החרדים העובדים שלומדים מקום ראשון או שני?

העיתון 'יתד נאמן' יוצא הבוקר (שישי) במאמר מערכת בו הוא מסביר כי המקום הראשון הם לומדי התורה האברכים שממיתים עצמם באוהלה של תורה.

המאמר מגיע בעקבות דברים שאמר הרב דוד לייבל מארגון 'אחוות תורה' שאמר בכינוס בין היתר "אתם פה, אלפים הלומדים תורה לשמה, שבטי י-ה. זה המקום שמכבדים אותך במה שאתה, כמפרנס משפחתך כמקיים השולחן ערוך ובהתחייבותך בתורה. כגוף המאחד והמאחד את כל העובדים והלומדים תורה, הרוצים לקיים את השולחן ערוך ככתבו וכלשונו, אנחנו עם ישראל".

במאמר מוקירים את ציבור העובדים שקובעים עיתים לתורה או לומדים במסגרות, אך לדברי כותב המאמר אסור להפוך את זה למפלגה.

במאמר תחת הכותרת "מעלתו היתרה של שבט לוי" נכתב: "בחסדי ד', עולם הישיבות והכוללים הולך ומתפתח. רבבות משקעים את עצמם בעמלה של תורה ומחזיקים את השמים שלא ימוטו, כי לולי בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. בכבשן התלמודי מורגש ה'ברען' האדיר שצורף בטמפרטורת ההיתוך הגבוהה שלו את סיגי הנפש, מייצר את מעמידי העולם ועמודיו, מפעים וממלא ברגשי קנאה את המתבונן. ליד הסטנדרים הרבים שגודשים את היכלי התורה רכונים אנשים שפניהם מוארות באש הנשמות, שותים בצמא, דולים ולימים משקים. העתיד נמצא כאן, בהווה, וכל הזבולונים רוצים חלק בתורתו של יששכר שהטה שכמו לסבול".

"עולם התורה זה השבט הנבחר ביותר של העם היהודי שאף אחד לא יכול להדמות לו – כי אין לו חלק ונחלה. רק ד' הוא חלקו ונחלתו: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעובדו לדעה את ד' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים". 

יתד מצטט את דבריו של נשיא מועצת חכמי התורה הגר"ש כהן שהשתתף בכינוס של 'אחוות תורה' וכותב: "משום כך הסביר נשיא מועצת חכמי התורה הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט"א באחת מדרשותיו: "תגיד 'אני מסכן' שאתה עובד, ובנך צריך לשמוע שאתה מסכן. כי צריך לשאוף שהבן יהיה מגדולי ישראל ואסור לגרום לבן שיחשוב משהו אחר". כי מי שהצטרף לשבט לוי יזכה בעולם הזה מהקב"ה דבר המספיק לו, ולכן מסכן מי שעובד!".

"ישנם כיום רבים שלא זכו לחבוש את ספסלי בית המדרש והם אנשים יקרים, יראי אלוקים וקובעים עיתים לתורה. הם היו רוצים להמשיך ולהיות חלק מלגיונו של מלך, אבל נסיבות החיים אינם מאפשרים להם. לכן הם בוחרים להיות הכי קרוב שאפשר לשבט לוי, ומשתדלים לקחת עמם את כותלי בית המדרש לכל אשר ילכו. חלקם מצליחים לעשות תורתם קבע ומלאכתם עראי, ואחרים הפכו ללומדי תורה למחצה, לשליש ולרביע, לשעות ולזמנים קבועים – כל אחד כפי שהוא משיג".

"לא מעטים בתקופתנו כן זוכים ליטול עמם את הישיבה אל נתיבי החיים. הם מתנהלים כאנשים תורניים, גם מחוץ לישיבה. הם לומדים ככל יכולתם ושאיפתם ללמוד יותר. שאיפתם הברוכה ניכרת היטב גם במבחן ה"תלכו". מרנן ורבנן גדולי ישראל מברכים אותם על שאיפתם להדמות לשבט לוי ומעודדים אותם להגדיל את השאיפה הזו – כפי שחיזק רשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א את קובעי העיתים במילים שיש בהם תמרור מראה דרך, מצפן שמראה כיוון והדרכה למה צריך לשאוף: "הנני לחזק את ידי הבעלי בתים והעוסקים בדבר שקיבלו על עצמם חוק ולא יעבור לקבוע עתים לתורה אף שעסוקים בפרנסתם, והוא באמת חיוב גמור לכל אחד ואחד, וכדאיתא בשו"ע סי' קנ"ה, ולשון השו"ע שם, ויקבע עת וצריך שיהיה אותו עת קבוע שלא יעבירנו אף אם סבור להרוויח הרבה... ויזכו על ידי זה בעזה"י ללמוד כל היום וכל הלילה ומלאכתם נעשית על ידי אחרים".מרן שליט"א עודד ומעודד את הקובעים עיתים לתורה, ומברכם שבזכות עיתים יזכו להיות שבט לוי, יזכו לטפס על שליבות סולם הרוחניות ולהיות אברכים שתורתם אומנותם, שזו המעלה הגדולה יותר – אתרוגו של העם, נזר הבריאה ותפארתה".

