בתוך שבועיים: מהטלוויזיה בשבת – לסליחות ראשונות

חודש אלול, אחינו בני עדות המזרח כבר אומרים את הסליחות, האשכנזים מצטרפים בימים הקרובים, אולם יש כאלה שעבורם הסליחות השנה מקבלת משמעות אחרת לגמרי.

בימים שבהם עם ישראל מכין עצמו בסילודין לקראת ראש השנה בסליחות ותחנונים בתקווה להתברך בשנה טובה ומבורכת, ביקשנו לצאת ולראות איך גורמים לעוד יהודים לצאת למסע סליחות.

שמתי פעמיי לזיכרון יעקב. המושבה שהברון רוטשילד לקח תחת חסותו. למעלה מ-20 אלף איש מתגוררים בה. המושבה יפיפייה ומהווה מוקד תיירות, אולם אני מחפש דווקא מקלט, לא גדול במיוחד, ברחוב הגורן.

וילות רחבות ידיים משני צדי הרחוב הנאה. אפילו גן שעשועים הדור ברחוב, אבל הוא שומם. לפתע אני רואה את שחיפשתי. נערים צעירים, תספורות מדורגות לצד מיטב התספורות העדכניות שבשוק הנערים, רובם ללא כיפה, אבל כולם נעים, כמו בדבוקה אחת, לעבר נקודה מסוימת. בחשש מה, אני צועד אחריהם. שמועה שמעתי כי אם אני רוצה לראות 'סליחות' אמיתיות, כדאי לי להיות כאן במקום הזה ביום ראשון.

הנערים ממשיכים בהילוכם, רובם מדברים האחד עם השני. השיחות מאפיינות מאד את הנוער. האח הגדול, ספורט ומשחקי גיימינג. כמה מהנערים חובשים כיפה קטנה לראשם. אחרים מוציאים כעת כיפה מהכיס ומניחים על ראשם. גם כיפות לבנות, אפילו מהם גדולות, מונחות כעת על ראשיהם של הצעירים. הם פוסעים פנימה אל תוך מקלט כשהם מנשקים את המזוזה. לא עוברות אלא דקות מעטות, ואני רואה מספר אברכים, מזוקנים, חובשי מגבעות ולבושים בחליפות כשגמרא תחת בית שחיים, ואף הם, כמו הנערים, נכנסים פנימה למקלט. אני נשאר עדיין בחוץ, תוהה האם להיכנס או לא.

לאחר מספר דקות אני אוזר אומץ ועומד בפתח הדלת. את אשר גיליתי, ממש לא חלמתי לגלות כאן. לא במקום הזה, ולא עם התמהיל המגוון שאני רואה בפנים. קודם כל היו אלה האוזניים. הקול קול יעקב. לשנייה נדמה שהגעתי לחברון או פוניבז'. רעש מבורך של שטייגען. אברכים מזוקנים, חלקם נראים כתלמידי החזון איש, ומולם עשרות נערים עם חולצות צבעוניות, כמה מהם אני מזהה ככאלה שפסעו לפני מספר דקות לצדי ברחוב, וכולם רכונים על הגמרא. אפילו לא מביטים לכיווני. המחזה מרגש ומפעים. אני עומד וסוקר את המראה וכעת מרגיש יותר מכל את אווירת א-ל-ו-ל הישיבתית.

אחד הנערים יוצא החוצה ואני מבקש לפנות אליו. הוא מסתכל עליי ושואל אם אני חדש. אני מספר לו שבאתי לראות את הפעילות. הוא מספר לי בהתפעלות ובהתרגשות כי "אני כבר כאן כמעט שנה, ועוד מעט אני כבר עושה 'סיום' על פרק בגמרא". אני שואל אותו לשמו. קוראים לו ערן. מה מביא אותך ללמוד גמרא אני שואל אותו. "קשה לי להסביר את זה" הוא אומר והסכר נפתח.  "האמת, המשפחה שלי לא דתית. חבר שלי אמר לי פעם בוא איתי למדרשיית לב לאחים. זה היה נשמע לי הזוי, הוא אמר לי בוא, תמצא סיפוק. בסוף הגעתי. פגשתי את הרכז הרב דוד. הוא חיבק אותי. לפני שידעתי להגיד משהו, כבר התחלתי ללמוד עם אברך. פעם ראשונה בחיים שלמדתי וזה הקסים אותי".

