כשאמו לא בבית, הנכד נכנס בחשאי לסבתו ומראה לה את הציצית

במאור פנים, חום והרבה אהבה, היא פתחה את ביתה ואת ליבה בפני בתה חד ההורית. היא חשבה לתומה שקטנות הבית תהיה הבעיה העיקרית אך מהר מאוד היא גילתה שמחלוקות רוחניות הן אלו שיצמצמו את מקומה הגשמי והרוחני בביתה שלה.

היו לה תקוות גדולות לגבי נכדה היקר. הסבתא הדתייה שעבדה את השם בתמימות כל חייה, קיוותה שהוא יהיה מתלמידי החכמים שיעבדו את השם יתברך ע"פ כל כללי ההלכה. כל פעם שרואה את ילדיו הקטנים של רב בית הכנסת או ילדים קטנים של תלמידי חכמים איתם התייעצה, עיניה מתמלאות בדמעות. דמעות של התרגשות יהודית למראה הטהור של תינוקות של בית רבן ויחד איתן גם דמעות כאב על כך שנכדה אינו אחד מהם.

בתה מגדירה עצמה כאישה מאמינה, מקפידה על תפילה ביום ושומרת שבת. אך יחד עם זאת חשוב לה להישאר "נאורה ומתקדמת". כל זמן שהילד היה קטן הסכימה עם אמה לשלוח אותו לגן דתי. באיזו שמחה היה הולך עטוף בציצית אותה קנתה הסבתא בקברות צדיקים תוך שהיא מבקשת שיברכו אותו שיהיה גדול בתורה. באיזו שמחה הייתה הסבתא מלווה אותו בברכותיה לגן.

אך אחרי הגן האמא הנאורה, שלא מתפשרת על חינוך נאור ומתקדם לבנה, כזה הנותן כלים להתקדם בחיים כדבריה, רשמה אותו לבי"ס חילוני. הכיפה שהורדה מהראש לא הטרידה אותה. את בעיותיו החברתיות שצצו עם הגיעו לביה"ס, תלתה בהיעדר האבא מחייו, ולא חלילה מניתוקו מהחינוך היהודי הטהור.

את הצעותיה החינוכיות של הסבתא הדפה בתקיפות. היא האמא והיא תגדל אותו כראות עיניה. אלא שנראה שהיא מתעקשת מדי פעם גם לגדל את הסבתא. נרות הצדיקים שאמה מדליקה בימי שני וחמישי בשולחן הפינתי בסלון מטרידים אותה ולדבריה משפיעים לרעה על הילד. ה"בזבוז" של אמה על תרומות לצדקה ולהחזקת תלמידי חכמים מוכיח לה כל פעם מחדש כמה לוקה שיפוטה של הסבתא העתיקה, "צדקה זה נחמד מדי פעם אבל לא צריך לבזבז כל היום כסף על צדקה. בסוף אנחנו נהיה עניים בגללך", מטיחה בה הבת שחיה על חשבונה.

והסבתא – היא שותקת למען הנכד. שותקת ומתבודדת בחדרה עם ספר התהילים, שוטחת את תחינותיה לפני מלך מלכי המלכים שירכך את לב הבת, שלמרות הכל ימצא דרך שנכדה יוכל לגדול על ברכי התורה. באותן פעמים שהאמא אינה בבית בשעות אחר הצהריים הוא דופק בעדינות על דלת חדרה, מחבק את הסבתא הדומעת ומראה לה כממתיק סוד את הציצית שקנתה לו מוחבאת בתוך המכנסיים בלי שהאמא והילדים החילוניים מביה"ס יבחינו בה. היא מחבקת אותו בחזרה ומברכת אותו בשפת האם שלה כדי שלא יוכל להבינה ובטעות לפלוט משהו ליד בתה. אבל נראה שהלב שלו מבין למה היא התכוונה. הוא מוציא את הפלאפון מהכיס ומשחק בו לידה בזמן שהיא קוראת תהילים. מדי פעם עוזב את הפלאפון ומתבונן בה בריכוז (הפלאפון המשוכלל והמתקדם אותו קיבל מהאמא לרגל הגיעו לבית הספר).

למען רגעי הנחת עם הנכד היא משתדלת לשתוק כשהבת מתקיפה אותה על השפעתה הרעה ועל התערבותה כביכול בחינוך הילד. לעיתים כדי לא להתפרץ ליד הנכד היא נוטלת את מקלה ועוזבת את ביתה שלה ויוצאת אל הרחוב בצער, מסתובבת דומעת עד שנרגעת וחוזרת הביתה תוך תפילה שגם הבת נרגעה. היא יודעת שבלילה הנכד שראה הכל, יחכה במיטה עד שהאמא תירדם ואז יבוא לידה לחבק אותה עם ספר התהילים הקטן שלה.

בימים אלו בהם המתח החברתי גובר בין דתיים לחילוניים, קשה שלא לתהות אם המתחים בבתים המעורבים לא מושפעים מהלך הרוח החברתי, אם הצער של יראי החטא לא מושפע מהמיאוס וההסתה כלפיהם בחברה הכללית.

בדור שבו אנו ממתינים בכיליון עיניים לבואו של משיח צידקנו כי כשל כבר כח הסבל, אני מאמינה שתפילותיה ודמעותיה של אותה סבתא צדיקה מקרבות לנו את הגאולה.

אני גם מאמינה שיבוא יום עוד אי אילו שנים, ותלמידי חכמים ישבו סביב רבם הנערץ, הצדיק ופוסק ההלכה ומישהו מהם ירהיב עוז וישאל אותו, "רבנו, איך הגעת לכל הגדולה שהגעת אליה מהמקום ממנו באת?" הרב יתבונן בתלמידו כשעיניו מתלחלחות ובקול רועד קלות הוא יענה "זה בזכות התפילות והדמעות של סבתא שלי"...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!