להיות אלמנה חרדית: "הלב שלי כמעט נשבר כשהילדים רצו אבא"

"השנה במילים 'מי יחיה ומי ימות' אני אדע על מה באמת לכוון", אמרה לי חני בכאב. "תפילות ראש השנה הזה יהיו עבורי סגירת מעגל כואבת אחרי שנה איומה ונוראית בה איבדתי את בעלי", היא הסבירה. "זו שנה של ימים ולילות של כאב וגעגוע, שרק מי שחווה אובדן שכזה יכול להבין אותו".

"שרדתי את החודשים בקושי רב. הימים עברו אבל הכאב נשאר ואני, אני נשארתי לבד כשהכל טרי וכואב, חווה הכל לבד בפעם הראשונה, חגים לבד, שבתות לבד וחופש הגדול לבד. אני אלמנה, כשאני בסך הכל ילדה", היא לחשה.

את חני פגשתי בבית הוריה. ישבנו בחדר בו גדלה והיא סיפרה בקול חלש ובמילים עצובות וכואבות: "התאלמנתי לפני חצי שנה ומבחינתי מאז אני עוברת חצי שנה של סיוטים מלאי דמעות ורגעים שבהם אני רוצה לעלות אליו למעלה ולצעוק ולכעוס עליו על שהשאיר אותי להתמודד לבד עם שני תינוקות, חור בכיס ובעיקר חור ענק בלב.

אומרים לי השזמן יעשה את שלו, אבל הם משקרים לי. מיום ליום הכאב של ה'לבד' והבדידות מתגבר ומעלה שאלות שאין לי עליהן תשובות.

אחרי שחזרתי לבית הורי הבטיחו לי כולם כי מדובר במצב זמני. 'זה לטובתך', אמרו לי שוב ושוב, הילדים זקוקים לאמא חזקה ואת כרגע לא יכולה לספק להם את זה'. אבל לי היה קשה להשלים עם רוע הגזרה.

בתחילה הרגשתי גיבורה והחלטתי לשחק את המשחק. נשארתי בבית המשותף שלנו וניסיתי להילחם ולגדל את הילדים, אבל אחרי חודש אחד בלבד נשברתי לרסיסים, נכנסתי למיטה ולא הצלחתי לצאת. הבית היה מוזנח, הילדים היו מסכנים והשכונה כולה נכנסה לתמונה והתערבה בחיי, כך שרציתי למות, כפשוטו. הרחמים והדיבורים על המסכנות שלי וחוסר היכולת שלי לתפקד הרגו אותי.

ערב אחד, לאחר ביקור של הוריי, הם החליטו שהגיעו מים על נפש והילדים חייבים בית מתפקד. לא היו לי כוחות אפילו להתנגד ולמרות שהדבר האחרון שרציתי זה לחזור לבית הוריי, המציאות דיברה בעד עצמה וגם אני הבנתי שצריך לארוז ולחזור אל חדר ילדותי.

כשנכנסתי לחדר פרצתי בבכי ודיברתי אל אלוקים. 'אלוקים למה?' שאלתי אותו, 'לא רוצה לגור כאן, יש לי בית משלי תנו לי לחיות בו'. לא שלטתי בעצמי, הרגשתי שהטירוף, הגעגוע והכאב מנהלים אותי ובכיתי שעות ארוכות עד שנרדמתי.

הוריי לקחו חסות על התינוקות ולפחות בגזרה הזו הרגשתי רגועה. לא חלמתי שבגיל 24 אהיה אמא לשתיים ואלמנה.

רוב היום הייתי בחדר שלי. לא יכולתי לראות אנשים חוץ מבני משפחתי ולא הבנתי איך זוגות מתווכחים על דברים שבעיניי נראו כמו שטויות. כאב לי שאנשים לא מעריכים אבא, אמא וילדים - בסיס שאצלי נשמט באמצע החיים.

וכבר שלושה חודשים שאני בבית הוריי ללא רצון או יכולת לצאת מפתח החדר שלי, מנסה להיות חזקה אבל לא מצליחה. הילדים הקטנים שלי שוברים אותי בכל פעם שהם ממלמלים "אבא" או מבקשים שאני אבוא לשחק איתם כשאני לא מסוגלת.

