אסונות בין הזמנים: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה

כולנו פַּקָּחִים: אלו היו רגעים נוראים כשזעקות מקפיאות דם נשמעו בחלל, קורעות שמים. זה היה בתחילת השבוע בצימר ביישוב מגדל שבצפון הארץ, שם שהו כמה משפחות, בילו בטוב ובנעימים, כשלפתע התקדרו השמים בעבים, אסון נורא קרה.

ילדה בת 5, אביטל ניזרית, בתם של אריאל ושירה מרחובות, בתם של קדושים ונכדתו של בבא חאקי, נפלה לבריכה בצימר וטבעה למוות. אסון בלתי נתפס.

צוות ענק של רופאים וחובשים הגיע למקום וניסה לבצע בילדה החייאה. בני המשפחות נעמדו כולם וקראו בבכיות פרקי תהילים אך משמיים נגזרה הגזירה הקשה: "דודי ירד לגנו ללקוט שושנים".

אביטל ע"ה היא קרבן נוסף של ימי החופש. בכל שנה ושנה אנו משלמים מחיר דמים כבד בימים אלו של החופש.

אנו לא מבינים ולא יודעים לערוך חשבונות שמים בשאלה של "עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?". מחובתנו רק כהורים וכמחנכים לשמור ביתר שאת על הפיקדונות המופקדים בידינו. ואם אנו יודעים שאלו ימים קשים יותר - נשמור על האוצרות שלנו שבעתיים. לא נכניס עצמנו למקום סכנה ונשתדל לשמור היטב על צעדינו וצעדי ילדינו.

חז"ל אומרים "העושים לו נס מנכים מזכויותיו". מי שניצל מתאונת דרכים למשל, זה לא בא בחינם. בשמים מקזזים מזכויותיו עבור אותו נס. פותחים את ספר הזכרונות ומוחקים סעיף של מעשה טוב שעשיתם בעבר והוא נמחק מול הנס המיידי והישארותכם בחיים. תגידו אתם, זה שווה לכם? האם כה בקלות נוותר על יגיעה ומרדף אחרי הזכויות? האם ניתן בשאט נפש למחוק סעיפי זכויות מהרזומה שלנו? לא כדאי לנו להתאמץ קצת ולא להזדקק לניסים?!

כמה מרטיט היה לשמוע את דברי החיזוק והביטחון, מלאי האמונה, שהשמיע אבי הילדה, אריאל נזרית. בדבריו עמד על כך שהקב"ה לא מנסה אותנו לחינם. יש לכל אדם תפקיד בעולם ואביטל ע"ה סיימה תפקידה בגיל כה צעיר. אולי כאן בארץ זה כואב, טרגדיה ושכול, אבל בשמים הקב"ה בוודאי שש ושמח עם נשמה נקייה וצדיקה.

כותב השורות, הרב נורדמן

לשמוע את האב מחזק אחרים בצרתו ומצדיק דין שמים באהבה - היה מרגש מחזק ומעודד גם יחדיו. כלי התקשורת עמדו נפעמים מעוצמת הביטחון והאמונה ששידרו ההורים היקרים שקידשו שם שמים דוקא בשעתם הקשה. מן השמים ינוחמו ויידעו אך טוב מהיום.

אבל עלינו לקחת מוסר. הנביא אומר "לשווא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו". כל מאורע כזה הוא עבורנו תמרור אזהרה: אל תנהגו כפי שנהגתם עד עתה.

אז ברור לכול, כי בפשטות הכוונה קודם לשפר את המעשים בין אדם לקונו, תיקון רוחו ונפשו של האדם. אבל לא פחות מכך, יש כאן מסר מהדהד לתיקון הליקויים ושמירה על הגוף. "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", זהו חוב גמור ראשון במעלה.

חובה עלינו ההורים והמחנכים לפקוח עין ולהביט ימין ושמאל, למצוא נקודות תורפה, להתריע, למחות, לזעוק, עד אשר לא יבואו ימי הרעה. אין חוכמה לחפש אשמים לאחר המעשה, זה גם טוב, כי חייבים לתת דין וחשבון כדי להרתיע להבא, אבל החוכמה הגדולה ביותר, להציל עוד לפני שמגיעה שעת הצרה.

מי שבבעלותו צימר, יחפש ויעשה כל טצדקי להגן על הבאים בשעריו. להתקין הגנה נאותה בפני צעירים, להרים מחיצות ותריס בפני האויב, זה מלאך המוות, שאורב במקומות אלו ומחכה לטרף קל.

כל אחד מאיתנו יכול להיות שומר ומתריע, לפקוח עין ולהתקשר למוקד 106 על כל מפגע; להתקשר לכוחות ההצלה על כל צרה שלא תבוא, להיות ערניים.

