ניתוח • שירת הבקשות: מדוע דווקא בשבת?

עונת החורף של "שירת הבקשות" יצאה למסלולה זה לא מכבר, ובליל שבת בראשית, בתי כנסת בכל רחבי הארץ נצבעו בשלל צבעי הצלילים המסורתיים של "שירת הבקשות".

שני סגנונות עיקריים נפתחו במקביל, שירת הבקשות על פי מסורת יהודי מרוקו, המיוחדת בכך שהטקסטים בה מותאמים לפי כל שבת ונושאי הפרשה ומעגל השנה, ושירת הבקשות על פי מסורת יהודי חאלב/ירושליים המיוחדת בהרמוניה המחרוזת בסולמות ומקאמים ואותם שירים הממשיכים במשך כל העונה.

אגב, הבדל קטן נוסף בין הנוסחים הוא מועדי תום העונה, שירת הבקשות בנוסח מרוקו נמשכת עד שבת "זכור", הנוסח הירושלמי לעומתו ממשיך עד שבת הגדול.

אך דומני שמבין כל בתי הכנסת בהם מתקיימת שירת הבקשות, ולא משנה הנוסח, המפורסם והמדובר מבין כולם הוא בית הכנסת "עדס" בשכונת נחלאות (י-ם), המחזיק בוותק הרב ביותר, ובשעות הנדירות שבין 03:00 לפנות בוקר עד השעה 07:00 בערך.

ודווקא לכן, אני רוצה להעמיד אותו במרכז הנושא בו בחרתי להתמקד בדברים הבאים.

שירת הבקשות- בשבת.

מי שמדפדף בפיוטים השונים של שירת הבקשות מבחין כי נושא השבת על שלל היבטיו, מחורז בצורה בולטת במיוחד, וכי כמות האזכורים רבה לאין ערוך, כמו כן מי שיסתכל על ארשת פני המשתתפים בשירת הבקשות, יראה ממש "פני שבת", האווירה השבתית מייצרת הרמוניה ייחודית, ובאופן כללי מי שינסה לחפש לא ימצא מסורת קבועה ויציבה דומה לזו, חוץ מאשר בשבת.

בכלל לא נמצא עוד בית כנסת אחד בעולם (חוץ ממוסאיוף ואולי עוד בודדים בלתי ידועים לציבור) בו מתקיימת המסורת הזו על פי מתכונתה לפנות בוקר בשבת, עם המסגרת הקבועה, והסדר והקבוצות, חוץ מאשר בית כנסת עדס, ורק בשבת.

בכל מקום אחר בו הייתי, או אפילו בבית כנסת עדס ולא בשבת, וקל וחומר בבתי כנסת, האווירה היתה "קרעים קרעים".

המבצעים היו מוכשרים, כל הלחנים בוצעו במדויק, הטקסטים זכו לשטיח מוסיקלי פורה ועשיר, אך לא היה זה אלא כחתיכות עוגה, כי העיקר, המהות, האווירה, לא היו, ומשירה מופלאה זה הפך לתוכן מוסיקלי, ברגע שנלקחה מהשירה הזו תעודת הזהות שלה, נלקח עיקר הקסם שלה.

בעבר כבר כתבנו על הצורך להשאיר את "שירת הבקשות" בכותלי בית הכנסת, ובזמנים המיועדים לה.

הפעם אני רוצה לנגוע בזה לעומק יותר, ואולי על הדרך להשיב על מה שנראה לי שאלה שמעסיקה רבים: איך ייתכן שלמעלה ממאה שנה, לא קם בית כנסת אחד אפילו שאימץ לעצמו את אותה מסורת כמו ב"עדס" ומוסאיוף, לעיתים זה קורה אך בשבתות בודדות, יותר זה מצוי בקרב בתי כנסת בנוסח מרוקו, אך מקום קבוע ובזמן הזה של ליל שבת, עם אותה פריחה ודומיננטיות כמו של בית הכנסת עדס לא מצאתי, אז דבר ראשון למה לא, דבר שני, מהו הסוד של בית הכנסת הזה שהצלחתו רק גוברת עם השנים.

ובכן, אחת הדוגמאות הנפלאות ליופייה של היצירה הפיוטית המקורית, בטקסטים ואף בחלק גדול מהלחנים, היא "שירת הבקשות".

אינני יודע כמה כולם מבינים את כל הטקסטים, אך תמיד כאשר אני פוגש באלו השרים אותה, אני מוצא דביקות וחיבור טוטאלי.

