די לצביעות • אלי שרף לימין 'נשות הטאליבן'

באחד ממאמריו המוכרים, אולי המפורסם שבהם, מספר ר' יוחנן דוד סלומון [בעין יהודית] על אותו יהודי חסיד שעלה לאוטובוס וביקש מאשה שבחרה לשבת לידו לעבור למושב אחר.

לגערותיהם של הנוסעים החילוניים על 'חוסר יכולתו לשבת דקה ליד אשה' ענה היהודי בקצרה "אתה יכול להסתכל בשמש? עיוור יכול"!.

בבסיס הרעיון עומדת ההכרה כי לכל אדם יש סף גירוי מסויים, והוא לגמרי אינדוודואלי. יש אדם שכוס קפה עם כפית סוכר נחשב אצלו למתוק, ויש אחר שאינו מסוגל ליהנות מכוס 'קפה טוב' אם היא לא מכילה כפית גדושה של קפה בתוספת ארבע כפיות סוכר. אדם כזה השחית בהרגל של שנים את רגישותו של חוש הטעם שלו. הוא איננו יכול לחוש בניחוח הקפה וליהנות ממנו וממתיקותו גם בכוס קפה שהוכנה מרבע הכמות של קפה וסוכר.

זו הסיבה שכנר מומחה בעל ידיים רגישות לא יסחב חפצים כבדים, ורופא כירורג לא מתעלף למראה דם. חוקי החישה הסנוסורית הפיסיולוגיים העלולים להישחק כתוצאה משימוש יתר, חלים לדבריו, גם במערכת נפש האדם ורגישויותיה הרוחניות.

סערת הצניעות האחרונה שהתרגשה אלינו בעקבות פרשיות האוטובוסים, נשות הטליבאן, וסוגיית 'הדרת נשים' כפי שהיא מכונה בתקשורת הכללית היא אולי הסימבול המובהק לרעיון המוצג, ולפולמוס המופיע בעקבותיו.

שהרי חלקים ניכרים מתוכינו נוהגים לבוז לאותם רדיקאלים קיצוניים המקשים לייצר הפרדה בין המינים בקווי האוטובוסים, בחנויות, ובמרחבים ציבוריים אחרים.

בעיני החרדי הקלאסי, הקונוונציונאלי, והשפוי מדובר באנשים קיצוניים המבקשים לכפות על הכלל נורמות לא לגיטימיות.

האם עלה על דעת מישהו כי להבדיל ממנו, סף הגירוי הרוחני של אותם מחמירים נמוך במיוחד ועל כן הם מבקשים להתרחק מכל לקות העלולה לפגוע בחושיהם הרגישים? כך גם בענין 'נשות הטליבאן'.

גם אם נתעלם מהעובדה כי בחלק מהפעמים מדובר אכן בנשים בעלי ליקוי נפשי או הפרעה אישיותית, קשה לתפוס מהיכן מופיעה השנאה לאותם דמויות שבחרו להצהיר כי בשמירת חושיהם הרוחנים הרגישים הם לא שונים מאותו מנתח מח בעל שם עולמי שלא מוכן לסחוב בידיו העדינות משקל העולה על חמשה עשר קילו? לשון אחר, גם אם אנחנו, החרדים ה'רגילים' מסוגלים להביט ב'שמש הפריצות', לא בהכרח שאנשי ונשות מאה שערים ובית שמש מסוגלים או מעוניינים גם כן בכך.

מונופול הצניעות

ובכלל, היכן עובר, או מיהו הגוף שבסמכותו לקבוע את מיקום קו הגירוי הנורמטיבי?

האם להזכיר ביתד נאמן את יו"ר העבודה הגברת יחימוביץ, בתוספת האות ש. בלבד, כדי לא לציין את שמה המלא - אקט העלול לגרום לדעת עורכיו לפיתוי מיותר - הוא המודל האובייקטיבי?

ואולי הקונוונציה הקוסמו – חרדית לא לערב בנים ובנות בבתי הספר גם כאשר מדובר בגילאי הגן או בכיתות הנמוכות – הוא הוא המודל האוביקטיבי?

מונופול על הצניעות, חשוב להדגיש אין לאיש. פיאות הקסטם הטבעיות אצל נשות ובנות גדולי ראשי הישיבות ואישי הציבור הליטאיים למשל לא עולות בקנה אחד עם ההקפדה המשונה שלהם על גרביונים לזאטוטות, או מלחמתם ב'אינטרנט החרדי הפרוץ'.

גם אותן ספרדיות אותנטיות הנוהגות להקפיד על כיסוי ראש כשר לא תמיד מייצרות הלימה בינו לבין שאר בגדיהן שלא בדיוק מזכירים את הופעתה של הרבנית מרגלית יוסף ע"ה.

חסידים מקבוצות מסוימות נוהגים ללכת באדיקות, גם בימות הקייץ החמים, עם כובע פרווה מזרח אירופאי מיושן ומעילים ארוכים, כאשר נשותיהן מנצלות את העובדה כי אין 'הלכה פסוקה' מפורשת בענינן והן מתעקשות ללבוש את מיטב בגדי האופנה העדכניים. מי מבין קבוצות אלו צודק, או, האם האמת קיימת בכלל היכן שהוא?

גם ההלכה, במקרים האלו, נהפכת פעמים רבות לכלי הנתון בידי האינטרפרטציה האישית של מנהיג הקבוצה או של נורמה חברתית מקומית, ומאחר שכך, כל עוד לא פוגעת התנהגותם של אותם מחמירים למיניהם במרחב הפרטי של הזולת - וזהו אגב 'המודל הנורמטיבי' היחיד - ההתערבות של האחר בענינן, שהיא כאמור לגמרי סובייקטיבית, אינה אלא תמוהה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!