היהדות היא לא רק אוטובוס מהדרין • טור

1.

איך אני מקנא בגדעון סער. ביום ראשון השבוע, נר שישי של חנוכה, הוא הגיע בשעת ערב לשכונת בעלז בירושלים, ירד מרכב השרד הממשלתי ונכנס אחר כבוד ובלי לדחוף אף אחד לבית המדרש המפואר של החסידות, שם התיישב מעדנות במתחם הוי.איי.פי של הטיש.

האמת, אני לא יודע אם יש ממש מתחם כזה. אני גם בכלל לא יודע איך נראתה השנה הדלקת הנרות של בעלז, ובדיוק לכן אני מקנא בשר החינוך. גם אני רציתי להיות שם, לשמוע את המקהלה של ר' אלתר-מאיר קאליש בת 60 החברים, לראות מקרוב את גדול הבעלי-מנגנים של העולם היהודי הרב ירמיהו דמן שר את מעוז צור במנגינה הישנה של יוסל'ה רוזנבלט, לחוות את האווירה. ולא שלא טרחתי ועליתי במיוחד את כל הדרך לירושלים בגשם.

באתי, ניסיתי, אבל פשוט לא הצלחתי.

המקום היה צר מלהכיל אותי ואת ילדי המאוכזב. טיש סולד-אאוט. פשוט לא היה מקום פנוי אחד, גם לא מתחת לשולחן, ונאלצנו לחזור הביתה. אח, איפה הצוות של "אולפן שישי" כשצריכים אותו? מה עם כתבה שתזעזע את המדינה על ילד בן 7 ששמע מאבא שלו כל כך הרבה על הדלקת הנרות של בעלז אבל לא יכול להיכנס כי 3500 חרדים השתלטו לו על המקום?

2.

למחרת הבנתי שהפסדתי שם לא רק זמירות, אלא גם רעיון אקטואלי שהיה עוזר לי לעבור את החושך של חנוכה השנה. "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק", ציטט האדמו"ר את הפסוק מתהלים והסביר: "עיקר הנס היה במפלה של היוונים, בבחינת וכל קרני רשעים אגדע. ואיך? על ידי שהתגדל והתקדש שמו של עם ישראל ברבים. אז, תרוממנה קרנות צדיק".

האדמו"ר הביא הסבר מעניין למחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין הדלקת הנרות: בית שמאי סוברים שצריכים לעשות זכר ל"וכל קרני רשעים אגדע", להפסד של היוונים, ולכן מספר הנרות פוחת והולך, ובית הלל סוברים שצריכים לעשות זכר לניצחון שלנו, ל"תרוממנה קרנות צדיק", ולכן מספר הנרות מוסיף והולך. "אנו פוסקים כידוע הלכה כמו בית הלל," אמר האדמו"ר, "ומכאן למדים לכל הדורות ולכל הזמנים, שהעיקר הוא לשים דגש על התרוממות קרן הקדושה. שהכול יהיה בבחינת 'תרוממנה קרנות צדיק', שיתרבה כבוד שמו יתברך וכבוד התורה. להילחם עם הרשעים לא כל אחד מסוגל, לא לכל אחד יש את הכוח לזה ולא כל אחד יכול להצליח, אבל באם תתרומם קרן הקדושה, אזי בוודאי תגדע ותכלה קרן הרשעה".

"וזה שייך גם לדורנו אנו, בדיוק כמו שזה היה שייך לימי חשמונאי ובניו", אמר האדמו"ר אם למישהו עוד היה ספק, "מה אנחנו יכולים לעשות כדי להרים את קרן הקדושה? לבנות עוד ישיבות, עוד תלמודי תורה, כוללים ובתי חינוך לבנים ובנות, ואנו מקווים שבזכות זה ננצח. לא כמו אלו שיש להם טעות וחושבים שהעיקר הוא שצריכים להכות ולריב עם השני. השם יתברך יעזור שנזכה שהאור של חנוכה ילווה אותנו במשך כל השנה ושנזכה ל'אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו', ושתתרומם קרן התורה וקרן ישראל במהרה".

3.

