סרגל כאב: עד כמה כואב לך?

צילה כהן, אחות כאב במרכז הרפואי שערי צדק, מסתכלת מדי יום לכאב בעיניים ועושה הכול על מנת להקל על המטופלים.

עד אמצע שנות ה-90, במוסדות הרפואיים השונים בארץ ובעולם, התפיסה הגורפת הייתה כי הכאב אמנם מהווה אינדיקציה לחולי אך הצוות הרפואי מעולם לא שאל מטופל מיוזמתו עד כמה הוא כאוב והטיפול בכאב לא נתפש כחלק מתפקידי הצוות הרפואי.

בתחילת שנות ה- 2000 עלתה המודעות לנושא בעולם כולו גם בארץ וגם במרכז הרפואי שערי צדק. האתגר הגדול היה למצוא דרך ל"מדוד" את הכאב בדרך הכי אוביקטיבית כי הרי יש לנו מדחום אך אין לנו מדכאב! בעשור זה, מונתה צילה לשמש כאחות כאב - ראשונה בהיסטוריה של בית החולים.

צילה, שעבדה שנים במחלקה לרפואה דחופה ובמחלקה לטיפול נמרץ, מספרת על מהפכה של ממש:
"זה היה מרתק. לפני כן, מי בכלל דיברעל טיפול בכאב וניהולו?", מציינת.

"יתרה מכך, לאחר ביצוע ניתוח, במקרים בהם המטופל התלונן על כאבים, השיבו לו: 'תגיד תודה שהניתוח עבר בשלום'. בכל הקשור לילדים, התפיסה היתה כי לפג, לילוד פחות כואב מאשר למבוגר. מאוחר יותר נעשו עבודות רבות שבחנו את מידת השפעת הטיפול בכאב על מהלך האשפוז.

עבודות אלו הראו חד משמעית כי הקלה על כאב, כחלק ממכלול הבעיות בהן יש לטפל באשפוז, מקצרת את משך האשפוז ומשפרת את ההחלמה לפני ואחרי ביצוע פעולות מורכבות. בעבודות תחקיר על כאב בתנוקות הוכח כי המח זוכר את הכאב הראשון בחיים – דקירה, חיסון, ברית.

לאחר למידה מעמיקה של הנושא, התחלתי לפתח את הנושא גם בבית החולים. כיום אנו דוברים שפה אחידה בין לאומית הקשורה לכאב, בה אחד מבין את השני. לא עוד המושג 'מתלונן על כאב', שהיה נפוץ בקרב הצוותים המטפלים ובעל קונוטציה שיפוטית, אלא 'מדווח על כאב', זה מעיד על שינוי מוחלט בתפיסת הכאב מאומדן מגיב לאומדן יזום".

מ 1-10 – כך מנהלים כאב
" מי שנאלץ להיות מטופל בשנים האחרונות בשערי צדק, נתקל בוודאי בסרגל הכאב. הסרגל הוא כלי בין לאומי לאומדן כאב במטופלים, המתייחס למספר פרמטרים בסקאלה פשוטה.. הספרה 1 מעידה על מידת כאב מינימלית והספרה 10 על כאב חריף.

את הסרגל, שמלווה בצבעים ופרצופים, אנו מראים למטופל, ומלווים בשאלות הנוגעות לרמת התפקוד שלו ותחושתו הכללית. לכל אוכלוסית מטופלים יש סרגל ייחודי משלה, למשל מטופלים שאינם יכולים לספר לנו בעצמם אם כואב להם: תינוקות, פגים, ילדים מתחת גיל 7 ,מטופלים מונשמים.

הכאב הוא מדד סובייקטיבי, אין לנו מד כאב שבאמת יכול להתחשב במכלול האדם, רק המטופל בעצמו יכול לדווח לנו על כאב , כדברי עמוס עוז 'כאשר לאדם כואב, אפשר לדבר על זה רק בגוף ראשון יחיד!'. סף הכאב משתנה מאדם לאדם, החל מהיבטים פסיכולוגיים, תפיסות עמן בא מהבית ומידת הרגישות שלו.

הכאב אמנם נמדד על פי סרגל המורכב ממאפיינים ומספרים, אך לדברי צילה, הכאב וערכו המספרי אינו הפרמטר היחיד שנכלל במשוואה: " לא תמיד הטיפול הוא רק בכאב. זה נכון שיש לנו סרגל לאומדן כאב ומגוון עצום של תרופות להקלה.

אקמול יפתור בעיה פיזיולוגית ומה עם הבעיה הפסיכולוגית? ולכך דרושה היכרות הצוות את המטופל ומשפחתו. כאשר נבחנת רמת הכאב, אנו מבררים עם המטופל מהי רמת התפקוד הבסיסית שלו ועד כמה משפיע הכאב על תפקודו.

