מקרלין ועד סערט ויז'ניץ: המחלוקות בחצרות החסידים | חלק שני

מאז ומתמיד ידעה העולם היהודי מחלוקות. רובן לשם שמיים, מיעוטן לא. עוד ימי הלל ושמאי, התפלגו לומדי התורה ויראי השם בשאלות של הלכה, השקפה וראיית עולם.

בשונה ממה שניתן לחשוב, אל לנו להיבהל כל כך. דווקא במקומות שיש מה להפסיד, שיש אוצרות לאבד, דווקא שם היריבות גדלה ומתעצמת. מיום שייסד הבעל שם טוב הקדוש את תורת החסידות, החלו שליחיו להפיץ את אורה בכל רחבי מזרח אירופה. אך טבעי היה הדבר, שחלק מאותה הפצה שמימית תכלול גם רסיסי מחלוקות וחילוקי דעות.

ברבות השנים, התעצמה המחלוקת ופיצלה את החצרות הרבות שבעולם החסידות עד כדי נדמה שאין חצר חשובה שלא מתכבדת ביריבות עם אחותה. מצד אחד, גם כאן ניתן לראות כיצד הבדלי הגישות הרבו אורה ויראה בעולם היהודי, וחידשו מנהגים והקפדות שאולי לא היו באים לעולם אילולי אותן מחלוקות.

אך מאידך, אי אפשר להתעלם מהנזקים והחורבן שהמיטו מחלוקות אלו פעמים רבות על נפשות צעירי הצאן. הללו שנתנו אמונם ברבי, במנהיג, בראיית קדשו הרוחנית, לא השכילו תדיר להבין את עומק דעתו באשר להחרמת אח, עדה, או חצר מתחרה.

להתנגשויות אלימות אלו הייתה עדנה בשנים האחרונות. התפתחות הטכנולוגיה והתרחבות ממסד התקשרות הביאה לכך שאירועים שהתרחשו עד לא מכבר מתחת לפני הבטח החלו לצוף כדומן על פני האדמה. כבר אי אפשר היה להסתיר את דבר היריבות ודיני התורה שהתרבו, ופתאום גם כאלו שנמצאים בחוץ, חילונים, או אפילו גויים, החלו להראות התעניינות בנעשה בחצרות החסידים המתגוששים ביניהם.

פעמים שהדבר מגיע מתוך סקרנות רכילותית, ופעמים שהוא נובע מתוך מחקר אקדמאי, וחתירה להבנת העולם הסוציולוגי המרכיב את הדי. אן. איי. החסידי. כך או כך, את המעגלים הרחבים יותר של אותה סקרנות בוערת, אנו מקבלים כגשם ביום חמסין על פנינו.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת תופעת האחדות והשלום. לא עוד מלחמות, כי אם פיוסים הדדיים, וקבלת החצר השונה. עדות לכאן ניתנה ביריעה נפרדת. ועד אז, אי אפשר שלא להזכיר את מה שסיפר הבדחן הנודע רבי יענקל מילר, רבי בפני עצמו, ללא מתחרים אם שאלתם.

"פעם אחת"  שח רבי יעקב, "אחרי ששמעתי שהסיבה לזה שהמשיח טרם הגיע, היא משום שיש מחלוקות בין החסידים. יצאתי לבדוק במה מדובר, אולי אפילו אוכל לעשות משהו בנידון. יצאתי לרחוב, שאלתי את החסיד הראשון, איזה חסיד אתה, הוא השיב לי: 'סאטמר'. הוו, נמלאתי זיק של תקווה, איזה סאטמר? סאטמר יש רק אחת! הוא השיב בנחרצות."

הרב מילר המשיך, ושאל את החסיד השני, והלה השיב באבוב. איזה באבוב? באבוב יש רק אחת! וכך היה עם אחרים. "איזה מחלוקות יש בכלל ישראל", תמה רבי יענקל לעצמו, כולם מאוחדים. הנה סאטמר אחת, באבוב אחת, ויז'ניץ אחת. אין פילוגים. משיח צריך להגיע כל רגע".