וזה לא לחינם, זו מסורת שתוכננה וגובשה אט אט, עם מדידות וכיוונים, עם רעיונות ופרטים, המותאמים במלואם אל הנשמה, ובליל שבת.

יש פה מלאכת מחשבת ברמה הגבוהה ביותר.

זו היא לא תרבות "על אם הדרך" שנועדה למלא אולמות, או שנכתבה והולחנה באילוץ בידורי, אלא כזו עם כוונה, כזו עם מטרה, המושתתת על יסודות רוחניים ומוסיקליים מדוייקים, הן בטקסטים, הן בלחנים, הן בחוט השזור והמקשר בין כולם, והן בסדר המופתי, ובשילוב בין הקטעים המוגמרים, לקטעי האילתור, זו יצירת מופת מדויקת שאין הסהרים מלאים על התהוותה הנוכחית, יש הסברים על חלקים ממנה, אבל ככה זה, אז לא היה מודעות לחשיבות התיעוד הסיפורי של הדברים.

חושבני כי ההכרה בכך מביאה אותנו להבנה פשוטה וחדה כאחד.

המוטיבציה צריכה גבוהה של סגנון התרבות הזה, חייבת להיות מכוונת למקום של יצירת תוכן מקורי ומדויק, העונה על כל צרכי הנשמה, המקום והזמן. אסור לה להיות מכוונת (דרך קבע) למקום של העתדבק עם תכנים קיימים, או לעיסה חוזרת ונשנית של המותאם והמתואם לזמנים ומועדים אחרים.

ומאידך לחבק את חומרי הגלם המוסיקליים הקיימים, ולאמץ אותם בעוז ובהתמדה בזמנים ובמקומות שהם משתייכים אליהם.

בית הכנסת עדס עשה ועושה זאת (וכן כל השאר הפועלים כך...) מראשית התהוותו עד לימים האלו בו המקום עבר שדרוג חיובי, באווירה המתבססת יותר על עידוד להעלאת המוטיבציה של הדור הצעיר והאורחים והדינמיקה בין הקבוצות השונות, ופחות ב-מה שהיה מקובל יותר פעם, קפדנות ומתח, הדורות השתנו, וזה נעשה בהצלחה רבה על ידי הפייטנים והחזנים השונים הנמצאים שם, בניהולו המוצלח של החזן רם מזרחי, עם יתד של מערך הפצת המודעוּת והפרסום שמופעל שם ע"י שלום אריאלי (תפארת הפיוט), וכל השותפים שמחזיקים את המקום לרווחת כל מי שמתגבר וקם ב 03:00 לפנות בוקר (אפילו קצת לפני כדי להספיק להגיע בזמן).

וכל השאר לא באמת ניסו את זה, הם ניסו את זה בליל שבת אחרי הסעודה, בימי חמישי, בזמנים ובמועדים אחרים, זה יפה, זה מקסים, אך זה לעולם לא יוכל להפוך למסורת, כי זה שייך לשעה 03:00 לפנות בוקר שבת קודש.

מול כל הרצון לייצר מצב של מסורות תרבותיות בזמנים ובמועדים אחרים, חייב שתהיה הבנה כי הם ראויים לתוכן מקורי המותאם להם, ועת דודי עולם הפיוט והחזנות הגיע, לשוב ולהתחדש בטקסטים ובלחנים מקוריים המותאמים לכל הווייתו היהודית של האדם בחייו, עם כלי מחשבת הפיוט, ברעיון הטקסטואלי והמוסיקלי, כאלו שמנועי המוטיבציה יופנו אליהם, ויצליחו גם כן לקלוע.

••

מצורף למעלה קטע מתוך "שירת הבקשות" שהתקיימה דווקא ביום חול בבית הכנסת "יגיע כפיים" בירושלים (רח' פינס 18) וממשיכה להתקיים, בזכות פעילותו הנמרצת של הגבאי נתן בהר, שעם מוטיבציה של אנשים כמוהו בהחלט שיש מצב שהווטו יישבר, ותיהפך להיות מסורת של "שירת הבקשות" גם ביום חול (כך זה כבר כמה שנים, כל יום חמישי בשעה 19:00). ולהראות, שעם כל הכבוד לתיאוריות, היופי שלה בוקע בכל עת וזמן. מבצעים: החזן יחיאל נהרי עם ילד הפלא אורי אריאלי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!