תזכור! יש לך בגדים חדשים ונקיים

אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקרא אתם במועדם (כג,ד)

פרפראות לחג משולחנו של הגרש"ד פינקוס זצ"ל

מספר הגרש"ד פינקוס זצ"ל וז"ל - בימי חיי זכיתי לשמוע שיחות מוסר ודברי חיזוק מגדולי בעלי המוסר ['המשגיח' – הגר"י לוינשטיין זצ"ל, הגר"ח שמואלביץ זצ"ל ועוד], ופעמים רבות היה הדורש מדגיש שהעניין המדובר הוא 'היסוד של כל התורה כולה'!

גם בשבוע שלאחר מכן כשהיה מדבר על נושא שונה לחלוטין, הוא שוב היה אומר שזהו "יסוד של כל התורה כולה".

כשנאמרה דרשה על ענייני פסח, הודגש בה כי הכל תלוי בפסח, לא שבועות, לא סוכות, ואפילו לא ר"ה ויוה"כ, רק פסח! מאחר ומועד זה הנו השורש וההתחלה של הכל, ממנו ניתן להכניס 'סדר' בכל מהלך החיים, ומי שלא עמל להשיג את תוכן הפסח, הוא הפסיד את כל העלייה הרוחנית של אותה השנה...

כשהקב"ה עוזר ומגיעים לחג השבועות, שוב שומעים מהדרשנים את אותן המילים, הכל תלוי בשבועות – זמן מתן תורה...וכן בר"ה, יוה"כ, סוכות ושמיני עצרת – תמיד נאמר כי המועד בו אנו אוחזים הנו היסוד של הכל.

וכך שמעתי הרבה 'יסודות של כל התורה'...והשתוממתי על הדבר, מהו באמת היסוד עליו בנויה כל התורה כולה!?...

אכן כשהתחלתי בעצמי לעסוק באומנות הדיבור אצל הציבור, גם אני תפסתי 'חולשה' זו, ולא עוד, אלא ביתר שאת וביתר עוז, כמעט תמיד אני אומר כי הנושא המדובר הנו יסוד הכל...

היכן באמת מונח הכל?

התשובה בזה נראית על פי משל מגוף האדם, הן כשמדברים על רפואת הגוף ושואלים מהו החלק בו מונח עיקר האדם, ניתן לומר כי המוח הוא העיקר, מאחר ובו נמצאת כל מערכת העצבים, וכל מחשבותיו ורצונותיו של האדם, מאידך, אין לשער את ערכה של מערכת הדם, שהרי "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כט) – בלי דם לא ייתכנו חיים כלל, גם ללא עצמות אין קיום לאדם – אדם ללא שלד העצמות אינו כלום, על אחת כמה וכמה שלא ניתן לחיות ללא לב.

הקב"ה ברא את עולמו באופן של "מועט המחזיק את המרובה", ולכן עלינו לתפוס כל סוגיא בפני עצמה, עם כל התוכן העצום הטמון בה, ולהבין שכל מועד בפני עצמו הוא אכן "היסוד של הכל!

----

"אשר תקראו אתם במועדם"

בכל מועד ממועדי השנה היה מאורע או מעשה נס בשעתו, אשר מחמתו נקבע הזמן ליום טוב לדורות.

תוקפו של הנס ביציאת מצרים היה בזמן היציאה ממצרים, מהותו ותוקפו של חג השבועות נקבע בזמן מתן תורה, בשעה שנפתחו כל הרקיעים – "אתה הראת לדעת", ומאז נקבע היום ל"זמן מתו תורה".

כמו כן, בשעת היציאה ממצרים הלכו בני ישראל במדבר, ונעשה להם נס "בסוכות הושבתי את בני ישראל", ולזכר כך נקבע לדורות זמן זה ליום טוב בו יושבים כלל ישראל בסוכות, ולזכר יציאת מצרים.

