחיר שחיה במאחז על גב ההר".

הצורך "להתאים ל-DNA של חברה" אכן יוצר הדרה של לא מעט דתיים. ד"ר יהודה גודמן, חוקר הממשק דתיות-חילוניות במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית, אומר כי "השפה הביולוגית של DNA של חברה היא שפה גזענית שמכבסת, או מעניקה לגיטימציה, לאפליה או לסינון חברתי". פרופ' עמליה אוליבר מאותו חוג מוסיפה כי "הנטייה הטבעית של מנהלים, בעיקר בתחומים כמו היי-טק - שבהם קיימת עמימות גדולה לגבי היכולת להצליח כארגון - היא לחפש אחר הדומים להם. זה נותן תחושת ביטחון גדולה יותר בתהליכים הארגוניים. מאידך, השיח הארגוני הנוכחי קובע כי דווקא הכנסת השוני למערכת מגוונת ומייצרת חדשנות".

עופר עובד, לשעבר מנכ"ל מקאן דיגיטל וכיום שותף בחברת אחזקות בתחום המדיה, מסכים עם הדברים. "כשהייתי בחברת סטארט-אפ לקחנו סופרים, עיתונאים, חילונים ודתיים, כדי שהחברה תהיה הכי יצירתית שיש", הוא אומר, אבל גם מודה שבתקופתו במקאן דיגיטל לא הועסק בחברה אפילו דתי אחד: "בענף הפרסום גיוס האנשים נוצר בפורמט של חבר מביא חבר. זו ברנז'ה שברגע שהגעת אליה - חבר גם יפתח לך את הדלת לתפקיד הבא".

בחברות אחרות, חבר דתי מביא חבר נוסף וכך עולה בהדרגה מספר הדתיים באותו ארגון. אך מה שקשה לעתים, על פי המרואיינים, הוא "להכניס לארגון את הדתי הראשון".

להתחפש או לא להתחפש

האם ההתחפשות שמטרתה להכניס את הרגל לדלת היא עניין מחויב המציאות? האם הוא ממולץ? יעל פרימק, מומחית לראיונות עבודה מהאתר אולג'ובס מגלה אמביוולנטיות: "מצד אחד נכון לטשטש סממנים דתיים, כי ההבנה שהרושם המקצועי חשוב היא הבנה נכונה בתחום הקריירה. מצד שני, צריך לזכור שאתה נכנס למקום עבודה שאתה רוצה להישאר בו לאורך זמן ורוצה שיהיה לך נעים בו בדיוק כפי שאתה".

חגית לקר, מנכ"לית ליד ייעוץ ארגוני, חושבת ההפך. לטענתה, מעסיק שמגלה שמועמדת לעבודה "התחפשה" ירים גבה, ואף יותר מכך: "מי שמוציאה קצוות שיער מכיסוי הראש כדי להיראות יותר ליברלית, זה בסדר, אבל להתחפש? אני כמעסיקה אשאל את עצמי איפה היא עוד תתחפש והאם אפשר לסמוך על עובדת כזו? אני רוצה לקוות שזו לא תופעה נרחבת, כי זה מזעזע".

"באמת התחפשתי", מודה נויפלד. "וכסיפרתי אחרי זמן מה לבוסית שלי שהתחפשתי, היא היתה בשוק, ולא העלתה על דעתה שאולי לא היתה מקבלת אותי אחרת. חשוב להבין שאף אחד לא עושה את זה בכוונה. הדחייה נובעת בעיקר מהתנהלות לא מודעת".

מיכל, 31, עובדת בארגון גדול, מתארת גם היא הפתעה גדולה. "עמיתה לעבודה, עובדת בכירה במקצוע הנחשב לגברי, מעולם לא גילתה סממנים שהיא דתייה", היא מספרת. "יום אחד היא הגיעה עם מטפחת. חשבתי שזה עניין אופנתי, אך למחרת המטפחת קצת כיסתה יותר. שאלתי אותה אם היא מתחזקת והיא ענתה ‘תמיד הייתי'. הסתכלתי עליה בהלם ושאלתי ‘מאיפה זה הגיע?' היא הסבירה לי שעכשיו היא מרגישה מספיק בנוח להגיע לעבודה בלבושה האמיתי, מאחר שכבר הוכיחה את עצמה".

חנה קהת: על המגזר הדתי לעשות חשבון נפש

ד"ר חנה קהת, יו"ר ארגון הנשים הדתי-פמיניסטי קולך, אינה מכירה את תופעת ההתחפשות, אך מבינה מאיפה יכול להגיע החשש החילוני.

קהת קוראת למגזר הדתי לעשות חשבון נפש: "אני חוששת שאם תמשיך מגמת ההקצנה הדתית בחברה, כמו בנושא הדרת נשים, זה ימשיך להטיל אימה גם על החברה הכללית. ההקצנה תפעל כבומרנג ועלולה להוביל לאפליה כלפי עובדים דתיים, אם מעסיק יחשוש שכניסה של עובד דתי יכולה לגרום, למשל, לדחיקת נשים. לרבנים ולדתיים אחרים יש אחריות לזכור שהם לא יכולים להיות קיצונים ולהחזיק בנורמות שדומות לאלה של העולם החרדי כשהם במרחב הציבורי - כי זה פוגע בהם עצמם".

לדברי ציונה קניג יאיר, נציבת שוויון הזדמנויות בעבודה, "דעות קדומות מלוות אותנו בשוק העבודה מאז ומתמיד, בנוגע למגדר, הורות, צבא, לאום ועוד. באחרונה עולה המודעות בכל הקשור להעסקת אוכלוסיות שונות וקיימת הבנה כי העסקה של כוח עבודה הטרוגני תורם לצמיחה, ליצירת פתרונות יצירתיים, לפתיחת נתחי שוק חדשים. DNA של חברה מבוסס על דברים רבים. קליטת עובדים שכולם בעלי מאפיינים דומים, איננה בהכרח הדרך להצלחת העסק, במקרים רבים ההיפך הוא הנכון.

"בשונה ממדינות רבות אחרות, דוגמת בלגיה וצרפת, החוקים של דיני עבודה בישראל מאפשרים חופש דת, כלומר, מאפשרים לגברים ולנשים להגיע עם סימני דת חיצוניים לעבודה וקובעים כי כל יחס שונה אליהם הוא הפליה. בבלגיה וצרפת אסור לבוא עם כיסוי ראש לעבודה במקום ציבורי, זה החוק. המחוקק הישראלי רואה את הדברים בצורה שונה ונותן ביטוי לרב-גוניות שיש בחברה הישראלית, לדתות ולזרמים השונים. ראוי לכבד את החוק אבל לא פחות חשוב מכך, נכון וכלכלי לגייס גם נשים דתיות ולהבין שהשונות בעסקים היא יתרון".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!