פינת פאר הזעקה השקטה: "חייתי בכלא של קנאה"

אומרים שאהבה מנצחת הכל, ידוע שאין דבר העומד בפני הרצון, ברור שעל כל פשעים תכסה אהבה, האם באמת על כל הפשעים היא מכסה? האם באמת אהבה מנצחת הכל?

יוני ומירי זוג בשנות השלושים, הורים לשלושה ילדים. "אני שונאת את בעלי", ירתה מירי לכיווני עוד בטרם התיישבה, "אין ביננו אהבה או נתינה, רק רוע וקנאה, אני נשואה לקנאי שמתאכזר אלי מידי יום. תביני יוני אדם עם לב זהב ואבא מושלם. הקנאה שלו אלי גורמת לי לשנוא אותו מיום ליום יותר ויותר".

יוני ישב בשקט, הרגשתי שקשה לו להיות נוכח. יוני הסתכל על מירי ואמר בכאב: "אני קנאי למירי ואני הופך אותה למסכנה, אני מודע לכך אבל לא מצליח להשתחרר מזה, זה לא בשליטתי".

ביקשתי ממירי לספר לי את כל הסיפור וזה מה שסיפרה: "הכל התחיל עוד כשהיינו מאורסים, הוא חשב שאני הבת הקטנה שלו, לקח חסות ואחריות עלי ועל מעשי. בתקופת האירוסים חשבתי שזה נובע מדאגה אמתית, לא הכרתי ולא הבנתי את המושג 'קנאות'.

החל מיום החתונה בעלי נהיה המחנך שלי, השומר האישי שלי, ממש הרב שלי. הרגשתי שזה נובע מתוך קנאות לא בריאה שגרמה לי להיכנס ללחץ בכל בוקר מחדש. 'מה לבשת? איפה היית? עם מי דיברת? למה? כמה?', אלו חלק ממבול השאלות עמן נאלצתי להתמודד בכל יום מחדש.

בחמשת השנים הראשונות הייתי ממש הילדה הקטנה שלו, יוני היה צריך לדעת עלי הכל. לא חשבתי לרגע שמשהו לא בסדר, חשבתי שככה מתנהלים חיים זוגיים, עברתי חמש שנים של חנק נפשי והכל באלגנטיות.

נותקתי מהחברות ומהמשפחה, נשארנו אני, הוא, הילדים ו.. הקנאה. קנאה שגרמה לי רצון לקום ולברוח מידי יום. הטלפון שלי היה במעקב תמידי, הקלטת שיחות ושמיעתן מידי יום היו בנוהל. נאסר עלי להוציא דברים שקרו בבית החוצה. הפחד והלחץ ניהלו אותי,

השיא היה במסיבת הסידור של הבן שלי. באמצע המסיבה הוא דרש שאחזור הביתה להחליף בגד. 'זה צורם בעיניים', הוא הסביר. ניסיתי למצוא מה לא בסדר בבגד שבחרתי ולא מצאתי. כולם חשבו שהדמעות שירדו ללא הפסקה הן דמעות של התרגשות ואושר אבל רק אני ידעתי שאלו היו דמעות של לחץ וחרדה מבעלי.

יצאתי מהמסיבה עם דמעות בעיניים, רצתי הביתה להחליף בגד. הבגדים שלי צנועים, אני בוגרת סמינר ויודעת מהם הכללים, אבל לו זה לא היה משנה.

הלחץ עלי המשיך והחמיר, אני יודעת שזה ישמע לא אמין אבל ככה חייתי, הייתי בתוך כלא של קנאה ואובססיביות כלפי. יוני דרש את הנייד שלי מידי ערב ובדק את ההודעות, השיחות יוצאות ונכנסות מידי יום. הוא לא פספס יום אחד של מעכב.

הרגשתי מחנק וביום אחד נפל לי האסימון, הבנתי שמשהו כאן לא בריא, אבל לא היו לי כוחות ורצון להתעמת עם בעלי. זרמתי עם העניין ושתקתי. התפללתי מידי יום שהנושא יתיש אותו, שיוני ירד לי מהחיים ויתן חופש במחשבה בדיבור וכמובן במעשה.

בכל פעם הוא הפתיע עם חומרה חדשה. בוקר אחד הוא החליט שפאה זה לא צנוע, 'יפה לך יותר כיסוי ראש', הוא טען. ידעתי שהוא משקר לי בפנים, הוא אף פעם לא אהב כיסוי ראש, הקנאה שלו והקנאות הדתית החמירה מיום ליום.

בכיתי והתחננתי שיבין שהפאה קצרה ולפי ההלכה, אבל הוא התעקש שהפאה לא צנועה. התמוטטתי. נשארנו בבית - אני והכאב. לא הלכתי לעבודה במשך שבוע, אמרתי להנהלה שאני חולה, -זה לא היה שקר, הקנאות שלו גרמה לי להיות חולה, מתוסכלת ועצבנית.

אני אישה טובה שעושה את רצון בעלה ולכן הלכתי וקיצרתי את הפאה. ניסיתי לשכנע את עצמי שהכל מצדקות, דעתי שלמען זוגיות ואהבה אעשה הכל, לצערי זה לא הספיק, יוני התעקש שאעבור למטפחת ורק בבית אהיה עם פאה בחוץ לא.

