פינת פאר מחריד: סיפור ההתעללות של הילדה החרדית

את תמר פגשתי מול הים, לכמה שיחות העצמה. היו לנו לא מעט שיחות על החיים, תמר סיפרה לי שהיא מרגישה חסרת אומץ וביטחון עצמי שגורמים לה לאי הצלחה בחיים.

במהלך הפגישות הראשונות הרגשתי שתמר לא איתי. זיהיתי שהיא מסתירה משהו, מנסה לשחק כאילו הכל בסדר והבעיה מתמצה בביטחון עצמי, הרגשתי שמסתתרת מאחורי הדמות החיצונית שמציגה תמר סיפור כואב. השיחות איתה היו מלאות בשתיקות, העיניים היו עצובות ומפוחדות והמבט סיפר סיפור אחר.

בפגישה השלישית העזתי ושאלתי את תמר האם יש לה סוד או עבר כואב? תמר הייתה בהלם מהשאלה שלי, היא נעה בחוסר נוחות והרגשתי שהיא נלחמת בינה לבין עצמה, אך היא המשיכה לטעון שהבעיה היחידה שלה היא חוסר הביטחון שמפריע לה בחיים.

"אני חסרת ביטחון וזה מתבטא בחוסר שאיפות או רצונות", אמרה לי תמר בשקט. אני טיפוס כנוע שלא מוצא את עצמו בלימודים, בעבודה או בשידוכים".

ניסיתי להקשיב מעבר למילים, זיהיתי פחד אמתי בתוך העיניים של תמר וביקשתי ממנה לפתוח את כל הקלפים על השולחן. "בכדי להתקדם בטיפול אנחנו צריכות לבנות אמון ושיתוף פעולה, לבושה אין מקום", הבהרתי לתמר בעדינות.

תמר שתקה. הכאב בעיניה היה גלוי, הרגשתי שהיא נמצאת בקונפליקט בינה לבין עצמה, ניכר היה שהיא מתחבטת עם עצמה בשאלה אם לחשוף את עברה או להשאיר אותו בסוד.

לפתע תמר אזרה אומץ וזרקה לחלל החדר: "בגיל 12 איבדתי את התמימות שלי. עברתי טראומה שגרמה לי לכל מה שאני חווה היום".

שתקתי ונתתי לתמר את הזמן שנדרש בכדי להמשיך ולספר והיא המשיכה: "הכל התחיל ונגמר בסופר השכונתי. במשך שנים ארוכות הוא היה הקופאי המוכר והאהוב, איש של חסד חביב על כל תושבי השכונה ואבא למשפחה מכובדת בקהילה.

הסופר היה שלו, הממתקים שבסופר היו הנשק שלו והאויבים שלנו, הילדות. עם הממתקים הוא קנה אותי. המקרין כולם זכורים לי כאילו היו אתמול, הוא היה פוגע בנשמות טהורות והורס את תמימותן.

אני מגיעה משכונה קטנה וסגורה שבה הייתה רק מכולת אחת, כולם קנו בה, כולם הכירו אותה וכולם נדהמו כשהמכולת נסגרה. ברגע שנסגרה המכולת נפתחו כל פצעי השכונה.

אני אחת מתוך נפגעי המכולת כך הסתבר לי. כל הסיפורים נשארו מתחת לרדאר, הכל היה מושתק. השיח בשכונה דיבר על כך שאותה משפחה עברה לגור מחוץ לגבולות המדינה בגלל חובות, אני ידעתי שמישהי העזה דבר ולספר ובזכותה עלו על אותו "צדיק".

שנים שאני מאשימה את עצמי. לא מוחלת לעצמי, לא סולחת על השתיקה ועל ההסכמה לכאורה שבשתיקה. אני כועסת על הורי שהיו עיוורים ותמימים, איך הם לא ראו את סימני המצוקה הרבים ששיגרתי. אני כועסת על שנכנעתי לממתקים שהמתיקו את הפה אבל היו האמצעי להרס הנשמה.

כל בוקר אני שואלת את עצמי מחדש למה לא סיפרתי, למה שתקתי כשידעתי שהוא הורס את העבר, ההווה והעתיד שלי? למה לא עצרתי את הסיוט הזה? למה? ידעתי שהוא רשע, למה לא צעקתי? למה חזרתי למכולת בכל יום מחדש למה? למה לא סיפרתי ושמרתי סודות של שנים בתוך נשמה פצועה של ילדה קטנה?

היום אני מבינה שלא רק אותי קנו בממתקים, חברותי לשכונה עברו גם הן את אותו הדבר ובחרו לשתוק. אין לי מושג אם ההורים של חברותי ושאר תושבי השכונה לא ידעו, או שידעו והשתיקו, אבל מה שאני כן יודעת זה שאני בת 19, בלי ביטחון עצמי, בלי קשר עם ההורים שלי, שונאת את עצמי, והכי גרוע לא מסוגלת לחשוב על חתונה בשום אופן".




צילום: נתי שוחט/ פלאש 90

הדמעות שטפו את עיניה של תמר, הרגשתי שבזה הרגע תמר פתחה סיפור שבעבע בתוכה מבלי יכולת לצאת כבר שנים ארוכות.

