מנחם ברוד מבקש: צאו לנו מהוורידים! • טור

הגיע הזמן להפסיק לדבר על עצים ולהתחיל לראות את היער. אחת לכמה חודשים מתעורר פולמוס ציבורי בעניין הקשור לציבור הדתי, ומתחילים לדון בעניין עצמו, בשעה שהדיון צריך להתמקד בעצם המגמה.

כזה הוא, למשל, הדיון שהתעורר בעת האחרונה בעניין 'שירת נשים'.

בעבר הטענה כלפי הציבור הדתי הייתה שהוא מפעיל 'כפייה דתית'. הציבור הלא-דתי טען: אל תיכנסו לי לחיים. אל תכפו עליי את אמונתכם ואת ערכיכם.

כיום התהפכו היוצרות.

כבר שנים רבות לא נחקק שום חוק דתי. להפך, נחקקים עוד ועוד חוקים הנוגסים ב'סטטוס-קוו' שהיה קיים בעבר.

עכשיו הלחץ הוא בכיוון ההפוך – מנסים להתערב באורחות חייהם של יהודים דתיים ולכפות עליהם ערכים חילוניים-ליברליים.

לדבר על היער

אפשר לדון על כל עניין בנפרד. אפשר לטעון שאותם חיילים דתיים שביקשו לצאת מהאולם בשעה שזמרת עלתה לשיר, לא ניסו כלל 'להדיר נשים מהמרחב הציבורי', כפי שהעניין סולף ועוּוַת. הם לא יצאו מתוך מחאה והתרסה, אלא ביקשו לשמור על אמונתם ולא לשמוע דבר שההלכה אוסרת עליהם לשמוע.

אפשר גם להתווכח עם היוזמה לכפות לימודי 'ליב"ה' בישיבות ולהסביר מדוע אין זה דבר נכון. אפשר לנסות להבהיר את האופי של לימוד בישיבה, שאיננו לימוד בלבד, אלא הוא מציאות-חיים שלמה, שכולה תורה וקדושה, ואין בה מקום לעניינים אחרים.

אבל במקום לעסוק בכל עץ בנפרד מוטב לדבר על היער כולו. את כל היוזמות האלה יש לדחות בנימוק מרכזי אחד: אל תתערבו לנו בחיים. אל תנסו להשליט עלינו את השקפת-עולמכם. היום זה 'שירת נשים' ולימודי 'ליב"ה', מחר תחליטו שצריך ללמד בנים ובנות יחד, ושחובה על בית-ספר דתי לקבל גם תלמידים לא-יהודים. מחרתיים תתערבו במקוואות ובדרך עשיית ברית-מילה.

איך נהגתם לומר? 'צאו לנו מהוורידים'!

חובתה של המדינה

כל המגמה הזאת מדיפה ריח עז של פטרונות תמוהה. מישהו חושב שמאות-אלפי יהודים שומרי תורה ומצוות הם ילידים פרימיטיביים שצריך לכפות עליהם את ה'אור'. את המגמה הזאת יש לדחות על הסף, בלי להתווכח על כל עניין בנפרד. עם כל הכבוד לערכים הליברליים, לנו יש ערכים אחרים, וזה בכלל לא עומד לוויכוח.

נשמעת טענה שהמדינה אינה חייבת לממן ערכים שאינם נראים לה. שוב טעות. 'המדינה' זה גם הציבור הדתי והחרדי. היא גובה מיסים מכל אזרח (ואגב, המיסים ה'עקיפים', כמו מע"מ והמס על הדלק, מכניסים לאוצר יותר כסף מהמס ה'ישיר'), והיא חייבת להחזירם לאוכלוסייה, על-ידי מתן השירותים שהציבור זקוק להם.

כשהמדינה מממנת בתי-ספר דתיים וחרדיים אין היא עושה 'טובה', אלא ממלאת את חובתה לציבור. חובתה לאפשר לכל ציבור לחנך את ילדיו על-פי אמונתו וערכיו, ואין לה שום זכות להתערב בענייני ערכים והשקפת-עולם.

אנחנו כבר ילדים גדולים, ברוך-השם.

המאמר מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע' לשבת הקרובה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!