מהותו של "ראש השנה" נעוצה בהיותו תחילת מעשה בראשית.

בשעה שכיפר הקב"ה לישראל על חטא העגל, נקבע אותו היום לזמן כפרה, והוא היום הקדוש, "יום הכיפורים", יום מחילה וכפרה לדורות.

גם ימי המועד מדברי סופרים, ימי חנוכה ופורים, קבעום לדורות מפני המאורע שהיה בשעתו, ובכל שנה ושנה אנו שבים וחוזרים אל תוקף ה"ימים ההם" בזמן הזה.

הקב"ה ברא את העולם הגשמי במהלך טבעי של מעגל שנתי, כך גם העולם הרוחני של המועדים נקבע בתוך המהלך הטבעי, אותו מאורע שהיה בזמן מסויים חודר אל תוך המהלך הטבעי של אותו הזמן, ולכן הוא ישוב ויחזור לשנה הבאה באותו הזמן, ימי הפסח נעשו "זמן חרותנו", וכך בכל שנה בהגיע אותו הזמן אנו באים לזמן חרותנו.

את קביעות הזמן והשפעתו קבעה התורה במצוות המועדים, וכמו כן יש כח ביד החכמים לקבוע שבכל שנה ושנה תשוב קדושת הימים כמו בימים ההם, מכאן ואילך אין זה חידוש שבכל שנה מגיע "זמן חרותנו", ושוב נפתחים שערי שמים בשבועות, מפני שכבר נקבע בטבעם של הימים שזוהי מציאות הזמן, והוא שב וחוזר על עצמו בתוך הטבע.

---

שבעת ימים תקריבו אשה לה" ביום השמיני מקרא קדש (כג, לו)

הבדל גדול ישנו בין כל המועדות לשמיני עצרת, בכל החגים אנו משתמשים בכלי כדי להגיע להתעוררות והשפעה של קדושה, אכילת מצה בפסח – "נהמא דמהימנותא", משפיעה את האמונה של יציאת מצרים, השופר נועד לזעזע ולשבור את הלב ולעורר לתשובה, "בהמצאו" של עשרת ימי תשובה משפיע קירבת השי"ת בהיותו מצוי אלינו, ושלימות הטהרה של יום הכיפורים היא ע"י "מקוה ישראל ה'", כך מתעלה היהודי מחג אל חג, ובמיוחד בסוכות מתחזקת את הקירבה והדביקות ע"י הנענועים של ארבעת המינים וע"י הישיבה בסוכה בחברת ה"אושפיזין קדישין".

כשנשלמו שבעת ימי הסוכות, אומר הקב"ה לישראל, "קשה עלי פרידתכם", כשתעזבו את שבעת ימי החג אתם עלולים להתנתק ולהתרחק, המשל בזה הוא שהחגים דומים לרכבת הנוסעת ונושאת את יושבי הקרנות, אך האמת היא שהקטר הוא הסוחב את הרכבת כולה, אך כיצד תיסע הרכבת אילו ינתקו ממנה את הקטר? כחולה המחובר למכונת הנשמה שמבלעדי פעולת המכונה יישאר כל הגוף משותק, כך היא הסכנה והקושי של פרידת ישראל מהמועדות.

ולזה נועד היו"ט של שמיני עצרת, שמיני עצרת ממועט מכל 'כלים' של עבודה, כדברי הגר"א על הפסוק "והיית אך שמח", שנאמר כאן מיעוט על כל הכלים וריבוי על ליל יו"ט האחרון לשמחה, זהו יו"ט בלי לולב ובלי סוכה, יו"ט של שמחה ללא כלים והשפעה מבחוץ.

העבודה של שמיני עצרת היא להיות קרוב אל השי"ת ודבוק בו בלי מצוות מעשיות של האיברים, להמשיך להחיות את הגוף בלי מכונת ההנשמה, השפעת היו"ט של "שמיני עצרת" היא למשך כל ימות השנה, זהו שיא הדביקות בין כלל ישראל לקב"ה, המבחן האמיתי של האדם עצמו בלי ה'תנא דמסייע', בזה נבנה האדם השלם למשך ימות החול של כל השנה.