"במציאות של תקופתנו ואילוציה, רבים מאלה שהגיעו לעולם המעשה, זוכים ונוטלים עמם את בית המדרש, כואבים את האילוץ, אך האידיאולוגיה שלהם, ה"אחת שאלתי" שלהם, לא השתנו. לזה הם מחנכים את בניהם וברוח זו הם מנהלים את ביתם, אף אם הם נאלצו, בתוקף הנסיבות, לעמול לפרנסתם. הם אכן חשים תחושת "החמצה" על שלא זכו להיות לגיונו של מלך אך שואפים לכך, ממלאים את חובתם וקובעים עיתים – עד ש"בעזה"י יזכו ללמוד כל היום וכל הלילה ומלאכתם נעשית על ידי אחרים". הם מלאים בקנאת סופרים, ומקוים שתרבה חכמה".

"מדובר ברבים שהינם חלק מהיהדות הנאמנה, כי מי שמקבל את מרותם של מרנן ורבנן עיני העדה שליט”א, במעשיו ולא בתאוריה, הוא חלק בלתי נפרד מהיהדות הנאמנה. כאשר הכפיפות וה"ככל אשר יורוך" שלהם נותרו במלוא תוקפם, הם בעלי דרכון ואזרחות של הצבור החרדי. מי שלא שינה את שמו, את לבושו ואת שפתו, מי שמנהל את משפחתו ומחנכה על פי דעת תורה, הוא בשר מבשרה של היהדות החרדית, אף אם נאלץ לדאבונו לעזוב את מקור חיותו של העם כדי לעסוק לפרנסתו. מעידים עליו התמרורים שהציב על אם דרך חייו – מה הוא רוצה שילדיו יהיו ובאיזו דרך הוא מוליכם, היכן הוא ה”עצור” שלו והיכן תמרורי האזהרה!". נכתב במאמר ב'יתד נאמן'.

לדברי כותב המאמר, "כל אלה מנהלים משפחות מפוארות, והם בשר מבשרנו. גם בעבודתם, בכל תחומי החיים, הם שגרירים נאמנים ליהדות הנאמנה. הם מרגישים תחושת החמצה ויודעים ש"הזן הנבחר" הוא אלה שהתורה היא כל עולמם. בניהם של אלו ימשיכו להיות לבנים בבניינו של הדור הבא של הישיבות. בגעגועיהם הם מתאחדים בבתי מדרשות ומתלכדים לשיעורים – ולא לשיעורי הדף היומי בלבד אלא ללימוד הישיבתי ולאורחות החיים שהוא מכתיב. לא רק כי הם מצהירים ‘לא עזבנו’, אלא בגלל שהם ממשיכים להרגיש כי הם חיינו ואורך ימינו, ומתפללים והערב נא כדי שגם הם ירגישו ש'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף'".

"אבל בשוליים של הצמיחה הזו יש כאלה שמנסים לרכב על גלי התופעה ולגרור צבור כזה למחוזות לא טובים. הם רוצים לטשטש את ההבדל והפער בין לומדי התורה לבין קובעי עיתים לתורה ולגדוע מעמלי יום את השאיפה להיות הוגי יומם ולילה. בעבר הבהיר זאת רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל באחד ממסעותיו-משאותיו והשמיע דברים כדרבנות. בתוך דבריו, הוא ניסח את ההגדרה, וכך אמר: “מים אחרונים חובה. לצערינו, ישנם כאלה שאינם מקפידים על ‘מים אחרונים’ בסוף הסעודה, ועדין הינם חרדים! אבל לעשות מזה אידיאולוגיה, שיטה? לעשות מזה מפלגה של כאלה שלא מקפידים על מים אחרונים"? שאל מרן זצוק"ל בכאב".

כאן מתייחס יתד לנאומו של הרב לייבל וכותב: "מי שעושה מזה "מפלגה, תנועה", לוקח נתח מהצבור החרדי והופך אותו במתכוון לקבוצה מבודלת! - מי שמנסה לגדוע את השאיפות של קובעי עיתים לתורה ע"י קיבוע מצבם כאידיליה, זורע טשטוש מסוכן וגורר אנשים יקרים למחוזות מסוכנים להם. מי שמנסה למסוך ערפל סמיך על נקודת האמת שהיא גם עוגן הצלה וכלי לצמיחה, פוגע בהמונים מבני היהדות החרדית שמנסים לעשות את המוטל עליהם בנסיבות החיים בנקודת זמן עכשווית, וכופה עליהם הסתפקות מעוותת במועט ונמוכה יותר, ולוקח מהם את סולם ההגבהה שיכול לימים להרימם לפסגות. מי שהופך אילוצי ה"מצוי" לאידיאולוגיה של "רצוי", מעוות את כוונת גדולי ישראל שמכים על קודקדו של קהל קדוש ואומרים לו "גדל והוסף להרבות תורה"".

לסיום נכתב כי "עולם התורה ימשיך לפרוח. מי שלא זכה, יביט בקנאת סופרים וישאף לזכות להמנות על לגיונו של מלך – שבט לוי, כדי שבתוך האגד יזכה לימים גם הוא להיות האתרוג השוכן בקופסת הכסף, עשיר ברוחניות גם בעוניו הכלכלי".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!