"בחילופי הנהגה - רק אנשי העשיה מתקדמים"

בפרשת השבוע, פרשת פנחס, אנו עדים לחילופי הנהגה אצל כלל ישראל במדבר - דור דעה, יוצאי מצרים. כפי שעסקנו בטור הקודם, במה שמסופר בפרשה הקודמת, על הגזרה הנוראה שניחתה עליהם, כאשר נגזר על משה למות במדבר ולא להכניס אותם לארץ ישראל.

בפרשה זו מתארת התורה את העמדת המנהיג הבא, זה שיביא אותם אל ארץ חמדה טובה ורחבה.

משה, הרועה הנאמן, דואג לעתידו של כלל ישראל גם בדור שיבוא אחריו, וכך הוא מבקש בשביל צאן מרעיתו: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות איש על העדה". זאת, כדי שחלילה לא יישארו כלל ישראל "כצאן אשר אין להם רועה".

הקב"ה ברחמיו נענה לבקשת הרועה הנאמן, והוא מצווה את משה למנות תחתיו את תלמידו, יהושע בן נון. יהושע הוא זה שזוכה לקבל את שרביט ההנהגה מאת משה רבינו, הוא מקבל ממנו 'סמיכה', והוא ינהיג את ספינת ישראל אל חוף מבטחים.

ונשאלת השאלה: במה זכה יהושע יותר מכל זקני ישראל, ואף מבניו של משה רבינו בכבודו ובעצמו, להיות מנהיגם של ישראל?

ננסה ללמוד על משמעות הדברים מדברי החומש במקום אחר, (שמות לג,יא) "יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל". מבארים חז"ל, שיהושע היה מסדר את הספסלים בבית מדרשו של משה.

הנה מעלה מיוחדת זו שהיתה בו, מלמדת אותנו יסוד נכבד. יהושע, שהיה תלמידו המובהק של משה, אשר זמנו היה יקר בעיניו לאין ערוך. ובכל אופן - הוא לא חיכה שאחרים יעשו זאת, לא התלונן חלילה מדוע לא כל אחד מסדר לעצמו את הספסל. הוא פשוט נרתם בעצמו אל העשייה המבורכת. הוא קם בעצמו וביצע את עבודת קודש זו, ללא היסוס - כדי להרבות תורה בישראל. הוא רואה בכך זכות, להכין את התנאים הנצרכים לכך שמשה רבינו יכול ללמד תורה לכלל ישראל בצורה הראוייה ביותר.

וכאן בפרשתנו אנו לומדים כי הזכות להנהיג את כלל ישראל ניתנת דווקא בידיו של מי שנרתם אל העשייה החיובית הזו בגופו, זה שאינו חוסך מעצמו שום מאמץ, ותורם מאונו ממרצו ומזמנו היקר לטובת כלל ישראל.

מניסיוני בשדה החינוך והעשייה, ניתן לקטלג ולומר כי העולם נחלק לשניים: המרוצים והעושים. העושים - גם אם יש עליהם תלונה (ועל מי אין?) - בכל זאת הם עם העיניים קדימה. מי שלא עושה לא טועה. ולכן הם לא אמורים להתרגש מכל אמירה. הם בהחלט בקטגוריה של העושים.

ויש את אלו מהיציע: נותני העצות, המתלוננים. זה לא טוב וזה לא טוב. אם אתה מפרסם על הופעה והמקום מפוצץ ואין מקום לזוז – למה פרסמת. אתה לא מפרסם - למה לא סיפרת?

בשבוע האחרון הבאתי לחדרה מיזם חדשני ומעורר ענין. מיד באו המתלונים ושאלו: למה אתה לא מקדם קודם את המיזמים שיש בעיר? וכשאתה לא מביא אומרים לך – רק בחדרה אין מיזמים מבחוץ.

אנחנו בעונת טרום-בחירות מוניציפליות, ואפשר בהחלט כבר לראות מי היה שקוע בעשיה במשך חמש השנים האחרונות, ומי בטרוניה בהשגות, בשאילתות ובקושיות.

אין ספק שתמיד יש מקום לביקורת, לבחינה מחודשת. אבל אישית, אני מעדיף ומזדהה עם העושים, האופטימיים, הפועלים, גם כשלפעמים הם טועים. 'מי שלא עושה לא טועה', אומר העולם, והוא לא טועה...

החבר'ה המתלוננים לא מבסוטים, ותמיד ימצאו על מה לבכות ולקונן. אבל מה שלמדנו מדברי חכמים הוא שבכייה של חינם בסוף גורמת לכך שהבכייה לא תהיה על חינם והיא הופכת לבכייה אמיתית, עם סיבה.

וכל כך למה?

הסבירו גדולי הדורות כי בשמים גומלים לאדם "מידה כנגד מידה", אדם שמח גומלים לו שמחה, ואדם עצוב גומלים לו עצבות. ויש בזה גם היבט עמוק יותר: כשאדם שמח - אף שקשה לו – אומרים בשמיים, הוא שמח? אפילו שלא טוב לו? בוא נשמח אותו יותר, שיהיה לו באמת על מה לשמוח.

וכנגד זה, אדם עצוב ונרגן, אפילו שטוב לו, אומרים בשמים: למה הוא עצוב? לא טוב לו? כנראה שהוא עדיין לא יודע מה זה לא טוב...

נזכור היטב, אדם מתלונן לא מגיע הרחק. הוא אוכל את הלב ולא יצליח להעפיל לשום מקום. ואילו אדם שמח ומרוצה, תמיד ימצא את חצי הכוס המלאה, וחייו יהיו מאושרים וטובים יותר. בידינו הדבר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!