כשבן תורה סבור שמותר לו להיות מעורב במחלוקת

"רב לכם בני לוי" (טז, ז): אתם העדה אשר לקרח, דבר גדול אתם מטילים עליכם, כי יותר יקצוף ה' עליכם, בהיותכם כבר נבחרים לעבודתו (ספורנו)

כלומר, בנוהג שבעולם כל אחד מיקל ומקפיד פחות כלפי מקורביו ואוהביו, ואף הם מרגישים פחות מחוייבות כלפי מי שהם קרובים אליו, וכל שכן אם הם עוסקים במלאכתו בנאמנות.

לא כן בעבודת הקב"ה, ואדרבא, "רב לכם בני לוי", עליכם מוטלת אחריות כבדה ומרובה יותר, באשר אתם בני לוי ועומדים תמיד לשרת בקודש, שאפילו מה שלא יקפיד כל כך כלפי ההמון, כלפיכם שנבחרתם לשרת בקודש מוטלת החובה כפל כפליים לדקדק שיהיו כל מעשיכם על דרך קידוש שם שמים.

דבריו אלו של הספורנו הם יסוד גדול הנוגע להרבה פינות ביהדות: לדוגמא, כולנו יודעים שצריך לנהוג כבוד ומורא בבתי הכנסת ובתי מדרש, והנה אנו רואים שאלו האנשים הרחוקים מתורה ושבעוה"ר כמעט ואינם באים לבית הכנסת, אם נכנסים הם במקרה לכבוד איזה שהוא מאורע, כמה כבוד ומורא נוהגים הם כלפי מקום הקודש, ואילו הבאים לבית ה' יום יום, מתרגלים למקום ולבם כבר גס עליהם, וכמעט אינם מרגישים מורא מקדש.

אבל על זה נאמר, "וסביביו נשערה מאוד" (תהילים נ, ג), שדווקא אלו העומדים קרוב לקב"ה צריכים לרעוד מפחד.

ואכן כתיב (דניאל ז, י), "נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי" [נהר של אש נמשך ויוצא מלפניו], ואמרו חז"ל (חגיגה יג, ע"ב), "מהיכן נפיק? מזיעתן של חיות", כלומר, המלאכים הגדולים והרמים, חרדים ורועשים תמיד מפני גדולת ה', וזה, מפני האימה אשר עליהם תמיד מרוממותו ית', שבכל מקום ובכל שעה שנגלית השכינה על איזה מקום שיהיה, ישנו שם רעד, רעש ורוגז, וכל שכן אותם בני אדם הנכנסים יום יום כמה פעמים ביום לבית ה', העומדים לפניו תמיד, שראוי להם שירגזו וירעשו.

וכן בנושא המרכזי של פרשתנו, עניין המחלוקת, וכבר ידוע ומפורסם בעולם ולכל אחד ואחד מישראל גנותה וסכנותיה הרבים של המחלוקת, שבכוחה להרוס משפחות וקהילות וערים שלימות, ה' ישמרנו ויצילנו.

אמנם, הסכנה גדולה יותר כאשר האדם מרגיש שהוא בן תורה או עכ"פ משתתף בשיעור תורה, וכ"ש אם הוא באי בית כנסת או איש ציבור וכדומה, שאז הרגשתו היא, הרי לי נאה ולי יאה להביע דעה ולהרעיש את העולם על כ נושא שיהיה.

אכן, באמת אדרבא, דווקא הקרובים אליו ית' צריכים לזכור את דברי שלמה המלך (קהלת ה, א), "כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מועטים", ותלמידי החכמים וחשובי ישראל הם הצריכים להוות דוגמא לשאר העם ולמעט בדיבורים אשר אינם דברי תורה, מפחד כבוד ה' אשר עליהם תמיד, וכדכתיב, "לך דומיה תהילה" (תהלים סה, ב) שהשתיקה והדומיה, היא זו המספרת כבוד שמים יותר מכל.

יפים הדברים אף לגבי המחלוקת ההורסת כל חלקה טובה כאמור שנדרשת אחריות גדולה יותר מהנחשבים לקרוביו של הקב"ה, וכבר נאמר "ולא יהיה כקרח וכעדתו" (יז, ה) כלומר, מקרה כזה כמו מחלוקת קרח ועדתו, היה רק פעם אחת בהיסטוריה, ושוב לא תהיה מחלוקת כמו המחלוקת של קורח ועדתו, כאשר במחלוקת זו, משה רבנו צדק בכל מאת האחוזים, ואילו קרח ועדתו צדקו באפס אחוז...אפילו שבריר של אמת לא היה בדריהם כידוע, וסוג כזה של מחלוקת היה רק פעם אחת בהיסטוריה כאמור, ובכל מחלוקת שתהיה לאחר מכן, לעולם לא יהיה צד אחד הצודק במאת האחוזים! אין בשום צד של מחלוקת אמת מוחלטת, אלא נטיית הדעת.

עובדי ה' מחפשי האמת, שגדלו וחונכו על אסכולות שונות בעבודת השי"ת, עליהם לשים לב שלמרות שנויי הגישה ביניהם למרות חילוקי בדעות, הלא בכל הדברים היסודיים הם מסכימים, ועליהם אין ביניהם שום מחלוקת, ולכן, כשישנן ספיקות, על כל אחד להכריע כפי שקיבל מרבותיו, אך אין זה אומר שישנו איזה חיסרון בחברו שקיבל מרבותיו אחרת.

ריבוי הדעות והשיטות בתורה הקדושה הוא היופי וההדר של התורה, שיחד עם כל האמור, לכל אחד יש את הגוון שלו, את השיטה שלו, ואת ההבנה שלו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!