פתאום הוא נתקל בחסיד נוסף שהתהלך לו באיטיות בקצה הרחוב. "איזה חסיד אתה?" שאל. "אני?" השיב ההלך, "אני חסיד רחמסטריווקא בורו פארק".

"הנה, מצאתי את האשם לכך שמשיח לא בא." נזעק רבי יענק'ל.

בשורות הבאות בחלק השני של הפרויקט ננסה לשרטט מעט מהמחלוקות שעדיין קיימות לצערנו בחצרות החסידים בתקווה שיסתיימו במהרה

בעלזא והעדה החרדית

בשנת תש"מ, שנה לאחר הסתלקות הרבי בעל ה'ויואל משה' מסאטמר, החל האדמו"ר מבעלזא להוביל מהלך של ניתוק חסידות בעלזא מהעדה החרדית. עד כה, נמנע האדמו"ר מכך, בשל אי רצונו לפגוע בעדה החרדית, שה'דברי יואל' שימש רשמית כגאב"ד שלה. (הגרי"י ווייס בעל ה'מנחת יצחק' זצ"ל, שימש עד אז כראב"ד והתמנה לאחר פטירת הרבי כגאב"ד).

האדמו"ר שסבר, כי עליו לחדש את קהל 'מחזיקי הדת' כהמשך לארגון 'מחזיקי הדת' שייסד זקנו המהר"י מבעלזא זצ"ל ופעל במשך תקופה ארוכה בעיקר בחבל גליציה. לטעמו, כשם שהיה נהוג בכל קהילה בחו"ל, שלה דיינים ומערכת כשרות משל עצמה, כך היא גם כעת צורך השעה, וכי בעלזא צריכה להעניק שירותי קהילה רוחניים מורחבים לחבריה ואין עליה להזדקק לטובתם של אחרים, בלא להידרש לסיוע חיצוני או לשירותי בדצי"ם שונים.

עד אז, היה בד"ץ העדה החרדית, מעין הגמוניה ששלטה בכיפה. הוא היה הגוף הדומיננטי היחידי שלשירותיו נזקקו הכול. אף אחד לא ההין לערער אחריו ושום קהילה לא הקימה בית דין או גוף כשרות פרטי, זולת הוותיקים שכבר פעלו כמעט מאז קום המדינה. כל מי שהרהיב עוז וביקש לפעול ביוזמה עצמאית, 'חטף על הראש'.

מהלך זה של בעלזא, שנתפס כקריאת תיגר על הבד"ץ, קומם עליו את העדה החרדית ואת הרבנים שהיו מקורבים אליה והשתייכו לחוגיה.

אם לא די בכך, במהלך דברי התורה שנשא האדמו"ר מבעלזא ב'שטייענדיגע תורה' במוצאי שמחת תורה תשמ"ב, כשנה ומחצה לאחר הקמת בית הדין, מתח האדמו"ר ביקורת על אלו שחירפו וגידפו את בעלזא, בגין הצעד היומרני והנחשוני שבצעה. בין היתר, נשמעה באותה דרשה דברים נוקבים, שמנימתם השתמעה ביקורת על משנתו של ה'דברי יואל'.

השיחה המהדהדת, לצד המהלך הדרסטי שנקט האדמו"ר, העלו את חמתם של עסקני העדה החרדית, והם ארגנו קול קורא לחרם על בעלזא, שעליו חתמו בעיקר רבנים ואדמו"רים מחו"ל, לצד חברי הבד"צ של העדה החרדית. היחסים בין בעלזא ובין אנשי העדה החרדית הפכו מכאן ואילך למתוחים במיוחד. המאבק כלל אלימות, רדיפות, הטחת רפש, סכסוכי משפחות, ובעצם כל מה שמחלוקת עסיסית יכולה לספק.

כל מה שהיה לתקשורת החרדית באותם ימים זה יומון אחד, שבועון אחד לכל צד וכמות בלתי נדלית של פאשקווילים. כלים אלה סיפקו למעשה את כלי הנשק שבידי הצדדים. העוינות גאתה והאיבה גלשה, ולא היה בנמצא 'מבוגר אחראי' אחד שישים קץ לכך או לכל הפחות ינמיך את גובה להבות השנאה. החמור ביותר הוא, שגם המוני העם נטלו חלק פעיל בפסטיבל – זה בכה וזה בכה.