כל אחד מאיתנו פַּקָּח על עצמו ועל ילדיו ועל הסביבה. יש לנו אחריות.

***

השמירה על הגוף במצוות חז"ל היא אחת הערכים הנעלים והמקודשים ביותר. "ובחרת בחיים", זו הוראה של התורה שלא השתנתה באלפי השנים האחרונות, ולא תשתנה לעולם. אסור לנו להיכנס לספק שאלה בין חיים למוות. יהודי צריך לבחור בדרך החיים.

מתוקף תפקידי כיו"ר ועדות בעיריית חדרה, קורה לא פעם והחברות מנסות לשכנע אותנו כי הם הספקים הטובים ביותר לגינת השעשועים או לפינות הנוי בעיר. בעיניי, הפרמטר היחיד, הוא תווי התקן. מי שמביא יותר תווי תקן – יש לו סיכויים גדולים יותר.

כשבנינו את פארק 'נחל חדרה' בעיר, לחמתי ונאבקתי שוב ושוב לראות את תווי התקן. בנפשנו הדבר. אסור לנו ליצור מצב של ספק נפשות ובוודאי שלא להגיע למצב של סכנת דמים. זו אחריותנו, וכל אחד מאיתנו יכול וצריך להיות שגריר, לפקוח עיניים ולראות היכן יש מכשול, והיכן ניתן לתקן.

לא, אין צורך להישאר בבית. מותר וצריך לצאת לחופש, אבל עם עיניים פקוחות. "ראה אנוכי", אומר הכתוב בתחילת הפרשה, ראה, הבט לצדדים, אל תהיה שאנן.

והדברים אמורים לגבי כל פסיעה וצעד בחיים: כשאנחנו באוטו, נדאג קודם לילדים, נחגור אותם בבטיחות ונעשה תזכורת לא לשכוח אותם חלילה באוטו. כשאנחנו בטיולים, נשמור עליהם ונטייל רק במקומות מסומנים בליווי אבטחה ותיק רפואי. בימים חמים, נצטייד בהמון מים ולא ניכנס חלילה למקומות מועדים לפורענות.

כדאי להיות חכמים, הרואים את הנולד.

כאמור, אסונות בין הזמנים לא עוזבות ולא מוותרות. רק ביום רביעי האחרון ארעו כמה וכמה טרגדיות כואבות וזועקות שהלב אינו עומד בפניהן: אריאל דרסינובר, חתן שעמד להינשא בעוד פחות מחודש ימים, נפצע בתאונת דרכים בכביש 446 ונפטר מפצעיו. ובאותו יום, הגב' יעל בסיס ע"ה אם לארבעה נהרגה בתאונת דרכים בעיירת הנופש וואל טורנס שבאלפים הצרפתים.

ושוב באותו יום נחבל אחיה ערקי, נער בן 14 בראשו, במהלך קפיצה לנהר הירדן ואיבד את הכרתו וכעבור מספר שעות נפטר. כמה טביעות היו רק בקיץ האחרון ואך בניסים שרדו הילדים. לפני שבועות ספורים טבע תינוק בן שנתיים אף הוא בבריכה פרטית בראשון לציון.

ואנחנו שואלים את עצמנו: האם יש רע בעולם? והרי "דרך הטוב - להיטיב", והקדוש ברוך הוא שדרכו היא דרך הטוב בוודאי רוצה רק להיטיב עם בריותיו, אז מאיפה כן מגיע לעולם הרע?

חכמינו במדרש (קהלת רבה ז) מספרים כי "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".

נמצאנו למדים שיש יכולת בידי האדם לקלקל ולהחריב את העולם כמו גם לתקן את העולם. בפשטות הכוונה לקלקול ותיקון העולם החומרי, לנתץ בית, להרוס גשר ולייבש ימים. אבל בעומקם של דברים אנו יודעים כי "האדם עץ השדה"  והאדם בהתנהגותו גורם תיקון לעולם וחלילה גם חורבן.

אז נכון שזו גזירה נוראה משמים, ונכון שאנחנו כיהודים מצדיקים דין שמים באהבה, ונכון שאנחנו מאמינים שהם סיימו תפקידיהם בעולם, ובכל זאת יש כאן קריאה לחשבון הנפש כי במעשינו אנו ניתן לברוא עולמות ובמעשינו שלנו ניתן להחריבם חלילה. והבחירה היא בידינו.

ולוואי שנדע לבחור בחיים, לשמור על האוצרות היקרים המופקדים בידינו, להטיב את דרכינו ונדע אך שמחה טוב וחסד.

יחד שבטי ישראל

שבת שלום וחודש מבורך

בן ציון (בנצי) נורדמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!