כך טרפדה אגו"י את הדיל בין גפני לנתניהו

את בין הזמנים השנה דחו בלשכות הח"כים החרדים לאחרי החגים. פגרת הקיץ, אחרי המושב העמוס ורווי המשברים, לא הביאה מנוחה בכנפיה - באופק הרחוק הבחירות המקומיות, באופק הקרוב בג"ץ הגיוס וביניהם מוטלים הכותל, המרכולים, הלאום, ושאר סאגות וסערות שלא שיערום מנסחי ההסכם הקואליציוני.

לא בטוח בכלל שאחרי החגים הם יזכו למנוחה, אך דיה לצרה בשעתה. בשבועיים הללו, ובפרט בשבוע האחרון, בילו בכירי עסקני המפלגות בניסיון להגיע למתווה חרדי מוסכם לקראת הבחירות המקומיות, מה שעד עתה לא נשא פרי. וכמו לפני חמש שנים ובדיוק כמו לפני עשור, ירושלים עיר הקודש על ראש שמחתנו.

בליל שבת שעברה (והיה עקב תשמעון) התפללתי יחד עם האלפים בכותל המערבי. ליל שבת בכותל הוא לילה כל-חרדי: תיירי העולם, חתני הבר מצוות, הקבצנים והחיילים נעדרים ממנו. רק כובעים וחליפות, שטריימלים וקפוטות, עגלות ילדים ובני ישיבות גודשים את הרחבה. שבת בין הזמנים, ובכותל הורגשה נוכחות ערה יותר. באחת מפינות הרחבה עמד הכמעט-מועמד החרדי לראשות העיר יוסי דייטש, המקפיד להגיע לכותל מידי ליל שבת. בסבלנות ובחיוך ענק הוא בירך כל עובר ומתפלל, לוחץ ידיים ומתעניין בשלום מכריו ובני משפחתם. ההמונים עזבו את הרחבה, והיא כמעט והתרוקנה. דייטש נפרד מהציבור שסבב אותו, נצמד אל הקיר והחל מעתיר. כמונה מעות.

ותיקי הכותל סיפרו שכך הוא נוהג מידי שבת בשבתו. האמנו להם, אך לא התאפקנו מלשאול אותו האם בתפילה הזכה התערבבה קצת פוליטיקה ירושלמית עסיסית. האם ביקש על ש"ס ודגל, האם שטח את שאיפותיו לגבי הסיעה המרכזית והפלג הירושלמי ואם אמר תודה על המתמודדים הלא-חרדים, שלא מפסיקים להתקוטט ולבזבז את כוחם וכספם על נקמנות ואגו. "מילה לא" נבהל דייטש, "שאבעס! לא מדברים פוליטיקה. ודבר דבר. יש מספיק נושאים אחרים לבקש ולהעתיר". כך או כך, היה זה נושא השיחה המרכזי בשולי המניינים הרבים. ככל שמתקרבת ההכרעה, המתח גובר.

הכדור, יודע דייטש ויודעים כולם, נמצא במגרשה של דגל התורה. הפלג הירושלמי הודיע כבר על ריצתו של סגן ראש העיר חיים אפשטיין, בסיעה המרכזית - לכל הפחות ברמה ההצהרתית, בינתיים - מגבים את מועמדותו המפלגתית של דייטש. בש"ס נראה שנמנו וגמרו ללכת עם משה ליאון, לפחות עד שבדגל התורה יחליטו, ובדגל מתקשים להחליט.

בשלומי אמונים היה מי שחישב זאת הפוך - אם דגל תצטרף לדייטש אזי לש"ס לא תישאר ברירה, ואם ש"ס ודגל יצהירו על אחדות - ליצמן ויועציו לא יעזו לפלג, ואם כולם ירוצו יחדיו, אולי אפילו בפלג הירושלמי ישתכנעו. ואם לא בסיבוב הראשון - בו הם רצים גם למועצה - בסיבוב השני ודאי. רק בבעלזא לא עושים בעיות. האם זה יעזור להם ביום שאחרי? לא בטוח. כך או כך, כולי עלמא מודו שהמפתח אצל דגל.

השאלה היא, כמובן, אצל מי בדגל.

