ראיון מרתק עם אבי סלמן המועמד לראשות העיר ירושלים

המועמד לראשות העיר ירושלים אבי סלמן לא נח לרגע. הוא רק בן 38, אבל דומה שאת חזונו עבור עירו הוא טווה, רוקח ומשרטט עוד מימי ילדותו בשכונת ארמון הנציב, השכונה שבה נולד, גדל ומתגורר בה עד היום

העשייה של סלמן למען הקהילה ניצתה בזמן שירותו הצבאי כקצין שלישות. הוא עבר בגדוד שמשון, שירת גם בגבעתי, אבל כל העת הרגיש שמשהו חסר, וחיפש משמעות.

"הנושא הציבורי-חברתי מאוד עניין אותי", הוא מספר, "בגלל זה הלכתי ללמוד את זה גם ברמה האקדמית במהלך הצבא ועשיתי תואר באוניברסיטת בן גוריון בממשל ופוליטיקה, כדי לקבל עוד כלים. בסופו של דבר עשיתי הסבה ונתנו לי בצורה תקדימית לעבור מקצין שלישות לקצין חינוך, תפקיד שבמסגרתו יכולתי לטפל באנשים. בשנתיים האחרונות בצבא הייתי מ"פ בחיל חינוך שאחראי על מאות חיילים שפועלים בקהילה, אם זה גרעיני נח"ל, מורות חיילות, מדריכי נוער ותחומים נוספים שנמצאים בין צבא לחברה".

 איך באה לידי ביטוי המשיכה לתחום הזה?

"זו קודם כל אהבה לאנשים, אהבה לציבור, אהבה לעזור. זה היסוד והבסיס לכל המשיכה לפעילות הזו. אני מרגיש שקיבלתי מתנה גדולה של נתינה. בתפקידי כקצין חינוך באתי לראש עיריית קרית מלאכי ושאלתי אותו איזו שכונה היא הכי קשה. הוא לקח אותי לפריפריה של קרית מלאכי, שכונת הרצל ש-98 אחוז ממנה יוצאי אתיופיה. זו שכונה מאוד קשה, המון פשע, ונדליזם, הזנחה, וראיתי בזה אתגר אמיתי שבמסגרתו אני יכול להשפיע.

אמרתי לראש העיר, 'אני רוצה שתיתן לי ול-50 חיילים שאביא איתי לגור בתוך השכונה הזאת. תן לנו דירות, אנחנו נקום שם בבוקר, הילדים שלנו יגדלו שם. המורות חיילות שלי ילכו עם ילדי השכונה לבית הספר ויחד עם מדריכי הנוער יתנו לתושבים עזרה פרטנית בלימודים. אחרי הלימודים הם יילוו אותם כדי שבמקום שהם יישבו משועממים על הגדרות – הם ישתתפו בחוגים שנעשה להם'.

 לצורך הפרויקט גייס סלמן את משרד החינוך והרווחה וזכה גם לסיוע של ארגון ג'וינט.

ב-2005 הוא השתחרר מהצבא, בדרגת סרן, אך הפרויקט, שזכה לשם "מוטב יחדיו", ממשיך לפעול גם לאחר עזיבתו בשיתוף העירייה המקומית. "לשמחתי", הוא מתוודה, "השארתי חותם". ואז הגיע תורה של עיר הולדתו ירושלים.

 "עשרות אלפי יחידות דיור במחיר שפוי"

"ירושלים היא גם עיר מאוחדת וגם עיר מאחדת. היא מאחדת את כל הסקטורים והמגזרים. לתפיסתי, ככה זה צריך להיות, ואני לא חושב שירושלים נמצאת שם כיום. יש בה קרעים, ויש הרבה עבודה באיחוד כל האנשים הללו יחד. יש לי חזון איך לעשות את זה, איך לחבר. אני חושב שירושלים צריכה להיות עיר של דו קיום עם החרדים והערבים, ולא ממקום של כפייה או קבוצות לחץ, אלא ממקום שכל קבוצה תיהנה ולא על חשבון קבוצה אחרת. ירושלים צריכה מנהיג שיידע לחבק את כולם וגם יידע לעשות את ההפרדה בין כולם כדי שלא תהיה הזליגה הזו בין השכונות ולא את המתחים הללו בין המגזרים, שכל מגזר יידע לקבל את מה שהוא צריך לקבל ולא על חשבון מגזר אחר.

בסופו של דבר אנחנו רוצים את כולם פה בירושלים. מעבר לכך שירושלים היא בירת ישראל ולב לבו של העם היהודי – זו עיר בינלאומית שחשובה לשלוש הדתות החשובות בעולם, ודווקא אנחנו כריבון של ירושלים צריכים לשמש דוגמה שאנחנו יודעים לנהל את העיר הזאת ולטפח אותה, בטח בחזות שלה ובניקיון שלה וגם בסובלנות שלה, ולהראות איך כל המורכבות הזו יודעת לפעול ולחיות פה ביחד בירושלים ".

