הפכתי למדיר נשים כי לא הותרתם לי ברירה • טור מיוחד

השבוע, מצאתי עצמי לתדהמתי, מגן בלהט רב ומתוך סחף ושכנוע פנימי עמוק, על שתי קבוצות דתיות אשר לכאורה אינן קשורות האחת לשנייה. קבוצות, אשר ביום יום, הגם שאני מרגיש קרוב אליהן ולתרבותן, אינני רואה עצמי מתייצב לצידן באופן אוטומטי לפחות בכל הנוגע לאותם מעשים אשר בעקבותיהם עלו הקבוצות הללו לסדר היום הציבורי.

הקבוצה הראשונה היא: 'נוער הגבעות' מהיישוב 'רמת גלעד' וביניהם הנער השובב שזרק אבן על הסמח"ט (לפי הדיווחים בתקשורת). והקבוצה השנייה היא: הציבור החרדי /חסידי שהנהיג על כלל הציבור החרדי את קווי מהדרין בתחבורה ציבורית.

אתחיל עם הקבוצה הראשונה. באופן טבעי, כאשר אני שומע כי נער או נערים זרקו אבן על סמח"ט בצה"ל או על כל יהודי אחר. אני אמור להסתייג מפעולה אלימה שכזו. אין הפגנה שבעולם, תהיה צודקת ככל שתהיה, המצדיקה זריקת אבן על יהודי. נקודה. אז מה קרה אפוא, כי לפתע מצאתי עצמי השבוע, לא רק מגן בלהט על אותו נער שובב ומופרע, אלא פשוט מזדהה כמעט לחלוטין עם מעשיו.

מה הביא אותי לתמוך במעשים משונים שכאלו?

לא קשה יהיה לנחש את התשובה כמובן: התקשורת החילונית! היא זו שהצמידה אותי לפינה שמעולם לא הייתי מגיע אליה בכוחות עצמי.

תקיפת מוסרי הנפש מההתנחלויות

הדברים עובדים מאוד פשוט. כאשר התקשורת הכללית משמיעה ביקורת עניינית וקונסטרוקטיבית, מתוך רצון כנה לחשוף ולתקן את המפגעים הקיימים בחברה. קל לאדם להזדהות עם הביקורת הנקודתית גם אם היא תהיה נוקבת ומחמירה. בין אם הוא תומך בעמדתם של 'נוער הגבעות' ובין אם הוא מתנגד לעמדתם עקרונית. כי טבעה של ביקורת נקייה ונטולת אינטרסים, שתחדור לליבותיהם של אנשים מאוזנים וניטראליים.

כל זה נכון כאשר מדובר בביקורת נקייה ומאוזנת. אבל מה קורה, כאשר אתה מזהה כי אין המדובר בביקורת לשם ביקורת. אלא במסע השתוללות פרוע של הרעלה ציבורית ארסית וזדונית מתוך ניסיון להסית ולזרוע באזרחי ישראל שנאה תהומית, עוינות ודה-לגיטימציה לציבור שלם של מתנחלים וכיפות סרוגות.

במקרה שכזה, לא רק שאינך משתכנע מן הביקורת, אלא אדרבה, אתה מפתח ריאקציה, אתה מיד עושה חישוב מהיר, מי הם הטובים ומי הם הרעים במלחמה המתרחשת בתקשורת ובציבוריות. למי משתי הקבוצות היריבות אני משתייך. מהר מאוד אתה מוצא את התשובה ומתגייס בהתלהבות לצד של הטובים.

כאשר זה חודשים ושנים שקבוצות שמאל קיצוניות ופורעי חוק מתל אביב, המתייצבות באופן קבוע בכל סופי שבוע בבילעין ובנעלין ובעוד מקומות, שוברות את גדר ההפרדה שהקימה המדינה כדי להגן על אזרחיה, וממטירות לעברם של חיילי צה"ל אבנים וסלעים! כמעשה שבשגרה, שבוע אחת שבוע, והכל מתוך שנאה מוצהרת לחיילי צה"ל באשר הם חיילים ומתוך שנאה מוצהרת למדינת ישראל.

לא רק שהתקשורת שותקת להם, היא אף משתפת עימם פעולה באופן אקטיבי ומתמיד תוך כדי שהיא מוסיפה נופך משלה ומסיתה בכל העולם נגד המדינה ומוסדותיה (אין שבוע שעיתון 'הארץ' לא מסקר את מפגיני בילעין ונעלין באופן הכי תומך ואוהד ומוציא את דיבתנו רעה בעולם). התקשורת אף מונעת מ'הכנסת' לחוקק חוקים נגד אותן עמותות אנרכיסטיות לבל יתוקצבו ממדינות אירופאיות אנטישמיות. כאשר התקשורת כולה מתגייסת בקול אחיד ובגוון אחד להפליא ומכנה את החוק המתבקש והלגיטימי הזה: "סכנה לדמוקרטיה!" "גרמניה של שנות ה- 30" (אגב, להם תמיד מותר להשוות כל דבר פעוט לשואה, אך כשאחרים עושים זאת, זו זילות השואה! לכן, מזמן הפסקתי להתרגש כאשר אנשי 'נטורי קרתא' מכנים שוטרים 'נאצים', הם נוהגים כמותם בדיוק).

