ומי יזעק את זעקתן של הנשים האומללות?

בימים האחרונים אנו נמצאים בליבה של סערת טורנדו תקשורתית אכזרית שנראית כמאיימת על הסדר המהדרין הקיים בחלק בקווי השרות של חברות ההסעה הציבוריות. הסערה הזו שמופנית כלפי ההסדר הזה, באה בטענה כביכול של הדרת נשים במרחב הציבורי.

מה לא נאמר בוויכוח הזה? כמעט הכל.

ראש הממשלה כדרכו נכנע ללחצים והצהיר שהיו לא תהיה – הדרה זו לא תהיה בבית ספרנו. שר התחבורה הרחיק לכת והכריז על השקת מוקד טלפוני אליו יופנו כל תלונות ההדרה.

מאידך, הציבור החרדי על נציגיו הפוליטיים והתקשורתיים הרימו מנגד קול נהי זעקה ובכי כי היו לא תהיה - המתיוונים שבים והפעם בגרסת הדרה חדשנית, ואנחנו לא ניכנע.

כדרכה של כל סערה ציבורית, הציבור שחש מאוים - ובמקרה הנוכחי אלו נציגיו של הציבור החרדי - מסתגרים, מקשיחים את עורפם ופועלים באינסטינקט את מלחמת ההישרדות שלהם. במקרה כזה נוטים לאבד את המוח והראש ופועלים על-פי הרגשות.

ובמילים יותר גבוהות, שוכחים לפעול על-פי משנה סדורה ואסטרטגיה מובנית.

איך הכל התחיל?

כולנו נוטים לשכוח איך הכל התחיל ומדוע הסדר המהדרין בקווי השרות של הציבור החרדי הוא צורך אלמנטארי בסיסי לפי כל פרמטר אנושי, לפני שהוא הפך להיות לעניין דתי או לחומרה הלכתית, כפי שיש שטוענים כלפיו.

הדרישה לקווי המהדרין הפציעה לראשונה לפני כ-20 שנה על-ידי כ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א, נשיא מועצת גדולי התורה, שה' יאריך ימיו בטוב ובנעימים, בהופעתו בכנסיית אגודת ישראל שהתקיימה בהיכל יד-אליהו בתל-אביב.

מדובר היה במצב שהצפיפות באוטובוסים בקווי השרות הייעודיים לציבור החרדי הפך להיות בלתי נסבל ובלתי אנושי בעליל, כתוצאה מצורך מוגבר לשירותי תחבורה ציבורית בקרב קהל זה.

התחנונים והבקשות לחברות המפעילות את התחבורה הציבורית להגביר את תדירות הנסיעות, נפלו על אוזניים ערלות. היו בין החברות המפעילות את התחבורה הציבורית ואולי גם במשרדי התחבורה ואיכות הסביבה שהיה להם נוח לספק שירות של תחבורה ציבורית לקויה.

היו ביניהם שסברו כי הצפיפות בתוך האוטובוסים טובה לרווחיות החברות. היו שטענו כי צפיפות באוטובוסים פנימה משמעותה תנועה פחותה בכבישים ומשכך היא תורמת לעורקי תחבורה פתוחים, טובה למניעת פקקים ומצוינת לאיכות הסביבה.

משכך, ואולי משום סיבות נוספות אחרות, השיבו הגורמים הרלוונטיים כולם את פניהם של הנזקקים הרבים מקרב הציבור החרדי לשירותי תחבורה ציבורית - ריקם.

נסיעה בתנאים תת-אנושיים

המצב הנתון מאז לא השתפר. ההיפך. הריבוי הטבעי בלי עין הרע של הציבור החרדי הפך את הבעיה לאקוטית וקשה שבעתיים. מחוסר ברירה, במצב הצפיפות הבלתי נסבל הזה שלא על-פי כל קנה מידה של אנושות מינימאלית, אין כל אפשרות להשתמש בשירותי התחבורה הציבורית אלמלא שקיימת למצער הפרדה בין גברים לנשים.

ייאמר אם-כן מעתה: הדרה – זו כבודה וזו הדרה.

כל מי שינבור בדפי אותם ימים יגלה כי ההפרדה באוטובוסים לא נבעה מעניין הלכתי כלשהו ובוודאי שלא מחומרה חדשה – אלא בראש ובראשונה מצורך אלמנטארי אנושי בסיסי.

משום כך הייתי מצפה מכבוד ראש הממשלה, במקום שיילל וידקלם משפטים בגנות תופעת ההדרה, שיזעק את זעקתן של הנשים האומללות הנאלצות לעשות את נסיעותיהן היומיות לעבודה ולבית בתנאים תת אנושיים מחפירים. שיקום ויתכבד לזעוק על הדרת כבודן האישי.

היה נדרש, אפוא, מכבוד שר התחבורה להפעיל מוקד טלפוני לקליטת דיווחים ותלונות של נשים הנאלצות להזדקק לשירותי היסעים בתנאי הובלה, שכמוהם בקר וצאן זוכים לחמלה בשל צער בעלי חיים, בקווי התחבורה הציבורית של החברות הנתונות לסמכות משרדו ולפיקוח אנשיו ופקידיו.

חלף זאת, אנו זוכים לספוג מינונים כבדים של הטפה ושיעורי מוסר בהלכות דרך ארץ...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!