עד היום אין קשר בין העדה החרדית לבעלזא, למעט הפיוס עם חצר מהר"א מסאטמר וכן העובדה כי אדמו"ר מתולדות אברהם יצחק הפוקד את חצר חסידות בעלזא תדיר. כן יש קשר בנושאים מיוחדים וחשאיים עם גורמים שונים בחצר מהרי"י מסאטמאר, תולדות אהרן ודושינסקיא ועוד.

יצוין כי הרב שלמה פפנהיים ז"ל, מראשי ומייסדי העדה ביקר במעונו של הרבי מבעלזא בקרית יערים, והביא להתקרבות נוספת.

ביאלא המרכזי ושאר חצרות ביאלא

הרבי הקדוש בעל ה'חלקת יהושע' מביאלא זצ"ל הותיר אחריו ארבעה בנים, הבכור הרבי מביאלא פשיסחא זצ"ל, הרבי מביאלא רמת אהרן זצ"ל, הרבי מביאלא בני ברק זצ"ל והרביעי הרבי הנוכחי המכונה ברחוב הרבי מביאלא מלוגאנו על שם שהתגורר בעבר שם וכיום מחלק את זמנו בין צפת לירושלים.

לאחר השבעה, אף אחד מהבנים לא קיבל על עצמו את עול ההנהגה, מלבד הבן הרביעי - האדמו"ר הנוכחי, שכל החסידות הלכה עמו ביחד.

לאחר תקופה קמו עדת חסידים וביקשו להכתיר את הרבי ה'להבת דוד' מביאלא בני ברק זצ"ל שכיהן אז כראש הישיבה, הרבי לא הסכים ליטול את ההנהגה עד ששאר אחיו יתמנו גם והוא דאג לבתי מדרשות לשאר אחיו.

מאז החלה מלחמה על השם "ביאלא", שנחשב היה לשם יוקרתי, על אף שלטענת החסידים, השם ביאלא היה שם נפוץ עוד בזמן החסידות בפולין. 

המלחמה על השם נערכה בבית הדין של הגר"נ קרליץ שבתחילה פסק שאף אחד לא יכול לקרוא לעצמו ביאלא ולבסוף פסק שכל אחד יכול כפי שהיה בעבר.

עד היום ביומונים 'המודיע' ו'המבשר', אין אזכור לאף חצר ביאלא, מלבד החצר המרכזית של הרבי, המשמש כחבר מועצת גדולי התורה.

בחצר ביאלא בני ברק, עם פטירת האדמו"ר בעל ה'להבת דוד' זצ"ל, הוכתר בנו ממלא מקומו בבני ברק.

האם יום אחד יהיה פיוס גם בין חצרות ביאלא? נמתין ונראה. 

סלונים - וסלאנים: 

איבה חזקה שוררת בין חצר חסידות סלונים לחסידות סלאנים, או בז'רגון החסידי "שווארצער'ס". בתרגום לעברית - שחורים שהם חסידי סלאנים, ו"וייסערס" - לבנים, חסידי סלונים.

האדמו"ר הקודם בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל, הקים את סלונים בצורה - מעט - שונה מהחסידות שהייתה בטבריה, ובמשך כל שנותיו של חמיו האדמו"ר בעל ה'ברכת אברהם' זצ"ל התנהלו שתי החסידויות במקביל באותו בית מדרש, עד שבערוב ימיו הם נפרדו.

האדמו"ר מסלאנים עמד בראש החבורה בזמן הפילוג, ואף נבחר למנהיג לאחר שכבר הוקמה החבורה ולאחר פטירת האדמו"ר זצ"ל.

בניו של האדמו"ר זצ"ל לא הכתירו את ה'נתיבות שלום' בחיי אביהם. יש כתב הכתרה ידוע, שכל בניו של ה'ברכת אברהם' חתומים עליו,  ורבי שמואל וינברג היה מגיע לפעמים לטישים של חתנו הרבי מסלאנים.

