כך הפציצו תושבי בית שמש את אירן • מבט מהחזית

חודשים רבים מכינים זרועות המודיעין והביטחון הישראלים תכנית תקיפה ממוקדת בתוך הלוע האירני. הדאגה מפני אירן גרעינית מדירה את שנתם של ראשי הממשל, ומחייבת לתקוף במהירות.

הכוחות לעת עתה מוכנים לתקיפה, נשאר רק מכשול אחרון: תכנית הסחה.

איך נגרום למדינות העולם להבין שישראל זנחה את הרעיון הגרנדיוזי לתקיפה משולבת אויר-ים-יבשה, כיוון שקיומה של ישראל מוטל בספק בגלל איום אחר לגמרי, כזה שמגמד את האיום האיראני. ובכן, בשלב זה התבקשו תושבי בית שמש לתרום את חלקם למאמץ הלאומי.

לוקחים שלט קטן, מצמידים אותו לילדה קטנה בת שמונה, ובעזרת עריכה תקשורתית מביכה הופכים את המגזר החרדי לאסון לאומי, המאיים על קיומנו.

אם לא שמענו עדיין על תקיפה ישראלית באירן, כנראה שמלחמת ההסחה ברובה עדיין לפנינו, כי בשיאה, כאשר מדינות העולם יבינו שמדינת ישראל על סף כליון, בשל עשרים סיקריקים שירקו ושמתעדים לירוק, או-אז תצא התקיפה לפועל, וליהודים הייתה ישועה.

סוף-סוף לשווייץ המושלגת דמינו, בה המצוקות הכלכליות האמיתיות מסוקרות רק בספרי מתח, בדמות מדינות המזרח-הרחוק שבהן מאות הורים לילדות-בת-שמונה משתחלים לתוך פחי האשפה העירוניים כדי להוציא בקבוקים למיחזור עבור הלחם של מחר, מדינות בהן עשרות ילדות-בת-שמונה שרויות בעלטה ללא חשמל בימי קור עז, זה היום השמיני ברציפות. הכל זה שם, אצלנו הבעיה האמיתית מתרכזת בשלט פח חצי חלוד, בילדה אחת בת שמונה שבמקרה פגשה באדם אחד לא-רצוני היורק באופן עצמוני, וביריקה טיפשית שלא רק שממלאת את הכינרת הדאובה המאיימת על קיומנו, אלא אף מפרנסת עדר של מאות עיתונאים, כלי תקשורת, בתי דפוס וחברות הפצה.

ברכת ההקצנה התקשורתית

כשהייתי צעיר מידי, שיחקתי עם שיטות פרסום מוקצנות: כך למשל כאשר רציתי לפרסם שטריימל קל כנוצה, השוויתי את השטריימל הישן והמכביד לשק תפוחי אדמה. לקח לי זמן להבין, שבהקצנה אני פוגע בראש ובראשונה במטרה אליה אני מכוון. ככל שההקצנה מתגברת, כך הולך האמון בטיעוניי ומאבד מערכו.

בעוד שבוע, כשהמדינה המגוחכת תחזור לעצמה ותבין שהבעיות המרכזיות שלה מתורגמות למחוסרי דיור שמתים ממכות קור, לסיפורי שחיתות שמפרנסים כל מנכ"ל שני בישראל, לצעירים שהולכים לבלות ולא חוזרים כי שכחו את הסכין בבית, בעוד שחברם דאג בסך-הכל לא לשכוח, או אז בחשבון נפש נוקב יבינו מערכות התקשורת והממשל עד כמה הן פספסו את המטרה שלהן עצמן.

אני, כתושב בית שמש, יכול להצהיר בגלוי שאני שש ושמח ואף רוקד לצלילי הריקוד המושחת הזה, לעומת כמה מנכבדי הקהל שנכנסו להלם קרב, ושלחו תכתובות פנימיות על כך שאם לא נדאג לעצור את הגל התקשורתי ייגרם נזק בלתי הפיך לדורות.

אני לעומתם נוטה להאמין ככל שההקצנה מוסטת ומוסתת רחוק וגבוה יותר, כך רבים הסיכויים לשכנע כל בר שיח מכל מגזר שהדברים לא רק שהוצאו "מהקשרם", אלא מעולם לא היו בהקשר כלשהו.

די בכך שיגלו שאין קרניים מחוברות לראשי ובקבוק רוק טבעי ב'בוזעם' של החליפה, בכדי להבין עד כמה התקשורת, בבורות מקצועית, בנתה לה דמות שגויה המכלילה אלפי איש לכדי מפלצת אחת.

שכונה ע"ש יואליש קרויס

בשיחות סגורות עם חרדים מהמגזר, שנואי נפשם של הסיקריקים, ניתן לשמוע הצהרות מעניינות ביותר, שבמילה אחת מאדירות ומעריכות את פעולות הקיצוניים ומקנות להן זכויות רבות ארוכות טווח.

החשבון פשוט למדי, הקיצוניים גורמים לרעש תקשורתי, וכך מבטיחים את הפיכת בית שמש לעיר החרדית הגדולה בישראל ללא דריסת רגל לשאר המגזרים. כי הרי באיזה טיעון משכנע יכול בעל לבוא אל אשתו ולשכנע אותה לקנות דירה מכסף שחסכו, בעוד מחר יירקו על בתם בת השמונה.