המגורים אצל ההורים לא פשוטים בכלל, אני הפכתי לרגישה ונחיתית, משום מה אני מרגישה שכולם רוצים ברעתי. המצב שנוצר גורם להמון ויכוחים ששולחים אותי להתחפרויות עמוקות בכרית בחדר. ההורים שלי לקחו על עצמם גם את החינוך והגידול ואני מרגישה שאיבדתי הכל: בעל וילדים שכעת רואים בהורים שלי תחליף להורים ואני הפכתי למשוגעת השכונתית שיצאה מדעתה אחרי שבעלה נהרג.

אני כאן מולך, פארלי, עם המון דמעות והבנה כי אני במשבר גדול. אני חייבת ללמוד איך לחיות מחדש, להוכיח לילדים שלי, לעצמי ולעולם שאני אמא ואני יכולה לתפקד ככזו ולהראות לעצמי שיש אפשרות לקום, להשתקם ולהתגבר".

חני סיימה את הסיפור, חיבקה את הכרית שליוותה אותה בימי נערותה ומלווה אותה גם עכשיו וקינחה את הדמעות. חיבקתי את חני והרגשתי את הכאב שהיא חווה מדי יום.

ביקשתי מחני לדבר על העבר והיא בחרה לספר על התקופה היפה בחייה - תקופת האירוסין. היא סיפרה על בניית הזוגיות שלה, על הריגוש והציפיה ועל החיים כזוג עד שהסתיימו בבום גדול של כאב.

מכאן חני הצליחה לספר על הקושי לחזור להורים, על המלחמות לתפקד כאמא שוב ועל חוסר האמון שנותנים בה כולם. על ההרגשה הקשה שבאה בעקבות חוסר האמון הזה והתמיהות שעולות כלפיה בשאלה האם היא באמת מסוגלת לקום אחרי כזו נפילה.

חני סיפרה שהיא מרגישה שהסביבה שלה לא מאמינה שהיא זכאית ויכולה להיות אמא למרות הנפילה והיא רק רוצה לדעת האם לא מגיע לה להיות אמא לילדיה בגלל תקופה של סיוט.

המון שאלות ללא תשובות נותרו בחדר. חני בכתה המון ואני הנחתי לדמעות לצאת יחד עם השאלות הכואבות. דיברנו בפתיחות על הקושי והדגשנו שאמונה היא זו שתציל אותנו ולעזור לנו לקום למרות הכאב.

חני הפנימה שהיא במצב רגיש שמחייב טיפול מקצועי ואם היא באמת רוצה לצאת מהיאוש לטובתה ולטובת ילדיה ומשפחתה, עליה ללכת בלי בושה ועם גב זקוף למומחים בתחום הנפש. וחני, היא עשתה זאת כמו גדולה והיא מטופלת אצל אנשי המקצוע הטובים ביותר בתחומם.

במקביל המשכנו אני וחני להיפגש. במהלך הפגישות היא קיבלה כוחות ואומץ להמשיך ולטפל, לא להתיאש ולנצח את האתגר הקשה. חני הבינה שבידיה לקום או ליפול והיא בחרה לקום. היא החלה לצאת מהבית בהדרגה, למרות הקושי העצום. בתחילה היא יצאה לסלון, אחר כך אל הבניין ורק בסוף אל הרחוב הסואן.

במהלך עשרת המפגשים שלנו נתנו לחני כוחות לטפל, לאהוב ולחבק את מה שנשאר. להעריך את המשפחה התומכת, להיות אמא לילדיה למרות הכל ואפילו לחזור לעבודה שהיא כה אהבה וחכתה בקוצר רוח שתחזור. עם כוחות, אמונה ורצון חני חזרה לעצמה.

אם גם אתם חוויתם אובדן או משבר שגרם לכם לדיכאון, תנו לעצמכם את הזמן לעכל ולעבד את הכאב, מגיע לכם, רק אל תשכחו לקום לקחת אחריות ולדעת שאין אדם מקבל ניסיון אם אין לו כוחות לעמוד בו. קחו אויר ותתמודדו כי הכל מלמעלה והכל לטובה.

גם חני בחרה ל"חיות מחדש".

שלכם, פארלי מורגנשטרן, מנהלת קבוצת הפייסבוק "קולות היועצים"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!