מכל באי ואנשי ביתו ומשפחתו של האדמו"ר רבי אברהם זצ"ל, כולם היו בדעה אחת שה'נתיבות שלום' צריך להנהיג את הקהל.

האדמו"ר אף התבטא באורח קבע על הנתיבות שלום 'חתני כבני', בכל פעם שדיבר עליו. כשביקש האדמו"ר בעל ה'ברכת אברהם' זצ"ל להפקיד את צוואתו, חיפש את האדם הרחוק ביותר מכל חשד, שאף אחד לא יהרהר אחריו.

לאחר חיפוש נבחר אז אחד מחשובי חסידי סלונים הרב שמעיה לוריא ז"ל, שהיה עסקן ישר  ומהימן ביותר, אדם אצילי ובעל חסד עצום שהיה נאמן על כל החסידים.

ה'ברכת אברהם' זיע"א סבר, לימים בטעות, כי באם תופקד הצוואה בידי ר' שמעיה ז"ל, אזי איש לא יעלה בדעתו שהיא מזוייפת, והכל יבוא על מקומו בשלום.

אך הדבר לא עזר, ואנשים טענו שר' שמעיה זייף את הצוואה ובזו אותו באופן נורא. השווארצע'ס להלן סלאנים, טענו כי צוואת הרבי לא זכתה לפרסום בכתב ידו, וכי ישנם קטעים בצוואה שכן נתפרסמו בכתב יד" שאינם נוגעים להמשך ההנהגה.

בפועל, היו כבר מה'שווארצע' שקבלו את העתק הצוואה לביתם למעלה מחודש קודם מאותו יום, וחתימת ידו של ה'ברכת אברהם' זיע"א מתנוססת לתפארה על כל עמוד מעמודי הצוואה ובסופה אף הוסיף כמה שורות בכתב ידו וחתם בסיומם. 

בעל ה'נתיבות שלום' הקים את חסידות סלונים מעפר. בתחילה הקים את הישיבה ונהרו אחריו תלמידים מובהקים  שכבדו אותו  ולא בזכות היותו חתנו של ה'ברכת אברהם', אלא בזכות היותו תלמיד מובהק של אדמו"רי סלונים  וממעתיקי השמועה, וכן בזכות אישיותו הענקית. 

לדברי אחד החסידים שהיו מעורים אז בנעשה, באם היו השוורצע סלאנים משכילים לקחת שם אחר כמו "קוברין" ולא להפריע לבעל הנתיבות שלום, הצרות לא היו רודפים אותם בזה אחר זה.

כיום המצב ברגיעה יחסית, ישנם חסידים משתי החצרות שיש ביניהם קשר האחד עם השני. גןרמים שונים ניסו להשכין שלום, אך היה מי שהתבטא שזה כמו אור וחושך, ושתי החסידויות ימשיכו בנפרד, כך נראה שאין מחילה נכון לעכשיו.

קרלין - ופינסק קרלין

בראש השנה תרפ"ב נפטר האדמו"ר רבי ישראל מקרלין, שהיה ה'ינוקא' הראשון לבית קרלין. רבי ישראל מונה לכהן כרבי בעודו בן חמש שנים בלבד, לאחר פטירת אביו. באופן מעשי החל רבי ישראל לנהוג באדמו"רות מגיל בר מצווה, והוא הסתלק בגיל צעיר, לאחר שחלה במחלה הנוראה. מכיוון שנקבר בפרנקפורט הוא נקרא עד היום בעגה החסידית 'הפרנקפורטר'.

רבי ישראל הותיר אחריו שישה בנים, הבולט שבהם היה רבי אברהם אלימלך שהמשיך את אביו בעיר סטולין המרוחקת שישים קילומטר מפינסק-קרלין. (קרלין ופינסק זו אותה עיר מ.וי)

לפני שנסע רבי ישראל לוורשא, ומשם לפרנקפורט בה הסתלק לבית עולמו, בכתה הרבנית מרוב דאגה לעתיד. לשמע בכייתה אמר הרבי, "מדוע תבכי, והלא יש לנו שישה בנים", ומיד המליץ עליהם: "ומברכים ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים." עד היום ישנה מחלוקת על מי הצביע רבי ישראל כשאמר ממליכים, על רבי אברהם אלימלך או על רבי יוחנן.