הסוד הגלוי הוא, שאלמלא הפעולות הקיצוניות, ויתר על כך, אלמלא הרעש התקשורתי שבעקבותיהם, בית שמש היתה מחולקת שווה בשווה בין חרדים, דתיים וחילוניים, עם זליגה מועדפת למגזרים האחרים.

המגמה בשנים האחרונות הפוכה. שכונות שהיו מאוכלסות בדתיים, נכבשו כולם על ידי החרדים, קצת בגלל פעולות קיצוניות, והרבה בגלל הרעש התקשורתי סביב כל יריקה. הפעולות הקיצוניות מוקעות על ידי הרוב המוחלט של המגזר החרדי, אך עם זאת המגזר בבית שמש מודע לכך שהעיר נשמרה חרדית לא מעט בזכות התקשורת שנגררת לסקר בהרחבה את מעשה הקיצון. על קולנוע גם אחרון התושבים החילוניים לא מהסס לחלום בליל הזוי.

אילו התקשורת הייתה יודעת עד כמה בכל טיפת דיו שהיא מקדישה להדרת הנשים בבית שמש היא מפקידה במו ידיה עוד אלף דירות לטובת המגזר החרדי שמשווע לדיור בר-השגה, אילו אחרון שרי הממשלה היה יודע שבכל תו במשפט "להיכנס בהם ולכסח אותם", הוא מניח אבן-פינה לעוד שכונה עתידית בבית שמש ע"ש יואליש קרויס, ואילו ידע כל מפגין בהפגנה החילונית הערב בעיר, שבכל הרמת כרזה הוא מבטיח עוד מפלס תורני מפואר – הם היו עושים הכל להעלים עין, ולהמשיך להתעסק בנשיא לשעבר ובאסיר שלעתיד. בינתיים הם נותנים לנו מתנה ענקית עם צלופן וסרט ורוד מבריק במיוחד – עיר במתנה. זו סיבה מספיק טובה לשמוח.

הצטיידו במיקרופונים

הייתי יכול ליזום סבב תקשורתי קצר בבית-שמש היפה, להראות את מנגנוני הנתינה האינסופית שאינה מבדילה בין מגזר גזע ומין, לי אישית זה קל במיוחד, אבי מנהל את אחת מאימפריות החסד הגדולות בעיר – 'יד תומך', המחלקת אוכל חם גם למשפחות אתיופיות במרכז העיר וגם למשפחות אנגלוסכסיות במזרחה, אותו זן שנעמה בת השמונה נמנית עליו.

אבי אינו היחיד, ישנו מעגל נפלא של מחזות מפליאים ומרנינים עליהם חתום המגזר הנפלא בבית שמש, כולל מאות הקנאים שביניהם.

הייתי יכול אף להוכיח עד כמה מעשה של קיצוני במקרה אחד של יריקה, אינו יכול להכריע מאבק צודק אחר בהתערבות בוטה בחיי שכונה סגורה, ועד כמה זה חסר סיכוי לחלוטין. בהצגה שקופה ומדודה אחת ניתן לגלות בורות טפשות וטמטום בעדר העיתונאים המסתובבים לנו בין הרגליים עם מיקרופון פתוח.

רגע לפני שיזמתי מפגש כזה, הלכתי לבדוק מי הצית את הגפרור שפותח את מהדורות החדשות זה שלושה ימים ברציפות. האיש הכי מפוחד בבית שמש בימים אלו, הוא זה שבחר בכינוי "משה", בכתבה המצולמת שהבעירה את בית שמש, "אני יורק כי הרבנים מבקשים ממני לירוק".

את הסיפור האמיתי של משה, אף אחד לא ידאג לספר לכם. משה שוחח עם עיתונאי חצי שעה, דברי הגיון וטעם, דברי שלום ושלווה, הוקיע את מעשי הקיצונים, והעמיד את הטיעון ההגיוני. הכתב הבין שדברי הגיון הם לא כאלה שפותחים מהדורה, והכניס את המרואיין לשרשרת שאלות הזויות ולא קשורות במטרה להרתיח את המרואיין, עד שפקעה סבלנותו כדרך כל ויכוח, כאשר בסופו הוא פולט: "אתה יודע מה? בדיוק, אנו יורקים כי הרבנים מבקשים מאיתנו לירוק". נימת המשפט, אילו היה מחובר למשפט שלפניו, היתה כזו שהיתה מוציאה את המראיין מרושע. במחי ניתוק המשפט והעמדתו כמשפט בפני עצמו, הבעירו מדינה שלמה.

את אלו מבין חבריי שהתאהבו במיקרופון המושט להם, עצה אחת לי, דברו ככל יכולתכם בתאבון, אך אנא, הצטיידו נא במכשיר הקלטה משלכם, מקלט וידאו משלכם, ותעדו כל פרט בשיחה באופן עצמאי, כך שכאשר יחתכו את דבריכם שתי וערב, יהיה לכם חומר רב ערך במחקר מקיף על העיתונאי הישראלי שממציא את הרשעות בכל מהדורה מחדש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!