ביום חמישי לפני כשבועיים (לסדר "ואתחנן אל השם בעת ההיא") ישב יו"ר דגל התורה משה גפני עם בכירי וראשי דגל התורה. רבות דובר וידובר על הפגישה הזו. החדר היה גדוש עוזרים ובכירים, בתוכו ומחוצה לו. על הפרק היו הבחירות המקומיות בירושלים, אלעד ובית שמש, ויו"ר המפלגה נתן דרור ללשונו, מטיח האשמות ביריביו החסידיים ומפטפט על דילים בחדרי חדרים וחרדים.

גפני אף הורה על הקו הפוליטי אותו צריך לייצג העיתון, יתד נאמן, כביטאון המפלגה והנהגתה. שום דבר מהוראותיו לא שרד: בעיתון, שהנהלתו מזוהה היום עם מזכ"ל המפלגה ח"כ יעקב אשר, צינזרו את ההחלטות והציטוטים, והציגו קו משלהם - מה שמיד התקשר בציבור הרחב, הדן על גדות חופי המהדרין ומדשאות הקעמפים די בכל מושב וקיבוץ, למתיחות בין חצר ראב"ד ורשב"ם - שניים מגדולי הראשונים ששמם הפך לקוד, המספר את המחנות השולטים בצמרת דגל התורה.

אני לא מאלה שמפריזים במשמעות המחנות היריבים בדגל התורה. המפלגה הליטאית חזקה יותר מזה, וכך גם גפני ואשר, יתד נאמן ובתי הרבנים. כל ההשוואות לפילוג שחל בתנועה לפני כשבע שנים - בחוסר הבנה יסודן: הפילוג הליטאי פרץ לאחר שנים של מחלוקת חריפה בין גדולי ישראל, שביצרה רבנים, אלפי בני תורה וראשי ישיבות בכל צד, ונגעה לנושאים מהותיים ואידיאולוגיים. מאידך, מתיחות בצמרת תמיד היתה ותהיה, ועולם כמנהגו ינהג. אך גם אם פילוג אין כאן, קושי בקבלת החלטות יש גם יש: בין רבני דגל בירושלים יש מי שכבר תומך בדייטש, בין נציגי הסיעה בעיר ישנם כאלה שעד לפני שבועיים עוד חלמו לרוץ בעצמם, ובין בכירי דגל בבני ברק יש לא מעט שמתעקשים שלא לרוץ עם מועמד חרדי מוסכם. דרעי ולשכתו, אגב, מחזיקים אצבעות לאגף הזה במפלגה.

שוחחתי השבוע עם בכיר חרדי בעיר אחרת, שאינה בעין המחלוקת, ותהיתי בפניו איך יכול להיות שראשי המפלגות החרדיות מפקירים את ירושלים. מוותרים על זכיה ודאית בראשות העיר החרדית הגדולה, רק בגלל פוליטיקה פנימית ואולי קטנונית. מה שווה הזהות החרדית, הסולידריות שמעל הפילוגים והמחלוקות, אם בסופו של יום אנחנו מפסידים למועמדים מהציונות הדתית, בעיר שבה יש לנו את הזכות והיכולת לשלוט.

ראשי המפלגות החרדיות לא רואים זאת כך, הוא אמר. מבחינתם, פרוש הולך וכובש שטחים על חשבונם, כשהוא זה שמנצל את המחלוקות בתוככי הסיעות. כך רובינשטיין משלומי אמונים חטף ללליטאים את ביתר לפני עשור, וכך שרוליק פרוש לקח את אלעד לש"ס לפני חמש שנים. כלפי חוץ מדברים בשלומי אמונים על שלום ואחדות, אבל בפועל הם עסוקים בכיבוש שטחים על חשבון שאר הסיעות. "דייטש ראוי", הוא אומר, "אין ראוי ממנו - אבל דייטש הוא נציג מפלגה, ואם המפלגה הזו לא תביא הסכם כולל גם בבית שמש וגם באלעד, אין סיבה לתת לה את ירושלים".  

זו לא טענה מספיק טובה לעשרות אלפי הירושלמים החרדים שיאלצו לחיות תחת אלקין או ליאון, אבל זו טענה חשובה - שבסביבתו של דייטש חייבים לקחת בחשבון.