למעשה רבי אברהם אלימלך היה הרבי הבולט בקרלין, ורבי יוחנן הנהיג עדה קטנה יותר בלוצק. ישיבתו של רבי אברהם אלימלך התפרסמה בשל העילויים שעברו בה, כמו גם מרן הרב שך שהרביץ בה תורה.

בשנת תרצ"ט ביקר רבי אברהם אלימלך בארץ בפעם השלישית, ולאחר מכן שב לאירופה בידיעה ברורה שהוא ייהרג שם על קידוש השם. עד היום מלחשים בדבר סיבת קדשו לאותה נסיעה שאכן עלתה לו בחייו, ובסוד קדושים מי יעמוד.

לאחר פטירתו של אברהם אלימלך ובני משפחתו, הגיע אחיו רבי יוחנן - שהיה בזמן המלחמה בארה"ב – לארץ הקודש. עם בואו, הביטו בו חלק מן החסידים בלב מדוכדך, היות ולא ראו בו דמות דיוקנו של אחיו ממש. רבי יוחנן הנהיג סביבו את עדת החסידים הצעירה יותר, בזמן שהמבוגרים ששהו עוד בצלו של רבי אברהם אלימלך בחרו של להמליכו עליהם.

רבי יוחנן נפטר בגיל צעיר, בשנת תשט"ז והשאיר אחריו רק בת אחת שהייתה נשואה לאחד מחוגי ה'מזרחי' בשם עזרא שוחט. לזוג היה ילד בן שנתיים, ולכאורה היה נראה כי נסתם הגולל על שושלתו של רבי יוחנן. תשע שנים עברו על החסידות במהלכים פנימיים שעד היום לא כולם נודעו, ולבסוף הוחלט כי ימנו עליהם את תלמידו החשוב ביותר של רבי אברהם אלימלך, האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב שכבר כיהן כאדמו"ר שלושים וחמש שנה קודם לכן.

משהגיעה החסידות לצומת זה, התפצלו הדרכים. חלק מבני החבורה סירבו לקבל את מרותו של רבי לחצר אחרת, והעדיפו למנות את נכדו של רבי יוחנן, שכבר הספיק לגדול מעט, ואף טענו לתקדים במינויו של הסבא רבא – הינוקא, הלא הוא רבי ישראל שמונה בגיל חמש.

החסידים המתנגדים שלחו שליחים לארה"ב, לבתו של רבי יוחנן, וזו התחייבה בפניהם כי הילד הקטן, ברוך מאיר יעקב, שכבר הספיק לגדול, ילמד בחינוך חרדי ולא במוסדות של המזרחי. לאחר שקיבלו את ההתחייבות, מינו אותו לרבם. הלא הוא האדמו"ר מקרלין שליט"א המכהן באדמו"רות למעלה מיובל שנים.

מאז התפצלה החסידות, בשנת תשכ"ה, נקראו הקבוצות, ה'יונגע' ו'האלטע' – הצעירים והמבוגרים. רוב החסידים הלכו אחר הרבי – הילד, ומיעוטם נמשכו אחר הרבי מלעלוב, תלמידו הגדול של רבי אברהם אלימלך מקרלין.

זו הייתה דרמה בעולם החסידות. לראשונה מונה רבי של עדה אחרת, לשמש במקביל כרבם של עדת חסידים מחצר אחרת לגמרי. מאותו יום נקרא הרבי מלעלוב כאדמו"ר מקרלין-לעלוב. מולו עמד הילד, שהוכתר, ובגיל בר מצווה הפך לרבי באופן מעשי.

שרשרת של דיני תורה הדדיות הוטחו זה בזה. רבי משה מרדכי נרדף על ידי מתנגדיו, חסידי הרבי הצעיר, רדיפות קשות ומרות. ועד היום חסידי לעלוב זוכרים לחסידי קרלין את השנים הקשות שעברו על רבם בגינם.