---

"ראשון לחשבון עוונות"

ולקחתם לכם ביום הראשון (כג, מ)

וכי ראשון הוא, והלא ט"ו יום הוא ואת אמרת ביום הראשון?! אלא ראשון הוא לחשבון עוונות (תנחומא אמור סי' כב).

ביום כיפור אמרנו ושבנו ואמרנו שוב ושוב את הי"ג מידות – עברנו נס עצום, עולם חדש לגמרי, נס העולה בפליאתו על קריעת ים סוף, יום כיפור, הוא היום של לאחר החטא, לאחר שמשה רבנו שבר את הלוחות ולא הייתה ברירה אלא לעשות "מתן תורה" מחדש – לעם חדש, יום כיפור הוא יום של בריאה חדשה.

והנה במוצאי יום כיפור, הקב"ה אומר לנו, קיבלתם נשמה חדשה, גוף חדש – אנא היזהרו לא "ללכלך" אותם...

נראה לבאר דברים אלו על פי המשל מהחיים:

ילד מקבל בערב חג בגדים חדשים, בטרם הוא יוצא מביתו, מזהירה אותו אמו, "תזכור! יש לך בגדים חדשים, ונקיים – שמור עליהם היטב"!

מדוע האמא באמת כל כך מקפידה?

שכן, היא לא קנתה את הבגדים החדשים לבנה כדי שיסתובב ויתראה בעיני חבריו...מטרת הבגדים החדשים היא לכבוד החג, הבגדים החדשים אינם אלא "הכנה" לחג.

כמו כן ההוויה החדשה שקיבלנו ביום כיפור אינה אלא כהכנה לימים הבאים עלינו.

עד היום היו הימים, ימים של "יראת שמים" – ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפור, אבל בימים אלו מתחילים ימים של "אהבה", הקב"ה נותן לנו הוויה חדשה, כדי שנוכל להגיע לחג הסוכות.

בארבעת ימים אלו שבין יום כיפור לסוכות עלינו לשמור על ההוויה החדה שקבלנו, ובאמת אנחנו שמורים ומופקעים מחטא בימים אלו.

לכן זהו זמן של "ראשון לחשבון עוונות", אמנם הסיבה היא משום ש"מיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקים במצוות, זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו" (ויקרא רבה פ"ל, ז), אבל על פי הסוד, הימים שבינתיים הם ימים נוראים וקדושים שמופקעים מחטא, וכן כתב הגר"א (בפי' לספרא דצניעותא פ"ב) שהימים הללו הם המשך של הימים הנוראים.

במשך ארבעת הימים הללו הקב"ה שומר לנו על "הבגדים החדשים", עד שאנו נכנסים לחג הסוכות – שבו אנו נפגשים עם "שבעת האושפיזין" אברהם אבינו, יצחק אבינו וכו' – ועלינו להיזהר שלא לקלקל את המערכת הנפלאה הזאת, וכיצד אנחנו הקטנים מסוגלים להיפגש עם האבות הקדושים? התשובה היא, יש לנו נשמה חדשה! גוף חדש, הוויה חדשה!

---

ד' המינים – החיבור המושלם לעבודת ה'

ולקחתם לכם...פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל...

ידועים דברי המדרש (תנחומא אמור סי' יט) על חלוקת ארבעת המינים – לולב, אתרוג, הדס וערבה, כנגד שדרה לב , עיניים ושפתיים.

ההבנה הפשוטה בדבריו, שאלו הם האיברים היוצרים את הקשר והשייכות של האדם עם סביבותיו, העיניים – בהם כח הראייה, וע"י הראייה האדם מתקשר עם הסובב אותו, התמונה המתגלה לעיני האדם, נקלטת ונכנסת אל תוך מוחו, אדם מרגיש שייכות לדברים ולאנשים שהוא נפגש בהם ורואה אותם.

