איבדתי את כספי, אך להיכן נעלמו ידידיי ורעיי?

מכירים טובה: האגדה מספרת על יהודי נכבד ועשיר גדול, שפעם איבד את כל כספו וזהבו ופשט את הרגל. הוא ישב בבית מדוכדך וקבל על מצבו: מילא, הוא אומר, איבדתי את כספי, אך להיכן נעלמו ידידיי ורעיי? מסתבר שהם לא היו חברים שלו, הם היו חברים של הכסף שלו, וברגע שאין לו כסף ואין לו השפעה – ממילא עזבו אותו לאנחות.

התורה מלמדת אותנו דרך חיים הפוכה מזה. יש עניין ושמו "הכרת הטוב" – מי שעשה לך פעם דבר חיובי, אתה נשאר חייב לו. שלמה המלך מגנה בחריפות את אלו שמשלמים רעה תחת טובה: "משיב רעה תחת טובה, לא תמוש רעה מביתו" (משלי יז, יג).

התורה מספרת לנו בפרשת השבוע, כי תבוא, על אדם שביכרה תאנתו בשדהו והוא עולה לירושלים להביא מנחת ביכורים: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".

חכמינו מספרים לנו על הדרך אותו עשה מביא המנחה עד לבואו אל בית המקדש: בכל עיר ואזור היו מתאספים בעלי פירות ביכורים רבים יחדיו ויוצאים בשיירות עליזות לעבר ירושלים, שור שקרניו מצופות זהב וכלי נגינה היו צועדים לפניהם, ובכל מקום בו עברה השיירה היו אנשים עוצרים ממלאכתם ומקדמים בכבוד את פני מביאי הביכורים.

וכל כך למה? מדוע קבעה התורה את החגיגה הגדולה הזו על מעמד הבאת החקלאי את ביכורי שדהו לבית המקדש?!

מגלה לנו התורה את הסיבה: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אלוקיך כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". אומר רש"י מחז"ל: "ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה". מטרת הביכורים והטירחה הגדולה בהעלאה לירושלים והמחולות בדרך לבית המקדש – הכל כדי להוכיח ולהראות כי אינך כפוי טובה והינך מכיר תודה למי שהביא אותך עד הלום והביא לך פירות לרוב.

זהו לימוד גדול עבורנו ועבור כל איש ישראל: הכרת הטוב זו מעלה גדולה ביותר גם בין אדם לחבירו וגם בין אדם לקונו.

אם אמרו חכמינו כי האדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו, ניתן אף להוסיף בדרך הלצה וצחות: בכיסאו, קרי במעמדו ובמשרתו. אם הוא יודע להתייחס להמוני העם הנמצא למטה, ולדבר עמם כשווה בין שווים, הרי הוא "אדם", אם לא – הוא יכול להיות הכול, אבל לא זכאי להגדרת 'אדם' – מענטש. מענטש הוא מי שיודע לכבד ולהוקיר את השני גם מרום מעמדו וייחוסו הרם ולהתייחס אליו כבימים ימימה.

בשבועות האחרונים אני עד לחיבוק העז , לחום והאהבה שעם ישראל בכללותו מקרין לי ולחבריי. הכרת הטוב של הציבור היא זו שמניעה אותי להמשיך בפעילות למען העם. נכון, ברור שיש הכועסים על התנהלות כזו או אחרת של עסקנים, אבל ברוח ימים אלו כדאי גם אותם לדון לכף זכות. הם באמת עסוקים.

מסופר על החכם שהטיב לבריות והיה מצייד את שואלי עצתו באבנים קטנות. כשנשאל לפשר מעשיו השיב: והלוא תיכף תזרקו עליי אבנים, מעדיף אני את האבנים הקטנות אותם בחרתי בקפידה...

אין כאן בקשה להשיב תודה, אין כאן ענין של החזרת גמול – יש כאן עניין בסיסי של הכרה. רק תכיר. עשו לך טובה? תגיד תודה, תעריך, תוקיר.

ומידה כנגד מידה, כפי שאנחנו מתנהגים כאן בעולם – כך נוהג עמנו הבורא ברחמיו. אם אנחנו לומדים זכות איש על רעהו, אחד על השני – כך ינהג עמנו הבורא, ומי אינו זקוק לזכויות בימים אלו?!

כבר הודעתי ופרסמתי כי לאחר התלבטות לא קלה חברתי לניר בן חיים, אדם עם כבוד למסורת וליהדות. את האמת אני אומר: היו לי הצעות במפלגות אחרות לקבל את המקום הראשון, אך סירבתי, מכיון שאני מעוניין בחברתם של אנשים שאכפת להם מהזולת, אנשים של גובה העיניים, אנשים של יושרה , של חן וחסד ורחמים .

אני רואה בחבירה של 'יחד שבטי ישראל' ל'העיר של כולנו' – אחדות שבטית של עם ישראל ביופיו ובזוהרו. מכל הגוונים, החוגים והעדות. הרי בסופו של יום "כל ישראל אחים", אז גם אם יש לנו חילוקי דעות במעטפת – אבל הבסיס הוא אותו בסיס נקי וחף מכל פוליטיקה. אחים אנחנו, בנים לאב אחד.

ואליכם ידידיי ורעי אני פונה: בימים אלו אני עושה סבב בעיר לשמוע אתכם שוב, בגובה העיניים. אני משתדל בכל ימות השנה שלא להגביה את ליבי ולהישאר קשוב לרחשי הכלל, ובכל זאת, בימים אלו אני שומע וקשוב אליכם, ורוצה לקבל הערותיכם, כדי לדעת לתקן בפעם הבאה.

הימים האלו נקראים "ימים הנוראים", והם הימים של ההזדמנות השנייה. גם למי שנפל, יש סיכוי לקום שוב מחדש. אז חברים, תנו הזדמנות בשבילכם ולמענכם, בשביל כולנו .

יחד שבטי ישראל

שבת שלום

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!