אין מקום שאנחנו מגיעים אליו בטעות

אומן, צהריים של ערב חג.

אני צועד בין סבך האנשים, לכיוון הדירה בה אני מתכוון לשהות. ההמולה מסביבי כאילו לא נוגעת בי. כלום. הלב נשאר יבש מתמיד - נסיעה ארוכה הותירה בי רישומים מעייפים, וכל מה שאני רוצה הוא לרצות משהו. בלי מושג מהו המשהו.

אחרי 20 דק' אני פונה לסמטה אליה הוליך אותי הוויז. "המקום של דוד?", אני שואל את הצועדים סביבי, והם, מכוונים אותי אל בית מט לנפול. דוד ישן. אני מניח את הדברים על אחת המיטות הישנות שבקומת השינה, ויורד לקומה התחתונה, שם מבשלים, אוכלים ועוד.

יש זמנים שצריך לרדת. כשהלב כבד הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לרדת איתו יחד - לא להלחם. לרדת ולעלות.

מוזג לעצמי כוס מים, ונפשי עייפה. עייפה מאוד. אחרי כמה דקות דוד מגיח מהדלת. איש מבוגר ונחמד. כבר עשרים ואחת שנה דוד מגיע לאומן, מארגן מקום לשלושים אנשים, מבשל, מארח ופותח לבבות.

ברגע שדוד רואה אותי עיניו נקרעות לרווחה. זיק של דמעה מציץ לו בין הריסים, נוגע לא נוגע.

"אתה דומה לי מאוד - לפני עשרות שנים", אומר דוד. "נראיתי בדיוק כמוך". וכאן דוד מתחיל לשאול ולספר: "לפני שלושים וארבע שנים הייתי בארה"ב, גרתי שם תקופה ארוכה לפני שחזרתי בתשובה. באותו הזמן יצא לי להיות עם מישהי שכעבור זמן גיליתי שנכנסה להריון ממני. עד היום לא ראיתי את הילד שלי. הלכתי שלוש פעמים לארצות הברית לחפש אותו, וכלום. לא מצאתי. הלב שלי נסתם כל פעם מחדש, כאבי כאבים". "ועכשיו", אומר דוד, ספק בשאלה ספק בוודאות, "הייתי בטוח שאתה הבן שלי, עומד מולי".

"חשבתי ככה כי אתה לא הזמנת אצלי מקום, אני לא הדוד שאצלו הזמנת מקום, ומשמים סובבו שתעצור אצלי, בטעות. אתה בטוח שההורים שלך הם ההורים שלך?!"

בין לבין, אני שולף את הגיטרה הישנה מתוך הקייס, ומתחיל לנגן "ואני תפילתי לך ה' עת רצון - אלוהים ברוב חסדך ענני באמת ישעך". דמעות כבדות צונחות מעיני, משום מקום. מפעם לפעם אינני מצליח להוציא מילים מהפה, רק פורט על הגיטרה, ועיני הדומעות מביטות מעלה. אל המעבר. אל האינסוף. דוד רץ מפה לשם, מכין לי ארוחת בוקר מופלאה, פשוטה ואמיתית. פניו של דוד רטובות מדמעות, כמוני.

"לפני שנים ארוכות סגרתי את הלב. אחרי דברים שעברתי החלטתי לא עוד - אני לא מוכן להתעסק עם הרגש יותר. רק מוח", אומר לי דוד תוך כדי שאני אוכל. "אבל עכשיו הצלחת לפתוח לי את הלב".

ידעתי שנפתח לדוד הלב, ליבי שלי נפתח לרווחה בעוצמה כזאת שלא חוויתי שנים, ולב מבין לב, לב משוחח עם לב בפתיחות מוחלטת, ובצורה ששום מילים בעולם לא יוכלו להביע.

אין מקום שאנחנו מגיעים אליו בטעות.
הטעות היחידה היא להגיע למקום - בלי לב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!