לפתע, כאשר נער מתנחל, אשר אהבתו לצה"ל אינה שנויה במחלוקת, שהרי בניגוד לאנשי תל אביב שהפסיקו מזמן לשרת בצה"ל, אביו וכל אחיו, גיסיו ודודיו של אותו מתנחל, משרתים כולם ביחידות הקרביות ביותר בצה"ל.

כאשר חלקם, במקרים רבים לצערנו, הספיקו כבר להיהרג באחת הפעולות המבצעיות המסוכנות של הצבא. כל מה שניתן לחשוד באותו נער מתנחל שובב ופורע חוק, כי הוא בס"ה רצה להסיח את דעתם את החיילים שבאו לפנותו מביתו, בעניינים אחרים. כדי לשבש לחיילים את מזימת הפינוי.

חייב לקחת צד

והנה פסטיבל מפלצתי ענק של התקשורת כולה. 'חג רצח רבין' חדש למדינת ישראל. הקרייניות ברדיו מקרקרות כולן עם קצף דביק וסמיך בשפתיים: "הפעם אסור לוותר להם! לחוקק, עכשיו והרגע, חוק המגדיר את נוער הגבעות כארגון טרור יהודי, כן, הם בדיוק כמו ארגון הטרור של החמאס!" ואוי לו לח"כ או לשר בממשלה שיעז לעלות לשידור באותו היום ולהסתפק רק בגינוי לאותם מתפרעים, "אנו רוצים לשמוע רק את המילה "ארגון טרור" ולא? לך הביתה איש ימין קיצוני".

נו, מה אתם מצפים מאדם שפוי שייעשה ביום שכזה? וכי נותרת לו ברירה אחרת מלבד להצטרף בכל הכוח והלהט לנרדפי 'נוער הגבעות' האומללים ולהצדיק אותם על כל פעולה שרק יעשו? אין לך ברירה במקרה שכזה. כאשר ישנם טובים ורעים, אתה חייב לקחת צד.

ריצת האמוק של חסידי גור

עכשיו אעבור ברשותכם לקבוצה השנייה – החרדים וקווי המהדרין. גם שם יש לנו את אותו ריטואל בדיוק. מסע מתוזמן ואחיד של כל גופי התקשורת בלא יוצא מן הכלל, נגד החרדים וקווי המהדרין שלהם.

ייאמר ברורות, רובו ככולו של הציבור החרדי, מתנגד לקווי מהדרין. גם אם במובנים מסוימים – לאור התרבותו הברוכה של הציבור החרדי - ניתן איך שהוא להבין את הדרישה של חוגים מסוימים בקיום הפרדה במקומות ציבוריים צפופים. רובם עדיין חושבים כי העובדה שבעל אינו יכול לשבת לצד אשתו בנסיעה בין עירונית, הוא דבר הזוי ובלתי מתקבל על הדעת בעליל! אין בו היגיון דתי ואין בו היגיון מוסרי ומשפחתי!

אינני רוצה לדבר בבטחה בשם החוגים החסידיים לסוגיהם, אבל כך היא לפחות התחושה הרווחת בקרב החוגים הליטאים והספרדים, אין לי גם ספק שקיימים חוגים חסידיים אשר כך מרגישים בדיוק!

מי שמנסה להיתמם, אז באו נזכיר לו נשכחות. כאשר לפני למעלה מעשרים שנה, בכנס האחדות המרשים שהתקיים בהיכל הספורט 'יד אליהו' בת"א (זה היה לקראת האיחוד המחודש בין אגו"י ודה"ת ואשר השתתפו בו: הגרא"מ שך, הגרש"ז אויערבאך, הגרי"ש אלישיב, האדמו"רים מויזניץ, בעלזא, הגרפ"מ אלתר הגר"י אלתר, לפני היותם אדמו"רים, ועוד רבים וטובים) בחר האדמו"ר מויזניץ הילרפו"ש להתייחס לראשונה בציבור בנאומו, על כך ש "יש תערובת נוראה בתחבורה הציבורית וחייבים לדאוג לכך שתהיה הפרדה מלאה באוטובוסים הציבוריים'", נראה לי שהאדמו"ר אף דיבר במונחים של אוטובוסים לגברים לחוד ואוטובוסים לנשים לחוד. "למה שלא תהיה 'קדושה' ו'צניעות' באוטובוסים כפי שיש 'קדושה וצניעות' בבתי החינוך ובשאר המקומות" שאל האדמו"ר בפאתוס.