השפעת ההדס היא קנין הדעת והחכמה ע"י כח הראייה, דבר שאדם רואה ומבין את מהותו, הוא מתחבר לחכמה הטמונה בו.

שלשת ההדסים הם שלשת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, ההסתכלות שלנו בהדסים צריכה להיות ראייה של חיבור למעשיהם של האבות, ראייה נכוחה וישרה, ללא פזילה למקורות זרים, מצינו בחז"ל על הפסוק "עינייך יונים" (שה"ש א, טו), שתכונת היונה להסתכל על בן זוגה בלבד, (עי' תנחומא תצוה סי' ה), זוהי גם עבודתנו, שהעיניים תמיד תהיינה מכוונות אל הקב"ה.

השפתיים – הם איבר המיוחד לקישור של הרוח, "ישקני מנשיקות פיהו" (שה"ש א, ב), היא בחינה של דיבוק רוח ברוח, נשימות החיים מתחברות זו בזו, מצינו שההכנה לברכת יצחק ליעקב הייתה קירוב הדעת, עד "גשה נא ושקה לי בני", "ויגש וישק לו" (בראשית פרק כז), רוח פיו של יצחק דבקה ברוחו של יעקב, ובדרגת אהבה וקירבה של נשיקות הרוחות מושפעת הברכה.

כך מצינו בפגישתם של משה ואהרן, בבואו לגאול את ישראל ממצרים, "ויפגשהו בהר האלוקים וישק לו (שמות ד, כז), החיבור והאיחוד המושלם של "וישק", נתן במשה את כוחותיו של אהרן, ובאהרן את כוחותיו של משה, ובמשותף יכלו לגאול את ישראל משעבוד מצרים.

באותה בחינה מתקשר האדם לקב"ה ולתורה, פה אל הפה, במסירות נפש של כל הנפש, ובזכות המסירות, מקבל האדם נפש חדשה ממקור הנשמות, "ישקני מנשיקות פיהו".

ענין השפתיים הוא כח התפילה, כשאדם מרגיש צורך לדבר מסוים, הוא מתפלל, כל מי שיש לו מידה של אמונה, מבטא את הרגשתו בביטוי של תפילה, אין צורך במאמץ ובמסירות נפש בכדי לעמוד לפני המלך ולהתפלל [אפשר שלכן הערבות הן בלא טעם ובלא ריח].

ענין הלולב הוא השדרה, האדם חי בעולם המעשה, וכלי המעשה הם האיברים, המחבר והמפעיל את כל האיברים – הוא עמוד השדרה שבאדם, פעולות הרגליים, הידיים והאצבעות מתבצעות ע"י הקשר של השדרה בין המח ובין האיברים, לכן עיקר המצווה הוא הלולב, שהרי עיקר האדם הוא בעולם המעשה.

אך מעשים בלי לב הם חסרי כח וחיות, לכן מצרפים אל הלולב את האתרוג – יופיים של המעשים והשלמתם הוא ע"י "תנה בני לבך לי" ( משלי כג, כו), שיתאחד הלב ברצון פנימי של האיברים.

נמצינו למדים, שארבעת המינים שבסוכות, הם החיבור המושלם של האדם לעבודתו יתברך, העיניים והראייה, השפתיים והתפילה, השדרה והמעשים, הלב וההרגשות, איחוד כולם מחבר את האדם לעבודת ה' בשלימות.

יהי רצון שנזכה כולנו להיכתב ולהיחתם בשנה טובה ומבורכת ויושפע עלינו שפע קדושה וטהרה משפעת הימים הנפלאים הבאים לקראתנו לשלום, ושנזכה כולנו כאיש אחד בלב אחד להסתופף במהרה בסוכת עורו של לווייתן.

בברכת והיית אך שמח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!