פוליטיקת השנאה נגד המגזר החרדי

אך בזמן שהחרדים ממררים את חייו של דייטש, איש עשיה מהשורה הראשונה שכוחו רבלו בתכנון עירוני ומוניציפלי, אך בפוליטיקה פנים חרדית הוא אינו מוצא ידיו ורגליו - מחוץ לשכונות החרדיות מתחולל מרחץ דמים וקולות, שעושה עבור המגזר החרדי את העבודה לא פחות מאשר עסקניו ופעיליו. המדובר הוא כמובן על היריבות בין המועמדים הלא חרדים, שעולה לפסים אישיים ושמקשה על הרחוב הלא חרדי להתאחד.

השר זאב אלקין, חברת הכנסת רחל עזריה, סגן ראש העיר עופר ברקוביץ' וחבר המועצה משה ליאון, מתקוטטים על הזכות המפוקפקת לייצג את הרוב הלא חרדי. אם זה ימשיך כך, המועמד החרדי לא יצטרך להתאמץ יותר מדי כדי לקחת את העיר. צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים.

מספר המועמדים הגבוה עתיד לגרום, כמעט בוודאות, לסיבוב שני. אלא אם כן יזכה מי מהמועמדים ב-40 אחוז מהקולות בסיבוב הראשון, מה שלא נראה אפשרי כעת. אלקין, מתואם עם עזריה, ינסה לגרום לה ולברקו להסיר את מועמדותם. סיכוי קלוש שיצליח. ליאון תלוי בדרעי שמחכה לדגל - קשה לראות אותו רץ לבדו, בלי תמיכת מי מהסיעות החרדיות.

כל המועמדים פונים לרחוב הלא חרדי, וכולם - בשפה זו או אחרת - מתארים את "האיום" הגדול על ירושלים: החרדים. צריך לומר, הפצת השנאה הזו כלפי המגזר לא תזיק לו, להפך, היא תחזק את הסולידריות. אבל היא לא לגיטימית. כשאנו תוהים לסיבה בגינה חרדים לא מתקבלים לעבודה בגלל הכיפה שלראשם, שלא משכירים לנו דירות וכשאנו נתקלים באפליה חמורה ובשנאה, אנחנו נמצא שם את האשמים: הפוליטיקאים מפחידים את הישראלים, והם נבהלים. מדד השנאה ברשתות שנמדד מדי כמה חודשים על ידי "קרן ברל כצנלסון" מראה כי הציבור החרדי הוא השנוא ביותר מבין המיעוטים היהודים בישראל. ולא סתם. אי אפשר למחול על הפצת השנאה הזו, ויש לבוא חשבון עם מפיציה, תהיה הכיפה הסרוגה שלראשם גדולה ככל שתהיה.

כך לדוגמה דאגה ח"כ עזריה להפיץ סרטונים רבים, מזוויות שונות, של חרדים קורעים שלטי חוצות עליהן התנוססה תמונתה. בשיחה איתי היא הודתה שהיו אלה נטורי קרתא, ומפלגתה הלינה שהוצאות הדפסת השלטים מחדש נופלות עליה. דווקא חברת מפלגתה לשעבר, חברת המועצה פלר חסן נחום, מצאה פיתרון ירושלמי: היא דאגה שתמונתה לא תתנוסס על האוטובוסים שמגיעים לשכונת החרדיות. קל ופשוט. בשביל עזריה זה להפסיד את כל הכיף - והקולות. עזריה, אגב, הדיחה את פלר חסן מראשות "ירושלמים" וזו מצדה ערקה לסיעתו של אלקין "ירושלים תצליח", כשהיא מבהירה לכותב השורות שמבחינתה עזריה לא ראויה לכהן בראשות העיר.

אבל לא רק עזריה, ולא רק לורה ורטון ממרצ או חגית משה מהבית היהודי, שהשבוע הסעירה את התקשורת החרדית עם פרסום הקמפיין הגבלסי שלה, בו הציעה מפלגתה את הפתרון מפחד "החרדים". גם השר זאב אלקין, שמצייר את עצמו כידיד החרדים, פועל באופן דומה. בראיון לכותב השורות (יחד עם ידידי מנדי גרוזמן) הצהיר השר אלקין כי הוא לא ישכור יועצים חרדים ולא ישכיר, משום שהיועצים החרדים שלו הם גפני, מקלב, אייכלר וליצמן (שמם של דרעי ופרוש נפקד). "אני החבר הכי טוב של החרדים", הוא אמר. אך שבוע קודם לכן הוא בחר לפנות ברשת הטוויטר, הגדושה באנשי שמאל ובעיתונאים, ולתקוף את איש ירושלים חיים ברעם שהביע תמיכה במועמד חרדי כי הוא "מוותר על ערכים". על אלה ערכים מוותר מי שתומך בחרדים? שאלתי אותו, והוא ענה - "מבחינתי מועמד חרדי לגיטימי לגמרי מבחינת הציבור שלו, והתכוונתי לערכים החילונים הרדיקליים". אתכם זה מספק? אותי לא.