חייבים לומר את האמת, כי לא היה משתתף ליטאי אחד בכל ההיכל העצום הזה, שלא נפל מהכסא למשמע הרעיון האבסורדי וההזוי לכאורה שהשמיע האדמו"ר במשאו התקדימי. היו שגיחכו בליבם, אבל רובם גיחכו בגלוי, בחיוך נבוך, ואף בצחקוקים די קולניים שבהחלט הפריעו לשקט ששרר באצטדיון.

אם הזיכרון אינו בוגד בי לגמרי, הצלחתי אף לזהות מבוכה רבה בקרב כלל חסידיים - שאינם נמנים על חסידויות ויזניץ וגור. התחושה הרווחת, לפחות הליטאית, הייתה: כי האדמו"ר מויזניץ, אולי ברוב קדושתו ותמימותו, מנותק משהו מן המציאות העכשווית.

לדעתי, וזה גם אינו סוד לרבים אחרים, חסידי גור ובעיקר הצעירים שביניהם, לקחו את דבריו של האדמו"ר מויזניץ, הרבה יותר ברצינות מאשר חסידי ויזניץ עצמם. חסידי גור – אני מדבר כאמור רק על הצעירים, כולל אברכים צעירים - תמיד אהבו לעשות עסק מכל העניין של 'קדושה' ונשים בפרהסיה הרבה מעבר לחוגים חסידיים אחרים שלא לומר ליטאים.

מי לא נפגש פעם בהיתקלות של בחור ישיבה גוראי יר"ש (לא כולם הם כאלה), המבחין באשה המתקרבת מולו ברחוב, לא רק שהוא לא יביט בה, הוא גם לא יסתפק בהשפלת עיניו מטה. אלא יטה את ראשו בהפגנתיות, בתנועה חדה ומהירה ובזוית המתקרבת ל- 180 מעלות, ואז יחל לרוץ בפרצוף חיוור ובהיסטריה מופגנת, עד שיחלוף מעל פני הסכנה. איש מעוברי האורח ברחוב לא יצליח להתעלם מהתקרית המביכה שנקראה בדרכו. אפילו האישה האלמונית הצנועה, שרק בשל קיומה נגרמה התקרית באמצע ברשות הרבים, לא נשארת אדישה לבלגאן הנוראי שחוללה בעל כורחה ברחובה של עיר.

אין לי ספק, כי הנערים הגוראים הצדיקים הללו – יש לומר, חשים בתקריות שכאלו, הזדמנות נאותה לאמירה הצהרתית, על מצבם המשופר בענייני קדושה ויכולתם ההרואית להינצל מחטא חמור של ג' עבירות רח"ל.

אז מישהו יכול לבוא ולומר לי עכשיו, שמעשי גבורה הרואים שכאלו משקפים נכונה את הציבור החרדי ואת דרכי החינוך שלו ביחס לנשים צנועות בפרהסיה? הם מייצגים החינוך הליטאי? את החינוך הספרדי? את החינוך החב"די ?

כך כופים עלינו להקצין

אלא שכאמור, מלבד חסידויות מסוימות ונכבדות, כלל הציבור החרדי אינו שותף להנהגות הללו ואף מסתייג מיהן במידה ניכרת.

לא ביחס לאישה ברחוב ולא ביחס לאישה בקו 402 ובודאי שלא ביחס לאשתך היושבת לצידך בנסיעה בין עירונית. אלא מה, לציבור החרדי באופן כללי, קיימת רגישות כלשהי בנושאי צניעות ונשים, כדי שלא יוכל להרשות לעצמו לעסוק חופשי בדיונים, במריבות ובהתנצחויות פומביות בענייני מעמד האישה וזכויותיה, בכל פעם שבעל מתיישב לצד אשתו באוטובוס. ובהתחשב בכך שמאז ומתמיד חוק הטבע קובע, כי המחמירים, הצדקניים והקנאים מנצחים את הפחות עקרוניים ואת הפחות צרחניים. כך, שמבלי להתכוון, ידם של אלו שההפרדה מאוד חשובה עבורם, נמצאת תמיד על העליונה.

אלא שגם במאבק הזה, כמו בג'יהאד על המתנחלים, התקשורת לא מותירה בידינו הרבה ברירות. ומכריחה אותנו לקחת צד, מבלי שהיינו עושים זאת בכוחות עצמנו. היא כופה עלינו ואונסת אותנו להקצין.

