פינת פאר לא התקבלה לסמינר - וכתבה מכתב מצמרר

"ריבונו של עולם אם נדבר גלויות לפעמים אין לי כח בעולמך להיות". השיר הזה התנגן ברקע כשנכנסתי לבית משפחת כהן, "השיר הזה מתאר את חני שלנו ברגעים האלה", אמרה לי האם בכאב.

חני היא כמעט בוגרת כיתה ח' באחד מבתי הספר הטובים בעיר. היא נערה חיננית ומוצלחת, אבל עד לפני כשבוע עוד היה סיכוי לא קטן שאת השנה הבאה חני תבלה בבית בזמן שחברותיה ילמדו בסמינר.

"לצערנו לא נמצאת מתאימה לבית ספרנו". שש מילים פשוטות וכואבות שקשות לעיכול, שש מילים שהכאב שהן מביאות איתן הוא ענק ושש מעטפות עם תשובות שליליות.

חני בחרה לנסות להיעלם. התשובות השליליות הגיעו בזו אחר זו וחני נשברה מכל מכתב מחדש. "אבל למה? מה לא בסדר אצלי? התעודה שלי מעולה, בהליכות אני מצטיינת איפה הבעיה?", היא חזרה ושאלה את עצמה.

כל חברותיה של חני מסודרות לשנה הבאה ורק היא לא. במכתב האחרון חני כבר קרסה. היא בחרה להעביר את התקופה הקשה בחדרה במטרה לא לשמוע ולהרגיש את הכאב שבבית. במשך חודשיים חני בקושי יצאה מחדרה, למסיבת סיום של כיתה ח היא בחרה שלא להגיע ובמהלך חודשיים בלבד היא ירדה עשרה קילוגרמים ממשקלה. חני נכנסה לדיכאון, הכאב היה גדול לגילה הקטן.

אמא של חני כאבה את כאבה של ביתה הבכורה, התרופה היא ההעצמה ועידוד היא הבינה ודאגה לפגישת העצמה ביני לבין חני בתה. העצמה היא לא תרופה, העצמה היא שיחה לנשמה. העצמה היא היכולת לתת תקווה ולהאמין בטוב שיגיע ובהקדם, העצמה היא עזרה ראשונה למצב נפשי קשה, העצמה נכונה מצילה חיים של ממש ברגעי משבר וידוע שכשהנפש פגועה כל הגוף סובל.




צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90

נפגשנו בבית בחדר החשוך של חני. חני לא הסכימה לצאת מחדרה, גם לא לסלון ואני זרמתי איתה כי אני מאמינה שרצונו של אדם כבודו. זיהיתי בחורה מדהימה במצב נפשי קשה, פניה היו אדומות ועיניה נפוחות מבכי מתמשך.

חני הייתה חסומה רגשית ולא הסכימה לשתף פעולה ולכן החלטתי להרפות ולנסות משהו שונה. ביקשתי מחני שנכתוב ביחד מכתב מהלב, מכתב למנהלות שאמרו לה לא, כמה מילים למנהלות שגרמו לה לכאב. מכתב ללא בושה, מכתב מלב שבור.

חני חייכה חיוך מבויש והסכימה לרעיון בשמחה. בתחילה חני כתבה לאט לאט, לאחר מספר דקות ראיתי אותה מתרווחת על הכיסא ומתחילה להריץ את העט על הדף. כשהיא סיימה לכתוב היא הניחה את העט וחייכה חיוך גדול.

באישורה של חני הוספתי גם אני כמה מילים מעומק לבי, לב של מטפלת שפגשה הרבה בנות והיא גם אמא שחוותה עם ילדיה תשובות שליליות שהם קיבלו. כן גם אני, פארלי מורגנשטרן, חוויתי את ה"לא" המהדהד שמגיע בדואר ואת מלחמת ההתשה מול בית הספר שיסכים לקבל את בתי. הייתי שם בכאב, ראיתי את הסיוט והסבל ולכן ידעתי שאני יכולה לעזור לחני.

ישבנו וכתבנו יחד מלב פצוע ומדמם וזו התוצאה:

מנהלות יקרות, מנהלים חשובים.

הצלחתם!

אנחנו כבר לא משפחה מאושרת, הרסתם כל חלקה טובה שהייתה בבית שלנו. אני הבת הבכורה ואתם הצלחתם לנפץ חלומות והשקעה של שנים. שברתם את אבא ואמא, הזוגיות שלהם במשבר וכולנו מרגישים זאת. הניסיון להבין למה התשובות השליליות מגיעות בזו אחר זו גרם להורים שלי לתסכול וכאב.

אני מבינה אותם. קשה לראות שהילדים לא מתקבלים למוסד לימודים ללא סיבה, קשה לראות ילדים שבהם הם השקיעו, ימים כלילות, כספים ושיעורים פרטיים שעכשיו ברגע האמת שווים לכלום בעיניי מי שמקבל את ההחלטות. אנחנו רק עוד משפחה שלא התקבלה בגלל חוסר התאמה או חוסר מקום בסמינר.

