משפחה עם 8 ילדים היא חטא • טור של יועץ כלכלי

מדוע התוצר לנפש בשוודיה, בפינלנד ובדנמרק גבוה בשליש מזה שבישראל, ומתחלק באופן שוויוני הרבה יותר? באופן מפתיע, לכלכלת ישראל ולכלכלות הסקנדינוויות מאפיינים חשובים דומים. הם ואנחנו מובילים את העולם בחלקה של הכלכלה המתוחכמת בתוצר, ומרבית היצוא שלהם ושלנו, המהווה כשליש מהתוצר, מקורו בטכנולוגיה עילית. הם ואנחנו זוכים לשבחים מארגון OECD על הקידמה המדעית והטכנולוגית, ומובילים בשיעור ההשקעה במחקר ופיתוח.

למעשה, ישראל מוציאה יותר מכל מדינה אחרת בעולם על מחקר ופיתוח, וגם לאחר ניכוי החלק הצבאי אנחנו מהמובילים בעולם. יתרה מזאת, ישראל מוציאה על חינוך נתח גדול יותר מהתוצר מכל המדינות המפותחות, למעט איסלנד. ולמרות כל המאפיינים הללו, שעליהם גאוותנו, לא זו בלבד שהתוצר שלנו לנפש מדשדש מאחורי מרבית המדינות המפותחות בכלל והסקנדינוויות בפרט, אלא שנהפכנו במרוצת השנים, לצד ארה"ב, למדינה הכי פחות שוויונית בעולם המפותח.

שנים רבות סברנו שהפיגור הזה הוא תולדה של היותנו כלכלה צעירה שצומחת במהירות, ושבשנים הקרובות נמצא את עצמנו בקו אחד עם הולנד, צרפת, גרמניה ושאר המדינות המובילות בעולם. הרי מה יש להן שאין לנו? אלא שכבר 40 שנה הפער בתוצר לנפש בינינו לבין העולם המפותח אינו מצטמצם: מצבנו יחסית למערב אירופה ולצפון אמריקה אינו שונה מזה שהיה בתחילת שנות ה-70! מכאיבה לא פחות העובדה, שבינתיים גם מדינות מזרח אסיה חלפו על פנינו, וכיום הן משתוות למדינות אירופה.

העובדה שבמשך 40 שנה איננו מצמצמים את הפער מדהימה במיוחד לנוכח הקפיצה העצומה שעשתה התעשייה הישראלית מאז ועד היום. לפני 40 שנה כלכלת ישראל היתה תלויה בתרומות של יהודי ארה"ב, ותעשייתה פיגרה מאחור מבחינת החדשנות, הרכב המוצרים ויכולתה להתחרות בעולם. התעשייה הישראלית כיום היא מושא לקנאתן של מדינות רבות בגלל החדשנות, היזמות והרכב התוצר המתקדם שלה, ומדינת ישראל אינה זקוקה עוד למתנות במטבע חוץ כדי לממן את היבוא הגואה.

עם זאת, למי שנושא עיניו בגעגועים אל ישראל של שנות ה-60 וה-70, אני מבקש להזכיר שאין אפילו מוצר תעשייתי משמעותי אחד שייצאנו באותן שנים לחו"ל. מיטב היצוא שלנו היה מעט נשק שמכרנו לדיקטטורים עניים שהמדינות המפותחות סירבו לסחור עמם, טקסטיל, שייצורו נדד באותם עשורים למדינות המתפתחות כדי להתבסס על כוח עבודה זול, ופרי הדר, שעם כל ההילה החלוצית שאפפה אותו לא היה יכול לספק את צורכי מטבע החוץ של מדינה מודרנית.

כל הניסיונות של המדינה לטפח באמצעות סבסוד וחומות מכס גבוהות תעשיית רכב מקומית התנפצו אל סלע המציאות של שוק מקומי קטן ויכולת ניהולית ירודה. אלא שמהתעשייה העלובה של שנות ה-60 וה-70 צמחה לנגד עינינו ולעיני העולם המשתאות תעשייה גדולה ומתוחכמת, שכל מדינה יכולה להתגאות בה. אם פעם חלמנו למכור גופייה לכל סיני, כיום כל אדם בעולם המפותח משתמש בשבבים שפותחו ומיוצרים בישראל, בכל בתי החולים במערב משתילים את הסטנט שהומצא כאן ותוכנות ישראליות מוטמעות כמעט בכל מחשב בעולם. ומכאן הפרדוקס: כיצד ייתכן שלמרות הקפיצה הענקית של כלכלת ישראל, איננו מצליחים לסגור כהוא זה את הפער בינינו לבין העולם המפותח?

