לאן נעלמה גאוות יפי הבלורית והתואר? • טור אישי

הפלסטינים אינם אומרים שהר הבית בידיהם. אם להיות כנים, הוא מעולם לא נלקח מהם.

מי לא זוכר את הצעירים יפי התואר והבלורית - משחררי הכותל והצופים מן הצד - נואמים מעל כל במה אפשרית ומכריזים בגאווה: ניצחנו!

הטיעון הלעוס היה מבוסס על 'כוחי ועצום ידי': יש לנו מדינה, למדינה יש צבא, הצבא הוא החזק ביותר במזרח התיכון והניצחון שלנו.

זכור לא אשכח את מבטי הרחמים שקיבלנו כאשר סיפרנו על התפילה החרישית שזעקנו מתוך קירות ליבנו – תפילה שהייתה מופנית לבורא עולם שיצילנו מאויבינו, שישחרר את שארית בית מקדשנו ושיבנה את בית המקדש במהרה בימנו.

אבל הם טענו 'כוחי ועוצם ידי'.

עברו עשרות שנים. הצבא התעצם והתחמש בכלי המלחמה הטובים בעולם, אבל את גשר המוגרבים הרעוע אי אפשר לתקן, להסיר או להחליף.

הפלסטינים מאיימים להבעיר את השטח השברירי בין כך ולהתסיס את מדינות ערב.

האיום התקבל - לדעתי, בצדק - בכובד ראש אצל מקבלי ההחלטות במדינה.

אבל אני תוהה: לאן נעלמה הבלורית המתנופפת ברוח? היכן הכוח של צבא העם? כולה עסקינן כאן בגשר עלוב, הנתמך בכמה קרשים.

על מה נזעקו הערבים? על השליטה במקומות הקדושים.

וכשהם מאיימים - לא נעים - אנו מ-פ-ח-ד-י-ם.

אדוני הנשיא, שמעון פרס.

שמעתי אותך אתמול בקשב רב נואם נגד 'הדרת נשים'.

גם אני, כמוך וכמו כולם, נגד הדרת הנשים.

אצלנו מכבדים את האישה. אצלנו, לאישה יש מקום מכובד בביתה-ביתנו עד יומה האחרון.

אבל נניח לכך, לא זהו הנושא.

רק דבר אחד רציתי לשאול אותך: מה יהיה אם מחר יאיימו הפלסטינים שבמידה ולא תהיה הפרדה באוטובוס בין גברים לנשים – הם יבעירו את השטח?

אדוני הנשיא, התשובה לא דחופה.

תענה לי בהזדמנות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!