ולאום מלאום יאמץ

שתי סערות זוטא הטרידו מעט את הבכירים החרדים. הראשונה נגעה לשאריות חוק הלאום, שחוקק בסוף מושב הקיץ האחרון. חוק הלאום למעשה חוקק בחוק יסוד את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אך העלים את המחויבות לשוויון שהופיעה במגילת העצמאות. ראשי הקואליציה הסבירו שאת ערך השוויון מגלם חוק כבוד האדם וחירותו, ושהחוק נועד להגביל את בגצ - במקום פסקת ההתגברות אותה הבטיחו נתניהו ובנט, ומשום מה מתבוששת לבוא.

בטרם חקיקת החוק גרמה הדרמה סביבו ללחץ במרכזי המפלגות החרדיות. ח"כ אייכלר שיגר מכתב חריף לחבריו לסיעה, ביטאון "הפלג הירושלמי" גינה בחריפות את חקיקתו ולא מעט רפורמים וקונסרביטיבים בירכו על חקיקתו, והצהירו כי יעתרו לבגצ בזכותו ברגע שיעבור. ראב"ד העדה החרדית הגר"מ שטרנבוך אף תקף את המחוקקים החרדים שנתנו ידם לחוק הזה. אך זה היה ועבר עם תום המושב, כאב הראש שאחר חקיקת החוק נגע להקלטות גפני המפורסמות שהודלפו לעקיבא וייס מישיבת דגל התורה, ושודרו בפתח המהדורה.

"כל מילה בחוק הזה היא אפיקורסות" אמר גפני, והסביר - נאלצנו לחתום עליו בגלל הדיל אותו אילץ נתניהו: גיוס תמורת לאום. דיל שנחשף, אגב, בכותרת ראשית של "הפלס". חלק נוסף של ההקלטה שחשף וייס עסק בתסכול של גפני מחוסר התיאום בו פעלה אגודת ישראל, והיו שראו בו ביקורת על מועצת האדמו"רים של אגודה.

חשיפת הדיל "לאום תמורת גיוס" מסבירה את הכעס הגדול בדגל התורה. כפי שאמר לי בכיר בדגל התורה השבוע, בגלל ההחלטה החד צדדית של פרוש וליצמן, החרדים גם אכלו את הדג וגם גורשו מהעיר: חוק הלאום חוקק ועבר, וחוק הגיוס ממש לא קרוב לחקיקה. את ראש הממשלה נתניהו כל זה לא מעניין, ולשכתו דרשה במפגיע מגפני להכחיש את הדיל הזה, שמציג אותו באור שלילי בציבור הרחב, בעיקר לאור מחאת הדרוזים המתרחבת נגד חקיקת החוק (במוצאי השבת הזו תפגין "ועדת המעקב" נגד החוק בכיכר רבין בתל אביב). לגפני לא נותרה ברירה, ויומיים לאחר חשיפת ההקלטות הוא העניק ראיון ובו הכחיש את הדיל עליו דיווח בקולו. למי להאמין? לגפני הכועס, זה שמתוסכל מכישלון חקיקת חוק הגיוס, והדיל אותו קידם.

הסערה השנייה עסקה בחוק המרכולים שעבר בראשית החורף. חמש עיריות, בראשן מודיעין, יצאו למתקפה חזיתית מול שר הפנים אריה דרעי לאחר שזה ביטל את חוק העזר שחוקקו, שנועד להבטיח פתיחת עסקים בשבת. החתימה של דרעי היא כמעט פורמלית, מחויבת המציאות, ואינה נוגעת כלל לפעילות העירונית של העיריות עצמן, שיכולות להמשיך ולא לחלק דוחות לעסקים מחללי שבת בתחומן.

