מה יותר חשוב: איצטדיון כדורגל או ציון הרשב"י?

"רפורמים במירון", זועקים הפשקווילים ברחוב.

שוב מהלכים עלינו אימים כמיטב מסורת הפשקווילים. ציונו של הרשב"י הולך ליפול בידי הרפורמים (מה להם ולרשב"י). אבל הנייר סובל הכל ואפשר למכור 'לוקשים' לציבור.

מערכה חדשה של 'אידישקייט' – מערכה על מירון.

אם נתבונן קצת, נבין היטב על מה 'המערכה' החדשה: מלחמה של כמה עשרות אנשים שהשתלטו על מתחם מירון והפכו אותו לירושה ונחלה פרטית שלהם.

השתלטו על חדרים שעד לפני כעשרים שנה היו פתוחים ועמדו לרשות הציבור כחדרי תפילה וכחדרי 'הכנסת אורחים'. התקינו מנעול ובריח הפכו אותם לחדרים פרטיים כירושה מאבות אבותיהם והמשתלטים נהפכו להיות 'בעלי חזקה'.

ציונו של הרשב"י הינו המקום השני בכמות האנשים המבקרים שם אחרי 'הכותל המערבי' - מעל מיליון איש בשנה. כל המבקר שם רואה את ההזנחלה והלכלוך. אנשים הזויים - ולפעמים על גבול 'פושעים' - התנחלו שם. מחסור משווע של תנאים בסיסיים לאלפים העולים מירונה, תנאים סניטריים ו'שירותים' אנושיים, וכבר לא לדבר על מצבי חירום חלילה - חובש או רופא, כבאי או שוטר.

להבדיל בין הקודש לחול

כחצי מיליון איש עולים מירונה בל"ג בעומר. המתחם כולו נסגר הרמטית לתנועה.

בחום הכבד נסחבים במעלה ההר אנשים, נשים וטף, זקנים ונערים, וה'עוללים' ילדי 'החלאקה' בידיים של ההורים, כדי להגיע לציונו של הרשב"י. בדרך אין תחנת עצירה עם צל, אין ברז של מים קרים, אין 'שירותים'. רבים מהם מתעלפים בצפיפות הגדולה. כך מדי שנה בשנה.

אבל לאף אחד זה לא איכפת, לאף אחד זה לא מזיז. 'בעלי החזקה' מסודרים, הרי הם ועוד כמה עשרות פרוטקציונרים מסודרים כל שנה מחדש עם 'רישיון' לעלות עם רכבם עד סמוך למתחם הציון. ובחדרים הפרטיים מחכה להם מזגן, מים קרים, כסא לנוח, מיטה לשים את הראש, וכבר לא לדבר על 'המסחרה' שהם עושים שם.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, ולהבדיל בין הקודש לחול, והדוגמא היא רק בשביל ההמחשה, מדי שבוע בשבוע מתקיימים משחקי ספורט באיצטדיונים ברחבי הארץ. עשרות אלפים מגיעים עם רכבם עד סמוך למתחם האצטדיון, נהנים מכל התנאים הנצרכים, משירותים ותנאים סניטריים טובים, וחצי שעה אחרי המשחק השטח נקי, ללא פקקים וללא כל בלגן מיותר.

אז למה, למה כשמדובר בציבור שלנו זה חייב להיות הפוך? למה חצי מליון איש צריכים לשלם מחיר בשביל כמה עשרות פרוטקציונרים שהשתלטו על המקום? למה בציבור שלנו פוחדים לפתוח את הפה ולדבר?

רבי שמעון לא שייך להם

במחצית הראשונה של המאה ה-19, רכש הרב שמואל אבו זצ"ל בכסף מלא את חלקת הקבר של הרשב"י במירון, שהייתה מוזנחת ושימשה מרעה ומרבץ לעדרי צאן של הכפריים הערבים. הוא גידר את חלקת הקבר והקים שם את מבנה בית הכנסת ההיסטורי הקיים עד עצם היום הזה. אין שום קדושה במבנה הזה. הוא התאים לתנאים של אז וכיום יש תנאים אחרים.

רק 'רשות ממלכתית' מתוקצבת ומסודרת תוכל להתאים את המקום הזה לתנאים הנדרשים כיום, לביקורם של מעל מליון איש בשנה. כל מי שביקר שם בשנים האחרונות ראה את השיפורים המינימאליים שנעשו במקום. המערכה היא לא שלנו, היא מערכתם הפרטית של 'בעלי החזקה' שהשתלטו על המקום. 'רבי שמעון' הוא לא רק שלהם, הוא גם של עובדיה התימני מראש העין כמו של רחמים מכפר יונה ושלמה זלמן מאלעד.

ומילה טובה לעוסקים בעבודת הקודש, אלכס ויז'ניצר וצוותו: המשיכו במלאכת הקודש, אל תיראו ואל תחתו, אתם עושים את העבודה למען כלל ישראל. וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!