הילד לא מפסיק לשקר, מה עושים? • תבלין לשבת

אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח:

א. מדוע האחים מכנים את עצמם בתואר "עבדיו" ולא פונים אליו ישירות, בכבוד, "אדוני שאל, היש לכם אב או אח"?

יתירה מזו, יהודה משתמש שוב ושוב בכינויים הללו של אדון ועבד, למרות שכלל לא היו אזרחי מצרים הכפופים למרותו.

"איבדנו את האמון בבן"

נושא החינוך הוא דבר אשר בוער בשנים האחרונות, בכל שכבות האוכלוסייה, בכל המגזרים.

הנוער של היום, הרבה יותר מפותח, הרבה יותר סקרן. הכל זמין לו לנער. הכל, מטוב ועד ההפך הקיצוני מזה, השם ישמור. הרחוב היום הרבה יותר מעניין, קורץ ונגיש. לעומת זאת, לא תמיד במוסדות החינוך, מקבל הנער מענה של ממש לסקרנותו, או הסברים מספקים בכדי שיוכל להבין את ההבדל בין טוב לרע.

הנוער של היום זקוק לתשובות ממוקדות יותר, בעלות משמעות לחיים. מבחינתו, לא קיים המושג "זו התורה, זאת המסורת, ככה היינו וכך גם אתה".

העוסקים בחינוך או שלום בית, רבנים ומורים, מוצאים עצמם רבות עומדים מול הנערים הרציניים ביותר, על מנת להסביר להם דברים כמו תפילה או אמונה בסיסית בקדוש ברוך הוא.

לפני מספר שנים, פגשתי בהוריו של יענקי, הם היו דאוגים ואכפתיים. בקול שבור, סיפרה אמו בבכי שהיא אבדה את האימון בבנה.

הוא פשוט לא מפסיק לשקר, על כל דבר ועניין. כרוני. הם ניסו הכל עד שהגיעו למצב כאוב בו הם אינם מאמינים לו במאומה. כל מה שיאמר, ייתפס אצלם מיד כשקר. המצב הזה גרם לכך שהתקשורת בינו לבין ההורים נחלשה וכמעט פסקה.

"שמנו לב", הם פתחו ב'תגלית', "שככל שהאבא יותר נוקשה אתו, אז הוא לא מדבר בכלל".

התעניינתי, כיצד יחסו לחברים. האם גם בחברה הוא נתפס כשקרן או חסר תקשורת. "לא", הם ענו. בין החברים הוא ילד סטנדרטי, מספר להם הכל, וככל הנראה גם לא משקר במיוחד. "כשאנו רוצים לדעת מה עובר עליו, אנו מבררים אצל חברים", סיפרו.

העמדה של יוסף הביאה לשקר

פרשת השבוע נותנת לנו את האחת ההוראות החשובות ביותר לחינוך.

אחד הדברים שאנו יכולים ללמוד, זוהי העמדה שבה אנו נמצאים מול ילדינו, או מול תלמידנו וכל אדם אחר.

בפרשה מובאים שני סוגי מצבים. האחד, אדם הנמצא בעמדה, ואילו זולתו, אף אינו בעמדה כלשהי, גם לא נחותה.

יוסף ישב בעמדה ברורה. הוא היה איש מפתח במצרים, משנה למלך, אחראי על התבואה בשנות הרעב. בוודאי שעמדתו אף הייתה חזקה מול אחיו שהיו זקוקים לעזרתו.

היה בכוחו לנהוג כפי שנהג, לא רק מתוקף ההחלטה להפחיד את אחיו ולהראות להם את הסמכותיות שיש בו. מסתבר, שיוסף לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה להראות את כוחו על ידי התנהגות קשה. מפני שבאופן טבעי, כאשר אנחנו נמצאים בעמדת מפתח, או במעמד מסוים, לרוב, גם אם לא נרצה, אנחנו נהפכים לרשמיים יותר.

אם נביט סביבנו, נראה הרבה מכרים, שברגע שהם התמנו להיות מנהלים או להשתדרג בתפקידם, הם נהפכו לרציניים יותר. עד כדי כך שלחלק מאנשים האלה אנו מיד מדביקים את המשפט: "רק נהיה גדול, שכח אותנו". לא תמיד הם שוכחים אותנו, לפעמים הם באמת חווים, איזושהי התבגרות.

לעומת יוסף, אחיו יהודה, אפילו לא היה בעמדה כלשהי על מנת להביע את דעתו. הוא מודע לכך שאינו אלא תייר שבא לשבור אוכל, והוא חש שלא רק שאין לו שום זכות כאן, אלא הוא עומד מול המשנה למלך ללא מעמד וללא זהות.

בתחושה כזו, דמותו של יוסף, הופכת מיד להיות מאיימת. לכן, הדבר הפשוט ביותר הוא לפתח איזה יחסים. כאן באים ביטויי הנימוס של 'אדוני' ו'עבדך'. אדם מוכן לקבל אפילו מעמד של עבד כלפי אדונו, ובלבד שיקבל מעמד כלשהו. עבד העיקר מעמד. גם אם יהודה יודע בתוך ליבו מהן זכויותיו, או מה הוא חש באמת כלפי המשנה למלך ה"מצרי", הוא מבין שמוכרחים לסדר את הדברים כשיחה בין עבד לאדונו בכדי להקנות לעצמו עמדה ממנה יאמר את מבוקשו, ולא עוד סתם תייר מסכן המצוי באי ודאות.

במצב המפחיד והמעורער הזה, אם נצרך, ייתכן וגם אין ברירה אלא לשקר.

וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ:
ואחיו מת: מסביר רש"י "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו. אמר אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי.

העמדה המפחידה בה היה מצוי, הכריחה אותו לכך.

הילד משקר? זה אחריות שלנו!

אנו כהורים וכמורים צריכים לזכור שהאחריות היא בידיים שלנו.

אם ילד משקר, או אינו משתף אותנו במה שעובר עליו, או לפחות בחלק ממה שהוא מרגיש, כנראה שאנו לא מביאים עבורו עמדה נוחה בה הוא עומד מול אנשים קשובים ולא מאיימים, עמדה בה הוא יכול לומר את האמת, לספר הכל.

אנו מחויבים למצוא את הדרך להיות אוזן קשבת מול ילדינו או תלמידנו. האם הוא ירגיש בנוח או שמא יהיה מפוחד? זה תלוי בנו! זאת באחריותנו שילד ירגיש בנוח מולינו ולא חלילה מפוחד.

שאלות שמאמן היה שואל אותך באימון:

א. האם די לך שהילד שלך יהיה ירא ממך, או גם שיקבל את דבריך בכבוד והערכה?

ב. האם קיים בך הרצון לשמוע את מה שילדך חווה במקום הלימודים או עם חבריו, כאילו זה הדבר הכי מעניין בעולם?

ג. איך לפי דעתך ילדיך רואים אותך, כדמות מפחידה מאיימת או כדמות אוהבת ותומכת?

בברכת שבת שלום

יוסף חיים בולטון

מאמן בכיר בקאוצינג

[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!