ההסברים הרגילים - הוצאות ביטחון, ממשלה גדולה עם ביורוקרטיה מכבידה ושיעור השתתפות נמוך בשוק העבודה - אינם מסבירים את הפרדוקס, מפני שהחלק של הוצאות הביטחון בתוצר ירד בצורה דרמטית משליש באמצע שנות ה-70 לפחות מעשירית כיום; גודלה של הממשלה בישראל (כולל הוצאות הביטחון) דומה לממוצע במדינות OECD, והביורוקרטיה המקומית אינה גרועה מזו של מדינות אירופה. גם שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה דומים לאלה של אירופה היבשתית, אם כי נמוכים משמעותית מאלה של המדינות הסקנדינוויות, ארה"ב, קנדה ואוסטרליה.

אבל גם אם היו מצטרפים לכוח העבודה עוד כמה עשרות אלפי נשים מוסלמיות וגברים חרדים - שתי אוכלוסיות שעובדות מעט מאוד - ההשפעה על התוצר היתה זניחה: הרי כל המחקרים מעידים שהמשכילים ובעלי היכולות הגבוהות כבר עובדים, בעוד השכבות שמחוץ למעגל העבודה נעדרות כישורים ובעלות פרודוקטיביות נמוכה. חשבון פשוט מוכיח את הנקודה: גם אם ייתוספו 100 אלף עובדים לשוק העבודה (היעד שהציבה הממשלה לשנים הקרובות), ובהנחה שהתוצר הממוצע לעובד הוא 60 אלף שקל לשנה, אזי התוספת לתוצר, 6 מיליארד שקל, תהיה הרבה פחות מ-1%, וגם זה יתחלק על פני שנים אחדות.

מדוע אם כך איננו כמו שוודיה, פינלנד ודנמרק, ומהי תקרת הברזל שמונעת מישראל להצטרף לעשר או חמש עשרה המדינות המשגשגות בעולם? הסיבה נעוצה בעובדה שבישראל שתי קבוצות גדולות - חרדים וערבים - שמשקלן גדל במהירות ושבתוך עשורים מעטים ייהפכו לרוב, הנבדלות כמעט לחלוטין משאר הכלכלה. כיום שתי הקבוצות הללו מקבלות כמחצית מתקציב החינוך פשוט מפני שרוב הילדים בחינוך היסודי נמנים עמן, אך לשתיהן מערכות חינוך נפרדות שהישגיהן נופלים באופן משמעותי מאלה של מרבית המדינות המפותחות.

מי שסבור שהפתרון טמון בהגדלה נוספת של תקציב החינוך טועה ומטעה. כבר כיום הנתח מהתוצר שמדינת ישראל מוציאה על חינוך גדול ב-65% מזה שמוציאות המדינות המפותחות. אלא שאצלנו, נשים במגזרים רחבים יולדות שמונה ועשרה ילדים, והתוצאה היא שאנחנו מוציאים יותר ויותר על חינוך מבלי לשפר את ההישגים.

המפלצת הביורוקרטית ששמה מערכת החינוך אינה יכולה לתפקד היטב ללא עזרה והכוונה של ההורים. היכולת של הורה לשמונה ילדים לפקח על ילדיו ולסייע להם קטנה לאין ערוך מזו של הורה לשלושה ילדים. גם מערכות החינוך המהוללות של פינלנד ושווודיה היו מקרטעות אילו שליש - ולא 3% - מילדיהן היו מגיעים ממשפחות שבהן יותר מחמישה ילדים. באותו אופן, מרבית תקציבי הרווחה נשאבים לעבר אוכלוסיות מרובות ילדים שבחרו במודע בחיי עוני, ולא מותירים די לקשישים, לנכים ולאלה שאיתרע מזלם או שנולדו במקום הלא נכון.

המפנה לא יכול לבוא מהממשלה לבדה. הממשלה הנוכחית ביצעה רפורמות חשובות רבות, החל בששינסקי, עבור בהנהגת מס הכנסה שלילי וכלה בוועדת הריכוזיות, והגדילה באופן משמעותי את תקציבי החינוך. אך אין די בשינויים האלה כדי להדביק את הפער בינינו לבין העולם המפותח כל עוד לא נשכיל לשכנע, בדיאלוג פתוח בין חלקי החברה המגוונת שלנו, שאשה שמביאה שמונה ילדים לעולם חוטאת לילדיה שלה ולחברה כולה. אני מאמין שככלל, בני אדם נמנעים מגרימת נזק לסובבים אותם, ואילו רק יימצא העוז למנהיגינו, לאינטלקטואלים ולמובילי דעת הקהל להעלות את הבעיה במלוא עוצמתה על סדר היום הציבורי - לא במסגרת מאבק בין-מגזרי אלא מתוך מחשבה על טובת החברה כולה - ההבנה תחלחל מבעד למחסומים הלאומיים והדתיים.

ההיסטוריון פואד עג'מי אמר פעם שאוכלוסיית מצרים גדלה במהירות כזאת, שהניסיון של שליטיה לחלצה ממלכודת העוני משול לניסיון לחרוש את האוקיינוס. מאז ירדה הילודה במצרים מתחת לזו של ישראל, וכיום אנו אלה שחורשים את האוקיינוס.

הכותב הוא יועצו הכלכלי של שר האוצר יובל שטייניץ

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!