ביקשנו הסבר למושג "חוסר התאמה" אבל לא היה לאף הנהלה ההסבר. שברתם אותי נפשית ורוחנית כאחד. השקעתי המון בכדי להשיג תוצאות, להצליח ולעשות נחת להורים ולמורה, אבל אתן המנהלות והמנהלים בחרתם לראות ולחפש את מה שלא בסדר, ראיתם את מה שלא בדיוק כמו כולם, זיהיתם נקודות חולשה ורקדתם עליהם ברוע.

נפגשנו עם מנהלות ומנהלים שיש להם צווארון סגור והמון צניעות חיצונית, אבל אין בהם אפילו גרם אחד של רגש. בבין אדם לחברו הם כשלו והכל היה חלול ללא רגש ונשמה. המנהלות בחרו שלא לראות שמולם עומדת בסך הכל ילדה קטנה ומבוהלת שרק רוצה להתקבל ללימודים ולא להישאר ה'לא יוצלחית' של הכיתה.

הזמנתם אותנו לוועדות וחקירות כאילו אנחנו משפחה מסוג ד', חתמנו על תקנונים באורך הגלות, אפילו נתתם כבר תשובה חיובית, אבל אחר כך חזרתם בכם בקלות. נשברתי, לא יכולתי לקבל את הזלזול בי ובהורים שלי מצד הנהלות למיניהן. את הזלזול בי ובהורים שלי מצד ההנהלות למיניהם..

אני כותבת לכם מנהלות ומנהלים יקרים מלב פצוע וכואב. אני מתחננת בפניכם, אל תערבו אותנו במשחקי האגו והכבוד בינכם המנהלים. זרקתם את האחריות עלי מאחד לשני ומי שנפגע בסוף זו אני, ילדה קטנה שהפכה לכלי משחק.

כמוני יש עוד לא מעט בחורי ישיבה ובנות סמינר שהתשובה השלילית גרמה להם לירידה רוחנית, נפשית ומורלית. אני מאמינה שזו לא הייתה כוונתכם, אבל זה מה שקורה.

כואב לי עלי ועל משפחתי שכבר חודשים מנסים למצוא פרוטקציות ולבקש עזרה מכל אחד שהוא בפוטנציאל לעזור. עברנו לגור בעירייה חשבנו שמשם תבוא הישועה ואז הבנו שההחלטה היא בידיכם בלבד. כואב לי שלא נולדתי עם ויטמין פי כמו כל חברותי שכן התקבלו לסמינר ורק אני יודעת שאומנם אנחנו משפחה פשוטה ללא יחוס מיוחד אבל יש אצלנו בבית המון חסד אמונה ונתינה אין סופית.

כתוב שמפשוטים תצא תורה ואתם, צוות יקר, לפעמים שוכחים זאת.

היחס המזלזל והמתנשא אותו קיבלנו מכם, מנוגד לחלוטין לעקרונות שעל פיהם אתם מחנכים אותנו, התלמידים והתלמידות.

אין לכם מושג כמה כאב אתם גורמים לילדים והורים כאחד. בכל לילה אני רואה את אבא שלי הצדיק לומד תורה וקורא תהילים. "הסמינר לבנות אברכים בלבד" הדגשתם, אבל אבא שלי צדיק אמיתי, רק שהוא לא אברך הלימוד, האמונה והחסדים שלו גדולים במיוחד.

הלילה שמעתי את אבא קורא תהילים ובוכה. קמתי בשקט ושאלתי אותו: "אבא, למה אתה בוכה?" אבא ניבהל לרגע, "זו דלקת עיניים", הוא אמר בלחש. אני יודעת בלבי שזו לא דלקת עיניים, אלו דמעות של כאב, של תסכול על מציאות כואבת.

אני בטוחה שאם אבא שלי היה מנהל סמינר או ראש ישיבה הוא לא היה מתנהג בצורה משפילה ומזלזלת שכזאת לאף אחד. כואב לי על אבא ואמא המקסימים שלי, אני לא מסוגלת כבר לראות את צערם המתמשך ולכן החלטתי להישאר בחדר, לא לצאת ולעמוד מול עוד דמעה סוררת של הורים כואבים.

אני, חני, מתחננת אליכם מנהלים ומנהלות, אנא תעשו עבודתכם נאמנה. אתם שליחי הציבור, אתם מחנכים את דור העתיד.

די לצביעות, די להכללות, די להיות שופטים ושוטרים, די לזלזל בנו ובאינטליגנציה שלנו, די לשקר עם צווארון לבן, די להחליט בשבילנו מה יהיה איתנו בעתיד ולאן נגיע, די לקבל החלטות במקומנו, די להגיד להורים שלנו כמה הם טעו ובמה הם "נפלו", די לתת ציונים מי צדיק ומי רשע, די לביזיון של הורים מול ילדים, די לגאווה ולרמיסת האחר, גם השונה ממך הוא בנאדם.

זכרו העולם הוא גלגל פעם למעלה ופעם למטה, אז אל תהרסו לנו את האישיות שבנינו במשך שנים, אל תעשו מההורים שלנו קטנים וחסרי דעה, אל תתנו לקנאה ולתחרות בין המוסדות להשפיע על ההחלטות.

