מסע בהרי הרוקי: אם זה נראה כמו דב ונשמע כמו דב - תברחו

הפארק הלאומי גליישר, מונטנה, ארה"ב. "מה רואים שם?", שואלת אותי בחורה בשנות ה-20 לחייה מהג'יפ שנעצר לידינו. "דב", אני עונה לה. "מעבר לעצים, במרחק 100 מטר מכאן". "דב", היא צועקת ומזנקת מהג'יפ, תוך שהיא שולפת משקפת. "אנחנו מטיילים כאן עשרה ימים ולא ראינו דב אחד", מסביר לי אביה. "מחר אנחנו חוזרים, והבת שלי מחפשת אותם ללא הפסקה".

על גב ההר מטפסת דובה שחורה עם שלושת גוריה. ההתרגשות גדולה - אבל גם המרחק. לאחר שישה ימי טיול, המשימה שלנו לפגוש דובים במרחק סביר עדיין לא הושלמה. הבחורה מהג'יפ דווקא נראית מאושרת, ולאחר דקות ארוכות נוסעת - בזמן שהדובים ממשיכים להתרחק. היא לא ידעה מה היא מפסידה: כמה דקות מאוחר יותר, במרחק של כ-20 מטר מאתנו, מופיעים דובה ושני גורים המבקשים לחצות את הנהר.

פקח השמורה לא אוהב את ההתקהלות. הוא ניגש למכונית ושולף רובה וכדורים. "מה קרה, ספריי פלפל לא טוב?", צועק לו אחד המטיילים, כשהוא מלגלג על הספריי שנמכר ב-40 דולרים ואמור - כך לפי הפקחים - להבריח דובים תוקפים. "דובה עם גורים היא חיה מסוכנת מאוד, ולא כדאי להתקרב אליה", משיב לו הפקח. זה לא עוזר: איש לא רוצה לוותר על גרסת הריאליטי של הנשיונל ג'יאוגרפיק.

צבי שטוח קרניים (מוס), אייל קורא, תאו (בופאלו), אנטילופות, זאבים, כבש גדל קרניים - את כולם אפשר לפגוש כשמטיילים בהרי הרוקי בצפון ארה"ב ובקנדה. אבל אין התרגשות גדולה יותר מלפגוש דב. בעצם, יש: לפגוש דובה עם כמה גורים. הלסתות הפעורות, ההליכה הגמלונית של חיה השוקלת 600 ק"ג ומצוידת בציפורני ענק - מותירים רושם חזק. פקחי שמורות הטבע מנחים לשמור על מרחק של 100 מטר לפחות מדב, אבל אפילו שתי תקיפות הדובים שאירעו בחצי השנה האחרונה בפארק דינאלי באלסקה ובפארק ילוסטון בצפון ארה"ב לא מרתיעות את המטיילים.

"אל תכתוב שהוא כזה חמוד", אומר לי מטייל במבטא טקסני כבד לאחר שאנחנו מתלהבים מגור שרץ לבדו באחד הפארקים, "גם גור הוא מסוכן. אם זה היה דב גריזלי לא הייתי יוצא מהמכונית", הוא יוצר מדרג סיכון, אבל בדיוק כמונו לא יכול לפספס עוד תמונה של דב.

תצפית לאגם טורקיז

את הטיול התחלנו בפארק ילוסטון במונטנה, ומשם טיפסנו מעלה לעבר הרי הרוקי הקנדיים. ילוסטון מוכר בעיקר בגלל הגייזרים, בריכות המים החמים הצבעוניות והביזונים הרבים שמסתובבים בו. למי שמחפש מסלולי הליכה קשים ומוכן לוותר על הגייזרים, כדאי לדלג על ילוסטון: בפארק כמעט אין מסלולי הליכה, בין השאר בגלל הקרקע הטובענית, כך שרוב הטיולים מתנהלים במסלולים קצרים סביב הבריכות והגייזרים.

מצפון השמורה יוצאת "דרך שן הזהב" אל גליישר פארק - הפארק הצפוני ביותר בארה"ב. אחד המסלולים היפים בו הוא אל "האגם הנסתר" במעבר לוגן. הוא כולל הליכה בין שדות קרח אל אגם שמתגלה לאחר שעה וחצי. בדרך אפשר לראות כבשי הרים, שמתהדרות בקרניים אימתניות.

הרי הרוקי, שמשתרעים על כ-4,000 ק"מ, חוצים את ארה"ב מניו מקסיקו בדרום עד מונטנה בצפון, ומשם ממשיכים לתוך קנדה. בחלק הקנדי שלהם יש ארבעה פארקים: באנף, יוהו, ג'ספר וקוטניי, שמדי שנה מושכים כארבעה מיליון מבקרים.

הפארק הדרומי בהרים הוא באנף, שבסיסו נמצא בעיירת הסקי והנופש הקרויה באותו שם. אחד האתרים האהובים בפארק הוא אגם לואיז, שממנו יוצא מסלול טיפוס של 11 ק"מ בשם Plain of Six Glaciers, העובר בין כמה קרחונים. בדרך אפשר לראות חתיכות מהקרחונים נמסות ומתנפצות מטה ברעש שמזכיר רעמים. לילי, תיירת מאוסטריה, לא מבינה את ההתלהבות שלנו אחרי כל התנפצות: "בארץ שלי מפולת היא דבר מפחיד ונורא", היא אומרת לשניים שעבורם מפולת מתרחשת רק בבורסה.

