המחזה שהחזיר לילדות: "זה אני, מוטל הקטן"

בימים קשים אלו של אבל על החורבן, עם כל הצער והכאב אנו מתנחמים בהבטחה שעתיד להיבנות הבית השלישי. בימים אלו איני יכולה שלא להיזכר באבל הפרטי של הניצול שחשב שהכל נגמר במלחמת העולם השנייה ולא הצליח לראות את דלת התקווה שהשם ברחמיו האינסופיים פתח בפניו.

בשבועות הראשונים להיכרותנו הוא נעץ בי מבט חשדן, בעוד אשתו ואני היינו משוחחות מלב אל לב. גם היא וגם מכרינו המשותפים הסבירו לי שאין לי לקחת את העוינות באופן אישי. פשוט מאז המלחמה הוא שבא מבית של תורה, התרחק מהכל ואינו יכול לסבול את כל מי ומה שמזכיר לו את העולם שעזב לבלי שוב.

המהפך קרה ביום שנכחנו כולנו באירוע קהילתי כשהוא הבחין בי ובבני נ"י שהחזקתי בזרועותיי, אז הוא היה קצת מעל גיל שלוש. הוא חלף על פנינו ואז הסתובב, מבטו הבוער ננעץ בפיאות הרכות של הילד "פאייס פאייס" הוא לחש בהתרגשות וידו נשלחה אל הפאה הקטנה. "גם לי היו פאייס" הוא לחש בהתרגשות. עיניו הכחולות של מי שראה עולמות נשרפים בלהבות המלחמה הצטלבו עם עיניו הכחולות של תינוק של בית רבן. "זה אני, מוטל, מוטל הקטן" מלמל בעודו נועץ ללא הפסקה את עיניו בילד "אני הייתי מוטל הקטן. גם בגטו המשיכו לקרוא לי מוטל הקטן. הייתי עילוי, הייתי צריך להמשיך ולהיות רב גדול" סיפר חציו לי ולילד וחציו ליושב במרומים, בעודו ממולל בידיו את הפאות הקטנות ואת כיפת הקטיפה השחורה "אבל הכל נגמר במלחמה, כולם נגמרו לי במלחמה" הייאוש והעצבות מילאו אותו ובעודו שומט בצער את ידיו מהילד מלמל "גם הפאייס נגמרו במלחמה".

כמה חודשים אח"כ, כש"מוטל הקטן" חלה במחלה הארורה שמעתי את סיפורו מבנו, את הסיפור של הילד הצנום והנמוך שהצליח בזכות מימדיו לברוח דרך חומות הגטו ולחזור עם טרף לביתו. הוא סיכן את עצמו שוב ושוב למען משפחתו שמנתה 11 ילדים, ובליבו כעס על האבא שהתבודד ולמד תורה ולא התעניין במה שקורה למשפחה ואיך מגיע דבר מאכל לפיהם. בהמשך יהודי הגטו עלו עליו וביקשו שיביא אוכל לעוד ועוד משפחות. הוא סיכן את עצמו ובליבו הלך וגאה הכעס על האבא המנותק מהכל, מנותק גם מבנו שמסכן את חייו למען אנשי הגטו. בדרך לא דרך הוא שרד את המלחמה בעוד שאר בני משפחתו נספו במחנות ההשמדה. הוא נשאר בודד בעולם חרב, כשהוא משאיר בכאב וזעם את כל העולם הישן מאחוריו.

בסוף ימיו הוא התחיל להרגיש צער על כל מה שחרב ואיננו. אלא שהכאב והייאוש שהיו אצורים בתוכו מנעו ממנו להיווכח שלא הכל אבוד ולא הכל נגמר.

מספר שנים לפני שנפטר בתו חזרה בתשובה. הוא השאיר אחריו למרות הכל דור ישרים מבורך. לאחר מותו, בתו וחתנו תרמו סכום נכבד לכולל אברכים שילמד ויתפלל לעילוי נשמתו של העילוי שלא זכה להגשים את ייעודו כרב גדול בישראל, שיתפלל לעילוי נשמתו של מוטל הקטן שמסר נפש שוב ושוב למען משפחתו ואנשי הגטו.

בעולם של הסתר פנים וניסיונות, לכולנו נדמה לעיתים שהכל נגמר ו/או נסגר מאחורינו. אך אם נזיז מעט מעינינו את הכאב והצער, נראה שהשם ברחמיו האינסופיים השאיר לנו פתח שדרכו נוכל לחזור אליו.

רבי עקיבא הצליח למרות הכאב על חורבן הבית, לראות את הפתח ולעתיד לבוא את הבית השלישי בתפארתו.

יהי רצון שזכותו של רבי עקיבא תעמוד לנו לראות היום את פתח הרחמים ובמהרה בימינו את הבית השלישי בירושלים הבנויה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!