חלפו עשרים ושתיים שנה, ובשנת תשמ"ז נפטר רבי משה מרדכי מלעלוב והשאיר אחריו שבעה בנים. בנו הבכור, רבי אברהם, מונה כרבי, אך חסידי קרלין סירבו לקבל אותו כרבם. רבי אברהם התגורר בארץ, וחסידי קרלין העדיפו דווקא את הבן השני, רבי שמעון, שהתגורר אז בארה"ב. בנוסף, חסידים רבים בלעלוב, גם הם בחרו למנות את רבי שמעון כמנהיגם.

מששמע רבי שמעון את הלך הרוח הנושבת בארץ ישראל, הסכים לכהן כרבי, אך התנה שגם אחיו רבי אברהם ימונה כרבי לחסידים. ואכן, ככלות השבעה מונו שני הבנים: רבי אברהם מונה כרבי מלעלוב, ורבי שמעון מונה כרבי מלעלוב קרלין. את הטיש הראשון שלו עשה רבי שמעון בבית המדרש של קרלין, היכן שאביו לא יכול היה להיכנס בגלל צווי מניעה מבית הדין.

רבי שמעון המשיך בכהונתו ארבע שנים - עד שנת תשנ"א, אז קרא לקבוצת חסידים והודיע כי אין ברצונו להמשיך לשמש כרבי לחסידי קרלין. הוא סירב לעמוד בראש החסידות הממסדית, ומטבעו התרחק מכל אופי מאורגן. קודם שהודיע על כך לחסידים, הוא נועץ בפוסק הדור רבי שלמה זלמן אוירבך שהביט בו בהלם ואמר: "אני בטוח שמאז הקמת החסידות על ידי הבעש"ט לא נשאלה שאלה כזו, שרבי רוצה לעזוב חסידים".

רבי שמעון נפרד מחסידי קרלין שתחת הנהגתו, והציע להם לערוך הצבעה בין שלושה מועמדים מחשובי החבורה. החסידים היו בהלם מוחלט, אך הבינו שההחלטה התקבלה ולא תשתנה. לאחר ההצבעה נבחר רבי אהרן רוזנפלד ברוב גדול. רבי אהרן היה מראשי החבורה וגם צאצא של רבי אהרן מקרלין מה שהוסיף לו נקודות זכות בקרב החסידים שבחרו בו ברוב גדול.

לאחר מכן התקיימה בוררות בין הקבוצה הזו שתחת הנהגתו של רבי אהרן לבין חסידי קרלין, ושם נקבע כי הקבוצה החדשה שנפרדה מהרבי מלעלוב ומינתה עליהם את הרבי החדש לא ייקראו חסידי קרלין אלא פינסק קרלין. וכך הן מכונים עד עצם היום הזה.

סערט ויז'ניץ ומשפחת הרבי זצ"ל: המתיחות שמעיבה על השושלת המפוארת

רבים תמהים ולא ממש מונחים בפרטים, הגיע הזמן אחת ולתמיד להעמיד את הדברים על דיוקם.

במסגרת פרויקט חג הסוכות, יצאנו לברר, הכיצד בחסידות כה מפוארת שהתהדרה מאז ומעולם בשלושת הכתרים המעטרים את חצרות בית ויז'ניץ, אהבת ישראל, אהבת השי"ת ואהבת התורה, כשהדגש הגדול בחסידות סערט ויז'ניץ, הוא על "אהבת ישראל".

כל חסיד סערט ויז'ניץ, יודע, זוכר ומשנן, את מה ששמע פעמים אינספור מהרבי בעל ה'חכמת אליעזר זצ"ל, כי 'אהבת ישראל' הוא הכתר החשוב מבין השלושה, כי לולא הוא, לא ניתן להגיע אל השניים האחרים, כי אם יש אהבת ישראל בין אחד לשני, אפשר להגיע גם לאהבת השי"ת ואהבת התורה.

אם כך, תמהים רבים, איך דווקא לאחר הסתלקותו שוררת מתיחות בין היורש היחיד – האדמו"ר מסערט ויז'ניץ לבין שני גיסיו.