שמחתי שתמר שיתפה אותי בכאבה ושמחתי עוד יותר שהיא הרגישה פתוחה מספיק כדי לספר את זה לי. תמר המשיכה לספר לי גם על הסודות שהיו ביניהם, האמירות שלו על כך שהמפגשים והממתקים הם סוד שלהם בלבד והיא כילדה קטנה וחכמה הבינה שעדיף לשתוק ולא לספר כי לא בטוח שיהיה מי שישמע בשלב הזה.

"היום אחרי שנים ארוכות, בפעם הראשונה בחיי אני פותחת את הכאב ומפוצצת את המוגלה. בא לי לצרוח: הורים תתעוררו, יש אנשים חולים, אל תהיו תמימים, אל תתעלמו על חשבון הילדים שלכם, אל תאמינו לאף אחד. כן, גם אני הייתי שם, מרצון שנבע מתמימות, מהבטחות שנקנו בממתקים ובסוף גם מתוך פחד", זעקה תמר בשקט.

תמר ביקשה ממני בלחישה להעביר מסר להורים שקוראים, הלחישה שלה הייתה עוצמתית יותר מכל זעקה ואלה הם דבריה: "הורים תנו לילדים כוחות להגיד לא, 'זה לא נעים לי' או 'זה כואב לי'. אתן האמהות, תפקחו עיניים, זה יכול להיות מישהו קרוב, אנשים שלא הייתם חושבים שהם מהווים סכנה לילדים שלכם. כהורים, אתם המקום הבטוח של הילדים שלכם, אנא תרשו להם לדבר על הכל, תנו להם לספר ואל תשתיקו. לטובתם."

בפגישה שלאחר מכן תמר סיפרה שהיא עדיין בהלם מהסוד שהעזה לחשוף. "הרגשתי כמו סיר לחץ שהתפוצץ", היא אמרה, "זה סוד שהלך איתי ביום ובלילה, נשמתי אותו וחייתי בתוך סיוט שהפך את חיי לחורבן אחד גדול". השנאה להורים ולמשפחה בשל הסוד הפכה את הקשר ביניהם לבלתי אפשרי, תמר נאלצה להסתיר מהם סודות ולא לאפשר להם להיכנס אל תוך חייה.

"אני כאן מולך לקבל כוחות ולסלוח לעצמי", היא סיימה.

שתקתי, גם לי נגמרות המילים לפעמים. ראיתי מולי שבר כלי וידעתי שתמר לא היחידה. אחת לשלוש נשים סוחבת איתה סיפור כואב, כזה שלעולם לא יעלם. שתקתי, ניסיתי בעיקר להיות שם עם תמר בכאב, ללא שיפוטיות וללא שאלות על העבר.

דיברנו על כך שהיא אמיצה, חזקה ומיוחדת בכך שמצאה את האומץ לספר על הטראומה שעברה. הבטחתי לתמר שאין מאוחר בעולם, תמיד אפשר לתקן ולטפל. ביקשתי ממנה להסכים וללכת לטיפול במקום שמתמחה בטראומה מסוג זה כי העצמה היא כלי נוסף מלבד טיפול פרטני פסיכולוגי.

הדגשנו שאת הבושה מהטיפול אנחנו מחליפות בכוחות ואומץ. שמוטלת עלינו החובה לקחת אחריות על המצב ולטפל בכל הכוח.

הסברתי לתמר שגם אם חלפו שנים, הגוף והנפש פצועים וזקוקים לטיפול מתאים כדי להחלים, טיפול הוא לא זכות אלא חובה! דיברנו על היכולת שיש בתמר לשבור מוסכמות, לבוא לטיפול ולדבר על הכל.

כשהרגשתי שחסרה לתמר דמות של אמא בכל הטיפול וביקשתי את אישורה לספר לאמא שלה על המקרה הקשה שעברה. כשתמר הרגישה שהיא מוכנה ומסכימה, יזמנו פגישה עם האמא שהייתה המומה. יחד עם תמר הסברנו לאמה שאנחנו כאן לא בכדי להאשים, אלא בכדי לקבל כוחות לטיפול בטראומה. הרגע המרגש ביותר היה כשאמה של תמר חיבקה אותה ואמרה לה: "מהיום אני איתך, אני עם הכאב שלך ועם הנכונות והרצון לטפל".

תמר קיבלה במתנה אמא, אמא שלא הכירה ושהוכיחה לה את אהבתה, אמא שהכתה על חטא, אמא שביקשה שנדגיש בכתבה כי אין לאף אחד ביטוח על ילדיו ויש לפתוח עיניים גם במקומות בהם הכל נראה לכאורה "כשר" או "תקין".

כשראיתי את תמר נפתחת, הולכת לטיפול ולומדת לחיות את החיים, את תמר שנלחמת בסטיגמה ובבושה ואת תמר שמקפידה לטפל ולשתף פעולה בכל מהלך הטיפול, התרגשתי לראות אותה מתחילה לפרוח.

התרגשתי מאוד מאוד כשתמר אמרה לי שמבחינתה היא נולדה מחדש, בחרה בחיים כאן ועכשיו.

תמר בחרה "לחיות מחדש".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!