 יש לך מספרים כמה צעירים עוזבים?

"בשנתון האחרון של הלמ"ס אני חושב שמדובר על 18 אלף איש שעוזבים בשנה, רובם צעירים".

 יש גם הגירה חיובית?

"כן, אבל יותר ממשפחות חרדיות לתוך העיר, משפחות ברוכות ילדים, ודווקא בגילאי 25 עד 40, משפחות עם שניים-שלושה ילדים, עוזבים את העיר כי לא מוצאים מספיק אטרקטיביות לחיות פה, למרות שהם רוצים לחיות פה. המציאות לא מאפשרת להם לעשות את זה".

 כיצד ניתן לשנות את המצב?

"החזון שלי של איך לעשות את זה מורכב מכמה דברים, ומבוסס בראש ובראשונה על נושא הדיור. עשיתי עבודת מחקר מעמיקה עם טובי המוחות על כל השטחים החומים ברחבי העיר ובניתי תוכנית סדורה כיצד בכוונתי לבנות 100 אלף יחידות דיור ברחבי העיר, ובהקדם. נכון שלעירייה קשה להתמודד עם יזמים שיש להם קרקע פרטית, אין להם שליטה על מחיר הדירה, ולכן אני רוצה להקים שוק דיור חדש שיהיה בשליטתי ובשליטת העירייה.

אני רוצה לבנות על כל המוני השטחים ה'חומים' של העירייה ברחבי העיר – הכוונה לשטחים העירוניים שבשכונות שיש עליהם טיפת חלב, ספרייה, מעון קשישים, מעון עולים, מתנ"ס – משום שלרוב מדובר במבני ציבור של קומה אחת. אני רוצה לבנות קומה נוספת מעל מבנה הציבור כדי קודם כל לחזק אותם בשכונות, כי חסרים מרכזי עולים וצעירים וגמלאים. לאחר מכן אני מתכנן לבנות מגדלים לצעירים, עשרות אלפי יחידות דיור, במחיר שפוי. אלה יהיו מחירים שוברי שוק שיתנו לצעירים סיבה להישאר ולחיות בכבוד בדירות מכובדות לטווח ארוך.

באופן כזה השליטה על הקרקע תהיה שלי כמו גם הרישוי, התכנון וכל מה שמסביב, כולל הבנייה עצמה שתהיה באמצעות חברת מוריה, חברת בת של העירייה. זה אומר שאני לא אצטרך טובות מאף אחד. ברגע שיהיה היצע גדול עם מחירים נמוכים, כל מי שיש לו דירה להשקעה ומשכיר אותה במחיר מופקע, תהיה לו תחרות והוא ייאלץ להוריד מחירים, ואז גם באופן טבעי מחירי הדירות להשקעה יירדו כי זה נגזר ממחירי השכירות. כלומר, זה ישפיע על כל שוק הדיור ויצנן אותו ולא יפגע במי שקנה דירה לעצמו, אבל מי שיש לו דירות להשקעה ומי שבונה במחסנים דירות קומבינה ומשכיר אותן במחירים מטורפים – אנחנו נחסל את התופעה הזאת. אנשים יוכלו לגור בכבוד בירושלים. זו תהיה הבשורה המרכזית. אנשים רוצים קודם כל קורת גג".

סלמן בשלטי חוצות- קרדיט: אילן אמויאל

 "המסר שלי הוא של תקווה"

נושא החינוך בוער בעצמותיו של אבי סלמן, אב לילדה בת שבע, "שאני מאוד שמח לגדל אותה בירושלים וגם נחשף באמצעותה לחלק מהבעיות בתחום החינוך בעיר", הוא מספר. לאחרונה, למשל, הוא מפנה חלק מזמנו לסיוע למאבק הסייעות החינוכיות, שהתחיל בירושלים וסחף סייעות מכל הארץ.

 "הן פנו אלי לפני כמעט שנה", הוא משחזר, "וסיפרו לי שהמצב מבחינתן בלתי נסבל. 'אנחנו סגל חינוכי לכל דבר', הן קבלו באוזני, 'קולטות את הילדים בבוקר, משחררות אותם אחר הצהריים, עובדות מבוקר ועד ערב, לפעמים מחליפות את הגננות ואת המורות בכיתה, אנחנו הגורם שבא הכי הרבה במגע עם הילדים – ולא מכירים בנו, לא בשכר ולא בתנאים'. ארגנתי להן כנס בירושלים וממנו למדתי שהבעיה היא בכלל ארצית. הגיעו לשם עשרות סייעות מכל הארץ והבנתי כמה הבעיה רחבה. אני התחייבתי בפני הסייעות מירושלים שכראש עיר אני אמצא פתרון לעניין הזה ואגדיר את הסייעות לא כסגל מנהלי אלא כסגל חינוכי לכל דבר. הן לא יהיו כלבויניקיות אלא יהיה להן מעמד מכובד, הכשרה, תנאים.