והחברים לא צחקו ממך? אני מקשה "תשמע, זה לא תמיד בא לי בקלות. בהתחלה היה קצת צחוק אבל כשראו שאני רציני למדו להעריך אותי ולכבד אותי על זה. אפילו המורה שלי כשהייתי יוצא להתפלל מנחה הייתה כועסת, היום יותר מקבלים את זה בהבנה. אפילו אני כבר מביא חברים. ראו כמה זה עושה לנו אושר, והיום יש בתיכון שלנו כמעט בכל כיתה מי שמגיע למדרשיה של לב לאחים. זה כבר לא בושה".

וערן ממשיך ומספר כשניכר עליו כי הוא מתרגש. "התחלתי להתחזק ולשמור שבת. ההורים לא שומרים שבת. טלוויזיה דלוקה בבית. התחלתי בהתחלה לעשות קידוש והיום הם אפילו עושים איתי סעודה. אבל שלי בא איתי אפילו כמה פעמים לבית כנסת, שהוא כבר לא היה מאז שעליתי לתורה בבר מצווה. היום אני אפילו לובש ציצית מתחת לחולצה".

ערן מספר כי "בתשעה באב חבר שלי רצה לעשות מסיבת יום הולדת אבל אמרתי לו שאני לא אוכל לבוא בתשעה באב, אז הוא החליט לעשות את זה רק במוצאי תשעה באב".

וערן ממשיך במונולוג, אפילו כמעט שלא נותן לי הזדמנות להשחיל משפט. "הלכתי לשבת ישיבה כבר. הייתי בישיבה בקרית מלאכי. הרכז שכנע אותי לבוא, ונדהמתי מהכיף שבדבר. נהניתי מאד גם מהזמירות שבת. עוד לא אמרתי להורים שלי אני מפחד מה יגיבו, אבל אני חושב לצאת לישיבה.  יש לי חברים שיצאו מהמדרשיה לישיבה, ואני חושב על זה".

בינתיים מתחילים אט אט לצאת עוד נערים. לשיחה מצטרף נדב. הוא מספר כי זו רק הפעם השנייה שלו במדרשיה. "אני בא ממשפחה מסורתית. אבא שלי עושה קידוש והולך לבית כנסת אבל גם מדליק טלוויזיה ונוסע לים. עד כיתה ה' למדתי בממלכתי דתי ואח"כ העבירו אותו ההורים לממלכתי. כל החיים הרגשתי שאני לא יודע את מקומי. אנחנו כן שומרי שבת או לא, מאמין או לא. אבא שלי לא ידע מה לענות לי בדיוק כששאלתי אותו על זה. הרגשתי שאני חי בזיוף. חבר שלי בתיכון סיפר לי על המוקד של לב לאחים והתקשרתי למספר 1800550300 פעיל נתן לי לדבר עם מישהו. התקשר אלי הרב דוד והזמין אותי למדרשיה ואמר שיהיה לו לתת לי תשובות. אני רק פה שבועיים אבל אני מרגיש שמצאתי את הבית שלי".

אני שואל את ערן ונדב. מה בכל זאת מצאתם פה? זה לא נראה מובן מאליו.

ערן: "אתם בציבור החרדי לא מבינים. אצלנו הכל בתחרויות וסביב כסף וכל מיני דברים אבל בפנים אני הרגשתי ריקנות. פחות מדברים לנפש שלנו. פה אני מרגיש שחושבים עלי. תסתכל בעצמך ותראה את האנרגיות החיוביות, האברכים שבאים ונותנים לנו אהבה. הלב שלהם פתוח בשבילנו. וגם הלימוד עושה לנו טוב".

נדב: "לי עושה טוב להתחבר לשורשים שלנו. אני מרגיש משהו אמיתי קשה לי אפילו להסביר לך".

הם מספרים כי בשבוע הקרוב ייסעו לסליחות בישיבת אור החיים של הרב אלבז בירושלים יחד עם הרכז שלהם מלב לאחים, ואח"כ ייסעו לכותל, והם כבר מצפים לזה בשקיקה.

השעה מתאחרת, ואני מסיים את שיחתי וחושב. מי כעמך ישראל. כעת קל יותר להיכנס לראש השנה בידיעה שהקב"ה בוודאי יקבל את סליחתנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!