הלוואי ויכולתי לתעל את התסכול של הימים האחרונים לבניית ישיבה או תלמוד תורה. בינתיים אני לא מצליח להשתחרר ממראות הכתבה על בית-שמש (אגב, מותר היה לי בכלל לראות אותה במוצאי שבת באינטרנט? היא הרי שודרה בליל שבת. זה ממש ליהנות מחילול שבת, לא? רגע, ואם אני ממש סובל בגללה, זה בסדר?). אני מנסה שוב ושוב להיכנס לראש של היהודים האלה השבוע. מה, הם קמים בבוקר, אומרים מודה אני, מברכים ברכות השחר בכוונה, מתפללים שחרית, מתרכזים ב'מודים' כדי לא לשכוח 'על הניסים', קוראים הלל בנעימה, פרשת הנשיאים, אשרי, ובא לציון, עלינו לשבח ואז יורקים על ילדות? כאילו, יש הרבה דרכים לעבוד את השם: ברסלב, וחב"ד, וליטאים, וסאטמר, ונאמני תורה ועבודה - אבל איך בדיוק עובד המנגנון היהודי שלהם? בעצם, עזבו יהודי - איך הם בנויים נפשית? איך הם מתייחסים לילדים שלהם עצמם? לשכנים שלהם? לרבנים שלהם? לאישה שלהם?

ויש את אלה שגרועים לא פחות. הם עצמם אולי לא נוקטים ממש באלימות, רק מנסים להסביר אותה. אתה רואה את המוישה הזה שמתראיין מתוך האוטו ואומר "אני אדם בריא אז אני יורק על ילדה בת שבע" – ובכל מילה, בכל הבל פה, מוסיף עוד שלושה מנדטים ליאיר לפיד שבעצם מוביל בשידור הזה את הקמפיין למפלגה שלו ("מפלגת אולפן שישי" כפי שהיטיב לכנות אותה השבוע אריה דרעי). חכמים, היזהרו בדבריכם. קל וחומר טיפשים.

ועוד לא דיברנו על העיתונאים. לראש שלהם אני כבר מזמן לא מנסה להיכנס. קמים בבוקר, לא אומרים מודה אני, לא מברכים ברכות השחר, לא שחרית, אלא מיד יורקים. יריקתם אומנותם. הרי בלי הטרנד התקשורתי הדוחה של השנאה לחרדים איש לא היה מתעניין השבוע בסיפור הקשה של נעמה. יותר מזה: עוד שבוע שבועיים איש גם לא יתעניין בה ובסיקריקיה. יעברו לתקוף את המתנחלים. ואז שוב את ביבי.

4.

ואולי בכל זאת יש סיכוי ל'תרוממנה קרנות צדיק'? אולי דווקא מבול היריקות ששומרי המצוות, כולנו, חרדים ודתיים, חוטפים לאחרונה מכל הכיוונים, יגרום לאיזו התפכחות? שמעתי שבלשכה של הרב לאו התקבל השבוע מכתב של סטודנטית מהטכניון (כן, כן, אותו טכניון שמיהר לסגור את השעה הנפרדות שלו בחדר הכושר מחשש לאבק הדרת נשים) שכותבת לרב: "דווקא עכשיו אני רוצה פתאום לדעת על היהדות באמת, סקרנית להכיר אותה מעבר לכותרות של הימים האחרונים. ואני פונה אליך כי אני רואה אותך בפינות היהדות בערוץ הראשון וקוראת את ספריך, ובעצם לא מכירה אף אחד אחר".

האם זה מקרה חריג ולא מייצג? קומץ חילוני? אני רוצה לקוות שלא. שהעיסוק בעניינים השוליים בימים אלה יגרור אנשים גם לעיסוק בשאלות עומק. הם הרי ייפלו מהכיסא כשייראו שמדף הספרים היהודיים לא מלא רק בהלכות אוטובוס-מהדרין. בכל מקרה, אני הייתי ממליץ לאותה סטודנטית לקרוא לא רק את "יהדות הלכה למעשה", אלא גם רב-מכר אחר, שמתאר את מסעה הרוחני של צעירה תל-אביבית אל יהדותה: "מקימי" מאת נועה ירון (הוצאת עם עובד). ספר שנכתב, כמה סמלי פתאום, בבית שמש, עיר מגוריה של המחברת ומשפחתה ברוכת הילדים.

אני יודע שרבים מכירים את "מקימי" בעל פה, אבל בכל זאת, תמיד מרגש מחדש לחזור אל הספר הזה. כמעט בכל עמוד שייפתח לכם, מקרית, אפשר לדמוע. אז הנה אחד השיאים של הספר שהתרחש בחנוכה, במקום הכי רחוק מבית-שמש, אם כי בדיעבד מסתבר שהוא היה תחנת ביניים בדרך לשם:
"חנוכה באמלנד שבצפון הולנד זו לא בדיוק עונת התיירות. קר. קר מאוד. כל מקומי שיכול בעצמו לברוח משם, עושה את זה. בתשע בערב אנחנו עוגנים באמלנד. חושך. אי קטן וקפוא. בלי אף תייר. מתאים לנו כל כך. אני קפואה. אנחנו מוצאים פאב שכונתי ושואלים את השיכור היחיד איפה יש כאן מלון. מלון? הוא נדהם. כן, מלון. הוא נבוך, חושב קצת, ונזכר שסבתא שלו משכירה חדרים אצלה בבית. אבל בעונה כזאת? הוא צריך להתייעץ איתה. הוא יוצא ומבטיח לחזור אחרי שישאל את הסבתא.