בפני כל הסייעות משאר הארץ הצהרתי שאני מוכן להירתם למאבק הזה כי גיליתי וזיהיתי שהבעיה מתחילה בכך שהן לא מאוגדות, ולכן אין להן זכות לעשות שום פעולה משפטית והן כפופות למרותן של הרשויות שעושות ככל העולה על רוחן. ברגע שהסייעות תוך ליווי שלי יהפכו לאיגוד חוקי, אני אסייע להן להוביל הסכם קיבוצי מול המרכז לשלטון מקומי ומול משרד החינוך ולאגד את התנאים שלהן כדי שהן תוכלנה להגיע בכל בוקר לבית הספר או לגן עם חיוך ובשמחה".

 באילו בעיות נוספות אתה נתקל בתחום החינוך בעיר?

"המבנים הפיזיים על הפנים, יש שם בלגן שלם ואין ביקורת. אני מסתובב גם במזרח העיר וגם אצל החרדים – ואין סדר, אין שליטה לאן הכספים הולכים, קיים בזבוז אדיר של כסף, ובד בבד הילדים לומדים בכיתות בלי מזגנים, עם תנאים-לא תנאים. בנוסף, מבחינת התכנים אני רוצה יום לימודים ארוך, איכותי ומסובסד. אני רוצה שילד יהיה עד ארבע-חמש בבית הספר ויקבל תכנים איכותיים ולא יסתובב משועמם. יש הרבה חברות שמעניקות תכנים כאלה שאני מתכוון לשלב במערכת החינוך. הצהרון, גם בגנים, לא אמור להיות הבייביסיטר של הילדים, אלא לתת להם ערך מוסף, שהילד ייפתח את עצמו".

 מעבר למחשבה על פתרונות לבעיות עירוניות נקודתיות, לסלמן יש ביקורת על מהות תפקיד העירייה כפי שהוא בא לידי ביטוי כיום. "אני הולך לשנות את העירייה ולהפוך אותה מגוף פסיבי לאקטיבי", הוא מצהיר, "כלומר, אם עד היום זה גוף מגיב, אני אהפוך אותו לגוף יוזם.

עירייה צריכה להיות גוף יוזם היכן שיש כשלי שוק, ואחד מרכזי הוא כאמור שוק הדיור. הכשל השני הוא בתחום העסקים הקטנים והתעסוקה. אין מספיק היצע תעסוקתי, אין מספיק מקומות כדי לפתוח בהם עסקים, וגם השירות לעסקים הוא קטסטרופלי. אני רוצה לפתוח מתחמי נדל"ן חדשים, מתחמי בילוי חדשים, שהעירייה היא זו שתבנה את הנדל"ן ותיתן ליזמים צעירים להפעיל שם עסקים. בדרך זו אני מזמין את היזמים הצעירים לקחת חלק בכלכלה הירושלמית, ובסופו של דבר כל ההכנסות הללו – גם מהדירות, גם מאותו נדל"ן עסקי – ייכנסו לקופת העירייה ויגדילו אותה בהיקפים אדירים.

ברגע שהתקציב העירוני יגדל בעשרות אחוזים, ראש העיר יוכל להשקיע את הכסף הזה בחזרה בתושבים – בחינוך, בתשתיות, בניקיון של העיר, בתרבות, ואני לא אצטרך להשתמש באגף הפיקוח בשביל להכניס את הכסף לעירייה בגלל שהקופה דלה ולקרוע את התושבים עם דוחות חניה בשעות-לא שעות. אני לא רוצה שהתיירים שמגיעים לבלות בירושלים ייצאו מפה ממורמרים בגלל שחטפו דוח, או שהעסקים הקטנים יהיו ממורמרים שמתעמרים בהם. על כל מדבקה קטנה שהם שמים על הוויטרינה הם צריכים לשלם אגרת שילוט. זה נורא. אני מבין שגובים אגרה על שלט גדול בכניסה לחנות, אבל על כל מדבקה לשלם מאות שקלים? לעירייה אין כסף, אז משתמשים בעסקים כמו בפרה חולבת".