אך התקופה היא תקופת בחירות, וראשי העיריות עלו מיד למתקפה. ראש התוקפים היה חיים ביבס, ראש העיר של מודיעין, שידוע  בהתבטאויותיו נגד החרדים. בניחום אבלים אצל צבי ברוורמן, האבל על מות אמו, הוא שחרר את חרצובות לשונו והלם בשר הפנים בנוכחות חוג מצומצם של חברים ובעלי עניין. על אף הקו האידיאליסטי שהוא מתיימר לעטות, יש להניח שהכעס שלו, ושל עמיתיו ראשי ערים מבוססות, נוגע לשורת רפורמות שמקדם השר דרעי הנוגעות לשינוי ההקצאות והתקציבים על מנת שרשויות מוחלשות יקבלו כוח גדול יותר. על זה קשה לתקוף את דרעי בתקשורת. כמה טוב שיש, בדיוק בשביל זה, את שבת ושעות המנוחה. 

אפילו דגים באקווריום רועדים מפחד חוק הגיוס שבפתח

שתי החלטות העניק בית המשפט השבוע שזרקו נפט לתוך מדורת פולמוס הגיוס, הנעוץ בליבה של החברה הישראלית. הראשונה התפרסמה בערב יום שלישי: בית המשפט העניק ארכה של שלושה חודשים לממשלה לחוקק חוק גיוס חדש, בטרם יפקע הקודם.

באגודת ישראל נשמו לרווחה. חברי המועצת, כך העיד סגן השר יעקב ליצמן, דרשו להתפטר מהממשלה ולעזוב את הקואליציה באם לא תושג ארכה כזו, והנה היא הושגה. גם בלשכת ראש הממשלה שחררו את האוויר, גם ככה אגודת ישראל רשמה על עצמה מאה אחוז מתוך המשברים הקואליציוניים שידעה הממשלה הזו, ואם הן היו נאלצים לצאת לאופוזיציה - אין לדעת איזה נזק הם יחוללו שם.

היחיד שלא נשם לרווחה הוא יו"ר דגל התורה משה גפני. גפני, ואיתו אטיאס ודרעי, נחושים להעביר את החוק בממשלה הזו. בדגל של גפני משוכנעים שהחוק טוב, ולא משוכנעים בכלל שהם יהיו חלק מהממשלה הבאה. הארכה הקצרצרה הזו שהעניק בג"צ, שכמו משחק ברגשותיו העדינים של המגזר החרדי באכזריות חוקתית יבשה ועניינית, לא מאפשרת חקיקה מסודרת ונורמלית של החוק - וגיבוש נוסח מוסכם על כל חלקי הקואליציה. עיתוי הבחירות הארציות המתקרב עלול להקשיח את לבו של שר הביטחון אביגדור ליברמן, ולהוריד את מאמצי הפשרה לטמיון. מבחינתו של גפני, מדובר בלא פחות מאסון.

את הפסק השני העניק בית הדין הצבאי ביפו בבוקר יום רביעי, בסביבות השעה עשר בבוקר. השופטים הצבאיים החליטו להאריך את מאסרו של בן הישיבה ניסן ראדה, עריק המשתייך לפלג הירושלמי שמעצרו עורר הפגנות המוניות בירושלים ובבני ברק ביום שני ושלישי. הקשחת הלב של בית המשפט הצבאי, ונוהל הסגרת בני ישיבה לידע הצבא שבו נוקטת המשטרה, נותן בידי האופוזיציה החרדית דלק שיקשה על המפלגות החרדיות לסיים את חקיקת חוק הגיוס, או "חוק הדיחוי" כפי שהוא מכונה ביתד נאמן, ובלשכתו היעילה של ח"כ יעקב אשר.

במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל קשובים היום יותר מבעבר להתנגדויות לכל סוגי הפשרה בענייני חוק הגיוס, יוזמות "הפלג הספרדי" ומחאות עממיות נגד מגייסי חרדים משיבים רוח אחרת בקרב הציבור, ושתיקת ההנהגה הרבנית של דגל התורה ושל ש"ס לא עוזרת למאמצי החקיקה החרדים. בתוך האקלים הזה, ועל רקע היריבויות הבלתי-פוסקות בתוככי המפלגות, צפוי לחברי הכנסת החרדים חודש אלול אתגרי במיוחד. אפילו דגי האקווריום בלשכות, רועדים לקראת החורף המתקרב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!