הכביש המחבר את בין באנף לג'ספר, שתי העיירות הגדולות בהרי הרוקי, נמשך כ-230 ק"מ. הדרך מובילה למסלולי הליכה רבים וחושפת את הנוף של ההרים המתנשאים לגובה של עד 4,400 מטר. אחת התצפיות היפות היא שביל רכס פרקר, הליכה קצרה של 300 מטר לצפייה ברכס הרים שלצדו חרץ הקרחון אגם טורקיז. בדרך אפשר לעצור ולהגיע קרוב לקרחון האטבסקה - באורך כ-6 ק"מ - שאיבד חצי מנפחו בעקבות התחממות כדור הארץ. סוף הכביש מוביל אל שמורת ג'ספר, שחרושה באגמים ובהרים.

לא צריך לעבוד קשה כדי לאתר את החיות באזור - בדרך כלל הן מוצאות אותך. הדרך הפשוטה ביותר היא לעצור במקומות שבהם נעמדים כלי רכב: בדרך כלל תהיה שם חיה. כל עצירה של קבוצת מטיילים מעוררת מיד את השאלה מה ראו שם. את התשובה המפתיעה ביותר קיבלנו משני מטיילים שהביטו דקות ארוכות לעבר האופק, כאילו ראו חיה נדירה. "שים לב לאופן שבירת העצים, מהקצה עד כאן", הצביע אחד מהם לעבר שביל דמיוני שנחרץ בין עצים כרותים באחד ממסלולי ההליכה באחד הפארקים, "רק טורנדו יכול לחולל הרס כזה".

מקרי תקיפה של דובים נדירים למדי, אך אם הם מתרחשים - נדיר שמישהו נשאר בחיים כדי לספר על כך. "חלק מהתפקיד שלנו הוא להרחיק את המטיילים מבעלי החיים", אומרת לנו הפקחית בפארק הלאומי ג'ספר. "מפתיע שהדובים לא תוקפים יותר לאור כמות המטיילים. יכול להיות שהם פשוט התרגלו אלינו. מטיילים לא מבינים עד כמה זה מסוכן, וחושבים שהגיעו לגן חיות. ראינו מטייל שביקש מחבר שלו להצטלם בין דובה לגורים שלה. נתקלנו בילדים שמחבקים כבשי הרים או אוחזים בקרניהן ומטלטלים אותן מצד לצד".

המשימה למצוא איילים אינה קלה: רעש המטיילים והכלבים שמתלווים אליהם מבריח אותם למקומות נידחים יותר. בסביבות אגם מלין ("מרושע" בצרפתית) שבשמורת ג'ספר מצאנו את המסלול בעל השם המבטיח מוס לייק לופ, המוביל לאגם קטן שבו נוהגים האיילים לשכשך. אבל שימו לב: כמות היתושים מקשה ליהנות מהאיילים. נקבת האייל אמנם נטולת קרניים, אבל כשהגורים שלה לצדה - היא עלולה להיות מסוכנת, אם כי למביט מהצד זה לא נראה כך. הפרצוף שהיא תולה בנו - בעוד הגור לידה - משדר משהו טיפשי, ספק שואל:" אני מכירה אותך מאיזשהו מקום?"

תודה על הדגים

את המסלול חתמנו בוונקובר, שחוברה לה יחדיו בכמה גשרים. תנופת הבנייה בעיר מורגשת גם כיום, למרות המשבר שחווה שכנתה מדרום. רבי הקומות בעיר מזכירים לפעמים את מנהטן, אם כי במבחן "הצוואר התפוס", או במבחן חציית כביש מבלי להירמס, ונקובר נותרת הרחק מאחור.

אי אפשר לסיים טיול בקנדה מבלי לצאת לשיט לווייתנים, אם כי זו לרוב חוויה מתסכלת: משלמים יותר מ-100 דולר כדי לראות כמה לווייתנים מרחוק. יצאנו בזודיאק מהעיר ויקטוריה שבאי ונקובר, יחד עם תשעה מטיילים, כדי לפגוש לווייתנים שאורכם מגיע ל-10 מטרים, ונקראים לווייתנים טורפים משום שהם טורפים גם לווייתנים אחרים, אריות וכלבי ים.

ההוראות מנחות לשמור על מרחק של 100 מטר מלהקה של לווייתנים כדי לשמור על הסביבה הטבעית שלהם. אבל לנו היה מזל גדול: להקה של חמישה לווייתנים יצאה לשאוף אוויר במרחק של מטרים מאתנו, ולמשיט הזודיאק לא היתה ברירה אלא להישאר במקום. הרעש מזכיר שאיבה של שואב אבק איתמני, והמבט כאילו אומר, כמו בספרו של דגלאס אדאמס, "היו שלום ותודה על הדגים". הדבר היחיד שהיה חסר להשלמת ההצגה הוא לווייתן נוסף שיעבור בקהל הצופים עם כובע כדי לאסוף דולרים או כמה דגים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!