את חסידות סערט ויז'ניץ הקים הרבי ה'מקור ברוך' מסערט ויז'ניץ, שהיה בנו של הרבי 'אהבת ישראל', שכיהן כאדמו"ר מויז'ניץ בעיירה גרוסוורדיין שברומניה. הרבי ה'מקור ברוך' היגר לארץ לאחר שניצל מציפורני הרשע בשואה האיומה ותקע את אוהלו בחיפה האדומה, וכעבור שנים מספר הלך לבית עולמו. מי שמונה לממלא מקומו אחריו, הוא בנו בכורו האדמו"ר בעל ה'חכמת אליעזר' זצ"ל, שהנהיג את הקהילה בצורה יוצאת דופן שנודעה לשם ולתהילה, כאשר כל יהודי באשר הוא, גם דתי לאומי וחילוני, ידע שאצל הרבי החיפאי, הוא יקבל את מלוא היחס והכבוד, משל היה לאחד מחסידיו או אפילו בן משפחה.

בכ' תמוז תשע"ה, הלך הרבי לעולמו כשהוא בן 90. מי שמונה ללא עוררין לממלא מקומו כאדמו"ר מסערט ויז'ניץ, הוא בנו יחידו הגה"צ רבי יעקב הגר, ששימש עד לאותו יום מר ונמהר כאב"ד חסידי סערט ויז'ניץ, וכיום מנהיג את החסידות לתפארה עם קהילות מתפתחות בערים רבות בארץ ואף מחוצה לה. החסידות מונה כיום קרוב לאלף משפחות, עם למעלה משלש מאות בחורים בשלש ישיבות בחיפה ובבני ברק. האדמו"ר מסערט ויז'ניץ נחשב כיום לאחד מחשובי המנהיגים בציבור החרדי, ומתווה קו חסידי רציני ביותר בכל הרבדים של חסידות סערט ויז'ניץ.

אלא שבאותן השנים האחרונות, בהן היה הרבי זצ"ל שרוי בחולשה, התגלע סכסוך בין שני החתנים לבין הרבי – הבן היחיד.

שורש הסכסוך אינו ברור דיו, עד כה, אך יודעי דבר מבהירים בשיחה גלויה עם 'בחדרי חרדים', כי הגיסים הם אלו שבחרו בדרך הזו ובייחוד החתן הצעיר.

לרבי בעל ה'חכמת אליעזר זצ"ל, ישנם שני חתנים הנשואים לבנותיו, הבת הבכורה הרבנית רחל תחי' נשואה להגה"צ רבי נפתלי ראובן קורנרייך, המכהן כיום כאדמו"ר מקוסוב-ויז'ניץ ומנהל את חצרו בבית שמש. הוא ידוע כפה מפיק מרגליות, דרשותיו מתובלות בגאונות וחריפות.

בצעירותו, שנים לאחר נישואיו, הוא מונה לרב חסידי סערט ויז'ניץ בבני ברק, כעבור כמה שנים, בצעד דרמטי הוא הודיע על עזיבת הרבנות בבני ברק לטובת מינויו לרב היישוב תל ציון שבאזור מטה בנימין. הוא פתח שם ישיבה חסידית לבחורים צעירים, שם כיהן כראש הישיבה ומסר שיעורים, חותנו הרבי הגיע כמה פעמים לעשות שבתות בקהילתו.

ולפני כמה שנים לאחר פטירת חותנו הרבי מסערט ויז'ניץ, הוא עזב את היישוב ואת הרבנות ועבר לבית שמש, שם מונה לאחר ימי 'השבעה' לאדמו"ר מקוסוב-ויז'ניץ, כשהוא מאגד סביבו כמה עשרות חסידים, בודדים מהם, הם כאלה שעזבו את חסידות סערט ויז'ניץ וערקו אליו.

חתן נוסף לרבי מסערט ויז'ניץ זצ"ל, אשר נישא לבתו מרים תחי' – הוא הרה"צ רבי אהרן טוביה שפיטץ, אשר מתגורר וכיהן בעבר כאב"ד חסידי סערט ויז'ניץ בארה"ב, אך פרש מבית הכנסת של החסידות בבורו פארק, עוד בחיי חותנו ופתח לו בית מדרש משלו, עם קבוצה מצומצמת של חסידים המאוגדים סביבו.

