הייתי בהלם: אשתי פגעה בי קשות מילולית

ישב אצלי לפני כשנה אברך וזה הוא סיפורו העצוב: הילדות והנערות שלי היו טובים לגמרי, אני הילד העשירי מתוך עשר, הורי היו הורים מקסימים וטובים, תמיד נתנו לי אהבה וחום ותמיד כיבדו אותי. התחתנתי בגיל 22, הייתה חתונה שמחה ומרגשת, הייתי האחרון מתוך עשרת הילדים שמתחתן.

הייתה לי אישה טובה, קיבלתי אפילו דירה. בעצם הכל היה לי טוב, אומנם לא היינו הזוג הכי מאושרים בעולם, אבל היינו חיים טוב, למדנו לכבד אחד את השני. נולדו לנו שני ילדים והכל הלך למישרין – עד לאותו יום.

יום אחד אשתי פגעה בי מילולית בצורה קשה מאוד. הייתי בהלם, במשך חמש שנים ביחד היא לא דיברה אלי בצורה כזו. לא יכולתי לשתוק ולהבליג. אמרתי לעצמי על כזה דבר צריך ללמד אותה לקח, אחרת בפעם הבאה היא תדבר אלי יותר לא בכבוד. ואז גם אני פתחתי את פי והתחלתי ממש לפגוע בה בחזרה כהוגן, כמו שאף פעם לא דיברתי אליה. וכי אתה חושב שאשתי שתקה, היא הראתה לי מי יותר שנון חד ויודע לפגוע יותר חזק...

ואז היא החלה לפגוע בי יותר חזק באישיות שלי, הייתי שוב בהלם. חשבתי לעצמי מה? חמש שנים אני נשוי לה וזה מה שהיא באמת חשבה עלי כל השנים הללו?

וכך, במשך שעתיים רבנו בשביל כל החמש שנים שאף פעם לא רבנו בהן... כל פגיעה אפשרית שיכולה להיות פגענו אחד בשני. אף אחד לא היה מוכן ומסוגל לרדת מהעץ הגדול והמסוכן שעלינו עליו. הרגשתי שאנחנו עולים פה על עץ מסוכן, שלא בטוח אם נצליח לרדת מהעץ הזה בחזרה.

אומרים שמה שהוצאת מהפה שלך אין לזה דרך חזרה, כבר אמרת, אבל מילים שעוד לא אמרת תמיד אתה יכול להגיד אותם מתי שהוא כשתרצה. היה קול בראשי כל הזמן שאמר לי 'תירגע, תפסיקו ברגע זה', אך כבר לא יכולתי, הייתי באמצע מלחמה וכבר לא הייתה לי שליטה על מכונת הירייה שבי.

היה זה לילה שאותו לא אשכח. למחרת בבוקר כשקמנו, הפסקנו לדבר אחד עם השני. לא דיברנו כחודש ימים. כל הזמן שני קולות רצו בראשי, קול אחד אמר לי עזוב. בוא תגמור את הסיפור יפה, תתנצל על איך שדיברת, תהיה גיבור וחזק ותמשיך הלאה את החיים. אבל הקול השני לא נתן לי מנוחה - אני לא אוותר לה, היא התחילה את כל המריבה הזו. אבל זה לא רק זה, בעצם בכל מה שהיא דיברה התגלה כל מה שהיא חושבת עלי, איזה סוג אדם אני, ואם היא חושבת שאני כזה אדם רע אז מה יש לי לחיות איתה, אני אתגרש ממנה. אני לא חי עם בן אדם שחושב ואומר עלי כאלו דברים איומים.

באותו הזמן לא חשבתי לעצמי ובעצם שכחתי איך שאני גם דיברתי עליה בצורה מאוד פוגענית, ומה אני אמרתי עליה ועל האישיות שלה, וגם שכחתי שבשעה שאדם כועס הוא יכול באמת להגיד דברים שהוא לא באמת חושב כך. אדם שכועס אומר דברים שהוא לא באמת מאמין להם.

אבל כנראה אשתי גם לא יכלה לרדת מהעץ שעלתה עליו. וכך, ככל שעבר הזמן מילאתי את ליבי בשנאה עמוקה אליה. שכחתי את כל חמש השנים היפות שהיו לנו יחד.