עברתי לכיסוי למרות הבושה, החברות והמשפחה היו בהלם כולן חשבו שעברנו התחזקות זוגית, רק אני ידעתי בלב שזו הצגה אחת גדולה. חשבתי שאחרי עניין הפאה הכל יסתדר ונתחיל לחיות באושר ובעושר אבל השלתי את עצמי.
טעיתי ובגדול.

את נעלי העקב שלי הוא דאג לזרוק ללא רשותי, 'זה אסור במפורש' הוא אמר ודאג להראות לי היכן זה כתוב.

כאב לי על עצמי ועל חיי. בכל פעם הייתי בהלם מעוד "התחזקות" והכל על חשבוני וכלפי בלבד. בוקר אחד בעלי הודיע לי שאין צורך יותר שאעבוד בחוץ, הוא דרש שאעזוב את עבודת המזכירות ואפתח בבית גנון לתינוקות.

לא הבנתי מאיפה הרעיון, ניסיתי לשאול ולשלול עבודה מסוג זה. ואז זה הגיע, מטר של עלבונות בגלל הסירוב לעזוב את עבודתי. 'את מסתירה ממני דברים, ידעתי, הרגשתי במשך שנים שאת לא "אשת חיל אמתית"', אלו היו רק חלק "מהפנינים" שהוא שלח לכיווני.

הייתי בהלם. בכיתי ושאלתי את בעלי "הצדיק" מאיפה הגיעו הרעיונות האלה, מאיפה המסקנות עלי ולמה. ניסיתי להתגונן ולהגיד שאין כלום ולא היה כלום, אך הוא בשלו. לא מסכים לשמוע ולא מסכים לדבר.

זה היה הקש ששבר את גב הגמל, אנחנו כאן עם המון אומץ ורצון לטפל ולבנות מחדש זוגיות שלא הייתה מעולם. באנו במטרה לעשות סדר בבלגן הזוגי שנוצר לנו באמצע החיים", סיימה מירי.

היה שקט בקליניקה, שקט של כאב. שאלתי את יוני ישירות מה הוא אומר על כל עניין והוא הפתיע בתשובה מלאת כנות ויושר.

"כל מה שמירי אמרה הוא אמת", אמר יוני בלחש, "אני קנאי לאשתי, קנאי בצורה חולנית, אני מודע לזה". אהבתי את הכנות והיושר של יוני, "להכיר בבעיה זה כבר חצי מהפתרון" אמרתי לזוג.

זיהיתי רצון זוגי חזק להתחיל מחדש, התחלנו לדבר על המושג קנאה. "הקנאה היא מחלה ומחייבת טיפול אישי במקום המתאים לכך", אמרתי ליוני ומירי ויוני הסכים לעשות הכל כדי לטפל בזה. הוא הסביר שהוא גם שבוי בתוך הקנאה והמרדף החולני אחרי אשתו, כך שהוא לא מצליח להירגע.

בקליניקה היו המון שיחות על המושג קנאה, כמובן שקנאה יכולה להיות גם של אישה לבעלה, אבל חייבים להבין שקנאה של אחד הצדדים היא הרס בחיי הנישואין. הבהרנו מהי קנאה וממה היא נובעת, נתנו כלים להיגמל מקנאה והסברנו שרק עם המון עבודה ורצון נצליח לפתוח דף חדש.

במשך עשרה מפגשים הבהרנו שרצונו של אדם הוא כבודו, שכל החלטה שמשפיעה על שני הצדדים צריכה להיות בהסכמת שני הצדדים. דיברנו על פתיחות בין בני זוג, נתנו כלים ליצירת פתיחות הכלה במרחב הזוגי, דיברנו על היכולת להביע רגשות ללא בושה והבהרנו שמותר לא להסכים על חלק מהדברים ועדיין לחיות בשלום ובאהבה.

הכאב בקליניקה היה מורגש. "כ"כ הרבה שנים אני סוחבת וסובלת מקנאה", בכתה מירי, "למה לא הגעתי ליעוץ כשזה רק התחיל?" היא שאלה שוב ושוב, "יכולנו לחסוך שנים של כאב ותסכול".

יוני ומירי היו זוג מקסים עם המון כח רצון להוביל לשינוי. אפשר היה לראות ולחוש שהם חדורי מטרה להגיע יחד אל מקום זוגי נכון מכיל מקבל פתוח ומפרגן, במשך הפגישות הם היו שם אחד למען השניה, נתנו מרחב לדעות, לאמירות, למחשבות ומעשים של בן הזוג.

תרגלנו ימים ללא חקירות, ללא בדיקה בפלאפון ושאלות למיניהן. הימים הראשונים היו קשים ליוני אבל בזכות התרגולים הזוגיים ראינו תוצאות, הדגשנו שכמו בכל ריקוד החובה מוטלת על שני הצדדים לשתף פעולה על מנת ליצור מופע יפה

נתנו כלים לעתיד ושמחתי להיות שותפה לעוד זוג שיוצא לדרך חדשה.

במקום שיש אהבה יש הכל. יוני ומירי בחרו לבנות את הבית מחדש, להילחם בכאב בעבר ובסטיגמה, לבוא עם כל הכח ועם המון רצון לטפל, לנו כהורים יש אחריות גדולה, חובה עלינו בזמן משבר לנסות ולטפל

יוני ומירי בחרו "לחיות מחדש"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!