איזו מידת כאב חווה באופן יום יומי, האם מדובר בכאב כרוני וכו'. בנוסף, יש משתנים שמורידים את יכולת ההתמודדות עם הכאב, למשל, שתי יולדות עם כאב המוגדר בסרגל ככאב בדרגה 5. אחת ילדה תינוק בריא והשנייה חוותה "לידה שקטה".

עלינו לזהות בשטח מה הרקע של כל מטופל, כיצד נראית הסביבה שלו, המשפחתית והחברתית. כל זה ישפיע על מה שקורה לו עכשיו. לפי זה אנו מחליטים כיצד לטפל".

לדברי צילה לטיפול בכאב מספר עקרונות חשובים: 1+1 = 3. שילוב של שתי תרופות נותנות אפקט ריפוי טוב יותר. טיפול בכאב מסביב לשעון.

אם אנו יודעים שהטיפול המתוכנן כרוך בכאב אנו משתדלים למנוע מראש את הכאב ולטפל 'מסביב לשעון' + תוספת לפי הצורך. אם תאמין למטופל הוא ייתן בך אמון. המטופל הוא הצינור לזהות כאב. גם כיום, למרות המחקרים הרבים והידע המצטבר קיימת בקרב צוותים מטפלים נטייה לשיפוטיות. אני מנחה את האחיות להאמין למטופלים.

זה דבר שבונה אמון עם המטופל ומסייע בהמשך הטיפול בו ומשפר את מידת שביעות הרצון שלו ממשך האשפוז ומהטיפול.

"יש להסתכל על כאב כחלק אינטגרלי ממכלול האתגרים עמם יש להתמודד במסגרת הטיפול ולמנוע אותו. איזה סיפוק יכול להיות לצוות שמטופל אומר 'וויי, איזה כיף, לא הרגשתי כלום '".

"מטופלת שהגיעה אלינו לאשפוז, קיבלה משככי כאב רבים. מלבד העובדה שהטיפול התרופתי לא היה יעיל, הוא גרם לה להתמכר לתרופות. הצוות בשערי צדק זיהה זאת ושינה את מינון התרופות.

הובהר למטופלת מה עומד לקרות, ובשיתוף פעולה בין תחומי שכלל עובדת סוציאלית, מומחי כאב, פסיכיאטר ורופא, המטופלת יצאה מפה עם מינימום של משככי כאבים וללא תלות בהם.

דוגמא נוספת היא ילדים המגיעים למיון עם שברים, חתכים, כויות. אנו מסבירים להורים כי אנו מחויבים לתת טיפול הגורם לכאב בנוסף על הכאב איתו הגיעו , לכן לפני תפירה נמרח חומר מאלחש. במקרים אחרים נבחר לטפל תחת טשטוש שינתן ע"י רופאי ילדים מנוסים ובתנאי בטיחות גבוהים. הילדים מתאוששים ואינם כאובים .באופן זה החויה אינה נחרתת כשלילית.

צילה מספרת כי בין שלל האתגרים העומדים בפני אחות כאב, הטיפול המאתגר ביותר הוא במטופלים שאינם יכולים לבטא את עצמם, למשל מטופלים לאחר אירוע מוחי, מטופלי טיפול נמרץ, מונשמים ומורדמים ותינוקות. לכל מטופל סרגל התואם את מצבו, "לדוגמה בן אדם מונשם ומורדם, לאחר תאונת דרכים. ההנחה היא שכואב לו.

לפי הבעת פנים, תנועת גפיים, התנגדות למכונת הנשמה, משקללים אומדן כאב ומטפלים בו בהתאם. לתינוקות פותח כלי מיוחד לזהות כאב, על פי 5 פרמטרים: הבעות פנים ותנועות רגליים, פעילות הגוף ,בכי ויכולת להירגע.

על פי זה המטפל קובע את הטיפול בכאב. חולים דמנטיים וחולים עם בעיות מנטליות - קוגניטיביות, תלויים בצוות באופן מוחלט ונדרשת גישה לא שיפוטית. שהמטופל יהיה כמה שפחות תלוי בתפישת הכאב של המטפל. מטופל לא כאוב הוא שבע רצון, הוא מחייך, הוא יקום על הרגליים מהר ואנחנו נראה התקדמות".

בימים אלו מתקיים בשערי צדק קורס כאב לצוותים סיעודיים לאחים ואחיות מכל המרכזים הרפואיים בעיר ביוזמת צילה. "הגענו להשתתפות שיא של 100 אחים ואחיות, שכולם יקבלו כלים טובים יותר לניהול כאב. יש בזה סיפוק גדול.

כל יום אני מרגישה שעשיתי טוב למישהו, והשאיפה שלי היא שכל איש צוות בבית החולים שלנו וגם בבתי חולים אחרים יהיה מודע לנושא וישתמש בכלים שאנו מציעים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!