בשורה חדשה שסלמן מתכוון להביא לתושבים היא ביטול מצלמות החניה. "בן אדם עוצר רגע בצד, יכול להיות שיש לו סיבה מוצדקת, הילד לא מרגיש טוב, יש לו סחרחורת…", הוא מתלהט, "ואז עוברת לידו מכונית עם מצלמה על הגג, לא משנה מה הסיבה – מצלמת אותו, אפילו לא אומרת לו ולא מתריעה, ואז שולחים לו הביתה דוח. אני מתכוון לבטל את זה, את המכוניות האלה עם המצלמות על הגג.

המטרה של האכיפה היא לשמור על הסדר הציבורי, לא להתעלל בתושבים, במיוחד כשרוב העול של העיר נופל על המגזר שעובד, על העסקים. אז במקום לבוא ולתגמל אותם, הם אלה שמתעללים בהם ולוקחים מהם. יש הרבה אוכלוסיות רבות בעיר שאינן יצרניות, ולעומת זאת אוכלוסייה יצרנית שהולכת וקטנה, ובמקום לטפח אותה מתעללים בה".

 מה בעניין בעיות החניה והפקקים?

"נושא החניה והפקקים הוא בלתי נסבל. אני רוצה למצוא מתכונת של מתן חניה בחינם במסגרות מסוימות כמו אזורים עסקיים. אין לי בעיה שבשעה-שעתיים הראשונות תושבי ירושלים יחנו בחינם כדי שתהיה תחלופה. הוציאו את כל המדחנים ויש אנשים מבוגרים שלא יודעים להשתמש בפנגו או שפתאום אין טלפון או אין סוללה, ומקבלים דוחות. אני מתכוון להקל על התושבים גם בעניין הזה.

גם סוגיית הפקקים היא בעייתית במיוחד ואני מתכוון להיכנס לזה ברצינות. אני חושב שצריך לפתח את התחבורה דרסטית, לבחון הקמה של רכבת עילית, של רכבת תחתית – כמו דטרויט, כמו סינגפור. בעוד כמה שנים ירושלים לא תוכל להכיל בכבישים הקיימים את כל המכוניות של תושבי העיר, בטח אם העיר הולכת לעלות לגובה".

 הרכבת הקלה לא עונה על הצורך?

"היא לא מתקדמת בקצב שצריך להתקדם וגם לוקחת מסלולים של תחבורה פרטית. אני בעד כמה שיותר רכבות תחתיות שלא ייסעו על חשבון מסלולים, למנהר, ובשילוב רשת של רכבות עיליות – לאט-לאט הציבור יעבור להשתמש בתחבורה הציבורית, תיירים יוכלו להשתמש בה בקלות, וזה בסוף יהיה המפתח להצלחה, ליצירת עיר חזקה, גם לתושבים שתהיה להם איכות חיים, וגם לתיירים – שיהיה נעים לבוא לעיר ולטייל בה. ברגע שנעשה את כל זה העיר תהיה אטרקטיבית למשפחות צעירות. ירושלים היא עיר הבירה, היא צריכה לשמש דוגמה".

מה בעיניך מיוחד בתושבי ירושלים?

"גם ירושלמים שעוברים לגור מחוץ לעיר – רואים עליהם שהם ירושלמים. הלב החם, האהבה, הרצון לעזור, הסולידריות. לירושלמי יש אופי משלו".

מהו המקום האהוב עליך בעיר?

"אני אוהב מאוד את שוק מחנה יהודה. אני אוהב להסתובב בין הריחות, הסוחרים, לדבר, לשמוע את רחשי הלב, לשבת בבתי הקפה שם. שכונת נחלאות היא השכונה שאבא שלי גדל בה ואני אוהב להסתובב בין בתי הכנסת של הכורדים. כל מקום בירושלים מציף בי דברים אחרים, אם זה בעיר העתיקה שאני אוהב לטייל בה, הכותל ומנהרות הכותל. כל הצביון, ההיסטוריה והמהות שלנו מחוברים לשם ובכל פעם זה מרגש ומצמרר אותי מחדש. לטייל בעיר דוד אני מאוד אוהב, שזו העיר ההיסטורית שממנה הכל התחיל, וכמובן אני אוהב לצאת לבלות בירושלים – במתחם התחנה, בסינמה סיטי, בעין כרם".

איזה מסר תרצה להעביר לתושבי העיר לקראת הבחירות בירושלים?

"המסר שלי הוא של תקווה – על ירושלים לא מוותרים, היא נמצאת בלב עמוק. אני יודע שיש הרבה דברים בחיי היומיום שכואבים לתושבים ואני רוצה, לא בסיסמאות, ליישם עבור התושבים את התוכנית המפורטת שלי ולתת להם תקווה. אין לי ספק שירושלים תשנה את המגמות שלה ותחזור להיות העיר המובילה בארץ בכל מדד".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!