אחרי קרוב לשעה אנחנו מתחילים להבין שהישועה לא תצמח מהסבתא. הברמן הרדום בקושי מנדב לנו מידע. מתברר שיש איזה מלון בצד השני של האי, אבל בלילה כזה הוא בטח סגור. אנחנו צועדים בשלג בכיוון המלון. מגיעים ודופקים על דלת סגורה ומחכים ומחכים. קר. קר מאוד. בסוף פותח לנו את הדלת ג'ייקוב, המנהל. חדר? הלילה? אתם בטוחים? מאיפה באתם? מאמסטרדם? למה? רציתם קצת להתרחק? הצלחתם, בזה אין ספק.

הוא ייתן לנו חדר. אבל קודם כל הוא צריך למצוא את המפתחות ולנקות ולשאוב את השטיחים ולהחליף את המצעים, כי אף אחד לא היה פה כבר חודשים.

אנחנו מחכים. ושותים תה. ומחכים. ושותים ויסקי. ומחכים. ועוד תה. ומחכים. וג'ייקוב יורד אלינו. 'החדר מוכן'. הוא מביט בנו במבט חשדני. 'תגידו, מאיפה אתם?'. 'מישראל', אנחנו עונים בלי חשק. שייתן כבר את המפתח ודי. מתרחבות לו העינים, לג'ייקוב. 'יהודים?', הוא שואל. יהודים, יהודים. בטח שיהודים. יהודים שכרגע לא בטוחים שהם רוצים להיות יהודים, שלא מבינים מה זה אומר בדיוק להיות יהודים. שנסעו במטוס וברכבת ובמעבורת בים הצפוני, והדבר האחרון שהם רצו שיקרה להם בסוף הולנד, אחרי מאות קילומטרים של מישור ודשא ומים קפואים, זה שיזכירו להם את זה. בטח יהודים, אלא מה?

ג'ייקוב מכניס יד לתוך צווארון הגולף הצמרירי שלו ומוציא משם מגן דוד. מנשק אותו, וכמעט מנשק גם אותנו. ברוכים הבאים אחים, הוא אומר בעברית הולנדית, גם אני יהודי.

ריבונו של עולם, מה בסך הכל ביקשתי? שתיתן לי קצת להיעלם בתוך העולם הגדול שלך. אני מתחילה לבכות. ג'ייקוב מראה לי שיש לו מתחת לבר, ליד השיבס, ספר תהלים קטן שהוא שומר עליו מכל משמר. אני פותחת את הספר של ג'ייקוב ומבעד לדמעות אני קוראת איפה שנפתח. 'פליאה דעת ממני, נשגבה, לא אוכל לה. אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח. אם אסק שמיים, שם אתה. ואציעה שאול, הנך. אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים. גם שם ידך תנחני, ותאחזני ימינך. גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה'.

ריבונו של עולם. אני צועקת וקוראת בחושך כבר שנים, ונדמה שאף אחד לא שומע אותי. הצילו. אני מתחילה להרגיש אותך. אתה בכל מקום, גם בחוץ וגם בפנים, קרוב יותר ממה שהדעת סובלת. דבר כזה לא הרגשתי אף פעם. מה זה? לא אותך חיפשתי. תעזוב אותי. אולי אני מתחרטת שביקשתי מה שביקשתי. רגע, מה בעצם ביקשתי? אני יודעת איך הם קוראים לדבר הזה, שרואים ומרגישים אותך בכל פינה. השגחה. אני מרגישה את ההשגחה שלך.

שני נרות חנוכה במלון של ג'ייקוב על אדן החלון. הם מחייכים אליי. תברחי, זה בסדר. אנחנו אתך. אור קטן בחושך של אמלנד, בחושך שלך. אל תפחדי. יש לנו סוד לגלות לך, יש לנו אור להאיר בך. אם רק תיתני, לא עכשיו, כשתגמרי לברוח, כשתביני שאין ממה. כשיהיה לך מספיק אומץ, אם רק תפתחי אז דלת קטנה, יהיה לך טוב כמו שלא העזת אפילו לחלום".

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם בעיתון 'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!