"דרך ארץ קדמה לתורה" זה הציטוט שכתוב על הקיר בכניסה למשרד שלכם. כואב להגיד אבל אתם כל כך רחוקים מליישם אותו.

אני, חני, מתחננת לפניכם מנהלים ומנהלות בואו נבנה עולם יפה יותר, תאמינו בנו, תנו לנו כוחות להתחזק ולהיות טובים יותר, תנו לנו את היחס שמגיע לנו כבני אדם, תנו לנו אמביציה להצליח, תאמינו בנו שאנחנו מסוגלים להשתנות, תנו לנו אופציה שגם אם נפלנו יש בנו את הכוחות לקום כי כל מה שאנחנו צריכים זה צוות מכיל שיתן לנו את האפשרות להצליח.

אנשי הצוות החינוכי אתם המראה שלנו, אל תאכזבו אותנו, אל תגרמו לנו ליפול, אל תגרמו לנו סבל מיותר.

אנחנו לא מתאימים למוסד שלכם? תסבירו לנו למה. אל תסגרו בפנינו דלתות עם מילים משפילות וכואבות. תנו לנו יחס כבני אדם, אל תתעלמו מדמעות מהלב שמלאות בכאב ובבקשה, בבקשה תתייחסו להורים שלנו בכבוד, מגיע להם.

חני.

מנהלים יקרים, אם אתם רואים נער או נערה ממשפחה במשבר או ממשפחה מאתגרת, אל תוסיפו לכאב עוד כאב. נסו להיות שם, הילדים לא אשמים במצבם המשפחתי, הם צריכים חום ויחס.

תנו להם זכות להצליח, הם ראויים לכך בזכות ולא בחסד, תתנהגו איתם לפני משורת הדין, גם להם מגיע להיות מאושרים.

ילדים ממשפחות מאתגרות או חד הוריות הם לא סוג ב', להפך, הם יעשו הכל כדי להוכיח שהם סוג א'. תהיו שם בשבילם, אל תזלזלו בהם, אל תחקרו מתוך סקרנות ותשתמשו נגדם במידע בכדי להוכיח להם כמה הם לא מתאימים מבחינה "מנטלית" למקום.

מנהלים יקרים אל תתנו לרוע לקנאה או לתחרות להוות גורם משפיע, אל תתנו לנו לשנוא את מערכת החינוך ולהבין שהכל פוליטיקה ומריבות על אגו כבוד וכסף.

בבקשה צוות יקר אנחנו מאמינים בכם שאתם רוצים בהצלחתנו, תנו לנו יד עזרה וכוחות להצליח. זכרו שאתם עוסקים בנשמות, אלה שנמצאות בגיל של פריחה ושגשוג, בואו תהיו שותפים להצלחה בחינוכם כי הצלחתנו היא הצלחתכם והצלחתכם היא הצלחתנו.

פארלי.




לאיפה תצעד חני בתחילת שנה הבאה? צילום אילוסטרציה

"זהו, פרקתי. אני מרגישה עכשיו הרבה יותר טוב, נשאר לי רק לקוות לבשורות טובות ולהתפלל", אמרה לי חני. היא עברה שלושה טיפולי העצמה שבהם פרקה את הכאב והתסכול והבינה שיש בה כוחות גדולים, שיש לה רצון להצליח והיא תצליח ובגדול.

הדגשנו שיש לחני אומץ וכוחות לצאת לדרך חדשה. הבהרנו שחני זכתה בהורים ומשפחה שנלחמו וילחמו למענה, והזכרנו שאין רע בעולם ולמרות שלפעמים ניראה שהכל אבוד, עלינו להאמין שהכל לטובה.

דיברנו על כך שחובה עלינו להיות בשמחה ולהודות על הרעה כשם שאנו מודים על הטובה, להאמין שהכל מלמעלה והתשובות השליליות הם הדרך למקום טוב יותר.

במקביל לטיפולי העצמה פנינו שוב לגורמים שמטפלים בנושא. נלחמנו יחד על המגיע לחני, זיהינו שיש אנשים מקסימים וגילינו שיש מנהלות ומנהלים עם לב רחב. בחרנו ליראות את הטוב שבאתגר וזה השתלם. חני התפללה ונלחמה עד התקבלה לסמינר שרצה בה בגלל מי שהיא.

בפגישה השלישית חני בחרה לסלוח על העבר ולהאמין שהצער שעברה הוא זה שהביא אותה למקום שבו היא נמצאת. חני בחרה ביחד עם ההורים היקרים להתקדם בצעדי ענק אל ההצלחה.

כהורים אנחנו מתמודדים לפעמים עם דחיות שהילדים סופגים. חשוב לא להתייאש, להילחם ולדעת כי הכל לטובה ואתם בעלי הכישרון והיכולת להכיר את הילדים ולדעת מה טוב בעבורם. תנו לילדיכם מוטיבציה וכלים מפני משברים ואתגרים שאף פעם לא נגמרים, רק מתחלפים.

לכולנו מגיע הזכות "לחיות מחדש"...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!