מי שעוקב אחרי ההשתלחויות ההסתה המורעלות וההתגייסות האנטישמית – כפשוטו, של כלי התקשורת כולם, כאיש אחד בלב אחד ובמקשה אחת. מזהה באופן חד משמעי, כי התקשורת בכלל לא מעוניינת לבקר או לדרוש שינויים כלשהם בחברה החרדית, כל שהיא רוצה זה לנצל כל הזדמנות שנופלת בחלקה כדי להשחיר ולנדות את החרדים, בקרב כלל תושבי ישראל. פעם זה הדתיים שכן הולכים לצבא (הדרת נשים בצבא) ופעם זה החרדים שלא הולכים לצבא (קווי מהדרין). כאשר המטרה היא אחת ויחידה: להסית ולהרעיל את העם היושב בציון לשנאה, לעוינות, לתיעוב, לדה-לגיטימציה לחרדים, למתנחלים, לדתיים ולמסורתיים.

שידע לו העם הזה וכל נציגויות העולם כולו, כולל גב' קלינטון מארה"ב, שקואליציית נתניהו היא חשוכה, היא איראן, היא לא לגיטימית, אין בה תקווה, אין בה שותפים שפויים ונאורים, יש שם רק חושך וכוחות אופל, המצב במדינה הוא דיכאון ותוגה, פונדמנטליזם קיצוני, אלימות עוני ופחד.

האויב שלנו הוא חתול

לדעתי, אין הסבר אחר לשטיפות המוח המתוזמנות והמאורגנות הללו ולזריעת הייאוש והדיכאון האינטנסיבית והמרושעת - היום יומית בליבותיהם של תושבי ישראל התמימים. מלבד התקווה שלהם, לגרום לזקן מאשקלון או לזקנה מנתיבות, לחשוב בפעם הבאה פעמיים, לפני שיעזו להצביע לנתניהו. תצביעו נתניהו – תקבלו איראן. או למצער, טרור תקשורתי שיוציא לכם את הטעם להמשיך לחיות במדינה הזו.

כאשר אלו הם פני הדברים - מלחמה כוללת על עצם זכות הקיום, על הלגיטימיות להיות דתי וחרדי. וכי יימצא אדם חרדי אשר יישאר אדיש מבלי שיגלה הזדהות מוחלטת עם הצד של הטובים? וכי זה משנה בכלל אם תומכי קווי המהדרין הם חסידי סלאנים או חסידי גור? רק אגואיסט מופלג יחשוב על זוטות כמו נוחיות טריוויאלית לשבת לצד אשתו בתחבורה ציבורית, כאשר מול הטובים, עומדים ג'ונגל של חיות רעות ופראיות, שונאי אדם ומנוולים

לפעמים אני חושב לעצמי, אילו ידעו אותם חבורת שמאלנים אנטישמיים ושונאי זרים – מתנחלים וחרדים – עד כמה הם מצליחים כל פעם מחדש לגרום לציבור הדתי והחרדי השפוי, על כל גווניו ופלגיו, להתאחד סביב דעות וערכים שמלכתחילה רק מעטים הסכימו להן מראש. האם הם היו נמנעים מכל מסעי זריעת השנאה והטיהור האנטישמי ?

התשובה שלי היא חד משמעית, לא! אין להם שום עניין לחשוף, כדי לתקן או לשפר את החרדים או את המתנחלים. אדרבה, הם מעוניינים לחשוף כדי להנציח ולהשריש את השנאה והתיעוב כלפי היהודים. הם מעוניינים שהמתנחלים ישתלטו על הצבא, כדי להמשיך ולשנוא את הצבא. הם מעוניינים שהחרדים לא ישרתו בצבא, כדי להמשיך ולשנוא את החרדים. הם מעוניינים שתופעת קווי המהדרין תתרחב, כדי להצדיק את השנאה למדינה. או במילים אחרות: הם רוצים שהפלסטינים ינצחו את ישראל. כאשר הם יצליחו במזימתם, הם יחזרו למדינות אירופה. הילדים שלהם כבר מזמן עברו לשם.

צדק אותו חכם זקן שאמר: "אויבי העכברים הם שניים: 'עקרות הבית' ו'חתולים'. לא הרי אויב זה כאויב זה. בעוד 'עקרת הבית' אויבת את העכברים במטרה למגר ולהשמיד אותם מן הבית וסביבותיו. 'החתול' אויב את העכברים מתוך תקווה ומטרה הפוכה: שיתרבו כמה שיותר עכברים בסביבה. ככל שיהיו יותר עכברים, כך יהיה לחתול יותר מה לאכול". לצערנו, האויב שלנו איננו 'עקרת בית'. הוא 'חתול'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!