הרב שפיטץ מוגדר כאיש המפתח בסכסוך, לדברי גורמים בסערט ויז'ניץ, הוא אשר המיט את הסכסוך על החסידות המפוארת בעל כורחה.

לדבריהם, מאז נשואיו, הוא היה חריג בנוף החיפאי, הרב שפיטץ הנו בנו של הגה"צ רבי משה שפיטץ זצ"ל אב"ד ביסטריץ מארה"ב, אשר משתייך בדעותיו ובאורח חייו לחסידות סאטמר, הגרא"ט שפיטץ, הוא גיסו של האדמו"ר מהרי"י מסאטמר, שכן אשת האדמו"ר הרבנית מרת חיה שרה תחי', היא אחותו.

בשנים האחרונות המתיחות עמו התעצמה. בשיחה עם 'בחדרי חרדים' אומרים החסידים, כי עוד בחיי האדמו"ר כשזיהה כי הרבי נחלש, הוא ניסה לקבוע עובדות ולנכס לעצמו אי אלו תפקידים ונכסים, שפיטץ אף הצליח לגרור אחריו את גיסו השני הרבי מקוסוב ויז'ניץ שנמנע מלהתערב במהלך השנים והתרחק מן המחלוקת, עקב החשש שהמהלכים ישפיעו לרעה על בריאותו של הרבי זצ"ל, הורחק הרב שפיטץ מן הבית ולא הורשה להתקרב.

הרב שפיטץ לא וויתר וניסה בכל דרך להגיע אל חותנו, באחת הפעמים הוא הצליח. הרבי נפש באופן חד פעמי בדירת נופש שקטה בקיסריה, הדבר נשמע תחת מעטה חשאיות, מחשש שהדבר יוודע לו והוא ינצל זאת כדי להיפגש עם הרבי ולנסות להשפיע עליו עם רצונותיו המפליגים. אך המהלך לא צלח, הוא הגיע בחשאי לארץ והסתנן אל תוך מעון הנופש. בתיעוד שהובא בזמנו ב'בחדרי חרדים' נראה החתן מטפס על הגדר ונכנס אל הבית עם המשפחה. הביקור בתוככי החדר תועד והכעיס את החסידים בחיפה.

מאז הסכסוך הלך ודעך, ולא הופגן כלפי חוץ. בחודש האחרון הוא צף ועלה שוב, כאשר אברך צעיר, אחד מחתניו של הרב שפיטץ, נכנס באישון ליל אל מעון הנופש של האדמו"ר מסערט ויז'ניץ בהר כנען-צפת, ונטל מן הקיר בבית המדרש יצירה עשויה מעץ, שייצר הרבי זצ"ל. חפץ יקר ערך לרבי ולחסידים. הוא נתפס עם היצירה הגנובה כשהוא כבר יושב במטוס בדרכו לארה"ב – סיפור שגרם למבוכה רבה, אך עד מהרה ירד מסדר היום הציבורי. 

המצב כיום הוא, שהאדמו"ר מסערט ויז'ניץ, אינו בקשר עם שני גיסיו ומנהל את חצרו למופת, בשקט ובאהדה רבה בחיפה כשהוא שולט ומנהיג גם את שאר השלוחות של החסידות בארץ ובעולם, ללא עוררין.

נציין, כי לעומת בניו וחתניו של הגיס הצעיר הגרא"ט שפיטץ, שנמצאים בנתק מוחלט, חלק מבניו וחתניו של האדמו"ר מקוסוב ויז'ניץ, מגיעים אל חצרו של דודם האדמו"ר מסערט ויז'ניץ, בשבתות וחגים מיוחדים ובעתות שמחה ומקבלים יחס וכבוד כראוי להם.

לסיום אומרים החסידים, כי כמי שגדלו כל השנים על ערכי 'אהבת ישראל', שהנחיל והדגים האדמו"ר זצ"ל, הם מקווים שהשלום והאחווה ישררו מתישהו בין הגיסים לאדמו"ר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!