כדור השלג החל להידרדר לתהום ולא היה לו מעצור.

עבר חודש בו לא דיברנו אף מילה בינינו, ולאחר חודש שוב היה זה לילה אחד, לא אפרט מה קרה אבל זה הגיע לפיצוץ, התחלנו שוב באותו לילה לפגוע מילולית אחד בשני, אך הפעם אחרי חודש של ליבוי השנאה הפגיעות היו יותר כואבות. בלהט הוויכוח צעקתי לה בוא נתגרש וזהו.

לקחתי איתי את התיק שלי ויצאתי מהבית, הלכתי לישון במשרד שלי. מכאן הדרך היה קצרה, היום אנחנו פרודים והולכים בתהליך של לקראת גט.

כותב השורות, מרדכי רוט

אני רוצה להביא בסיפור הזה מסר מאוד חזק. יש אנשים שמתגרשים או אפילו סתם מפסידים דברים גדולים בחיים שלהם, בגלל שהם לא יכולים לרדת מהעץ. הם עלו על עץ מאוד גבוה ואז הם כבר לא יכולים לרדת מהעץ. לפעמים אנחנו צריך לדעת לעשות את הסטופ, את העצור. די, תפסיק, תעצור ברגע זה את המריבה.

יש דברים שעושים או אומרים, שאחרי זה מאוד לא פשוט לחזור מזה בחזרה. גם אם אתה צודק במאה אחוז ואתה מרגיש ויודע שעשו לך עוול, אתה צריך לחשוב בראייה יותר רחבה, לדעת האם זה מה שאני רוצה מעצמי. יכול להיות שאני לא אוכל אחרי זה לרדת מהעץ שטיפסתי עליו.

הבעיה היא שזה מאוד קשה, כי כאשר אדם נפגע רגשית והוא כועס והאגו שלו נרמס. קשה לו לשלוט בעצמו. אבל אין מה לעשות, לפעמים אתה חייב לעשות את העצור ועדיף לעשות את זה כמה שיותר מוקדם במריבה. כי ככל שנכנסים לעומק המריבה - השנאה צומחת וגוברת, ואז לרדת מהעץ קשה מאוד לשני הצדדים. בפרט כאשר מתחילים להתערב בני המשפחה משני הצדדים ולכל אחד יש את ההצעות שלו וההערות שלו...

לפעמים ויכוח מיותר וקצת אגו עשויים להידרדר למצב של פירוק משפחה ובית רק בגלל שאף אחד מהצדדים לא יודע להתעשת ולרדת ראשון מהעץ.

כל כך ריחמתי על אותו אברך, על אשתו ועל ילדיו, אמרתי לעצמי, ממש לא מגיע להם להתגרש, לא חבל? הם פשוט רק צריכים לרדת מהעץ ומהר, לפני שיהיה מאוחר.

היו לי איתו שיחות ארוכות. דאגתי ששתי המשפחות לא יתערבו יותר בסיפור הזה, דיברתי עם מספר רבנים וברוך השם בשניה האחרונה לפני הגט הם חזרו, זה לקח לי כוחות נפש עצומים. אדם שנמצא במלחמת כוחות, בכבוד ובאגו, מאוד קשה להוריד אותו מהעץ ולגרום לו להתנצל על מה שהיה.

אבל אחרי שיורדים מהעץ רואים שממש חבל שטיפסנו על כזה עץ גבוה וזה לא היה כזה נורא לרדת מהעץ הזה...
היום ברוך השם הם חיים טוב, כמו בחמש השנים היפות שהיו להם, והם תמיד יודעים שלא כדאי לטפס על עץ גבוה שאחרי זה מאוד קשה לרדת ממנו, וגם אם התחלת לטפס - צריך אחד גיבור ואמיץ שידע לעשות סטופ ולעצור ופשוט לרדת מהעץ. כן, לא קרה כלום לאף אחד שהוריד את ראשו בשעת מריבה ושתק...

שבת שלום לכל עם ישראל הקדושים.

לתגובות [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!