כאן התפלל יהודה המכבי • פרויקט מרהיב

כל ירושלמי מכיר את 'נבי סמואל' - הקבר המיוחס לשמואל הנביא הסמוך ונראה לירושלים, באתר המיוחס ל'מצפה' התנכי"ת.

כיום מכונה הגבעה 'הר שמואל', כאשר על מרבית שטחו משתרע הגן הלאומי הר שמואל.

פסגת ההר מגיעה לרום של 885 מטר, וממנה ניתן לקבל תצפית היקפית מדהימה, גם במרכז המבקרים שבמקום ישנו מצפה מסודר ונאה.

בתחומי הגן הלאומי פזורים כעשרה מעיינות קטנים, לצד מעיינות אלו יש עצי בוסתן (תאנה וזית) וצמחיית מים.

באביב 2007 החלה הקמת גדר ההפרדה החדשה במורדות הצפוניים של הר שמואל, בתחום הגן הלאומי המוכרז. גדר זו חוצצת בין הר שמואל ובין הכפרים אל-ג'יב וביר נבאללה, ומשאירה מאות דונמים בתחום הגן הלאומי מעבר לגדר - כולל עין אל-עמר ועויון מיניא.

הר רווי קרבות

קרב אמאוס היה הקרב השלישי בסדרת הקרבות בין החשמונאים ליוונים, שהתרחש ליד אמאוס. הקרב התרחש בתקופה קשה ליוונים כאשר המרד ביהודה התחזק.

הצבא היווני הגיע מהשפלה והקים מחנה מבוצר בתוך עמק איילון, לא רחוק מאמאוס, שנמצאה במקום טקטי נוח, שעל שמה קיבל הקרב את שמו (לא הרחק מלטרון של ימינו).

אמאוס שוכנת על פרשת דרכים וניתן לעלות ממנה לכיוון ירושלים בדרכים אחדות. ואילו צבאו של יהודה המכבי, שעל פי הערכתו של בר כוכבא מנה לפחות 6,000 חיילים, התרכז במקום הקרוי מצפה מול ירושלים, והוא המזוהה היום כנבי סמואל.

המכבים, קיימו עצרת תפילה המונית במקום וצמו. בסיומו של אותו הקרב ניצחו המכבים והביסו את הצבא היווני.

הצלבנים שעברו במקום בדרכם לירושלים כינו את המקום "הר השמחה", שכן פסגה זו היתה הנקודה הראשונה בדרכם של הצליינים ממנה ניתן היה לראות את ירושלים. בשל חשיבותו האסטרטגית של המקום, הם הקימו כאן מצודה מוקפת חפיר, ובמרכז המצודה הוקמה כנסייה שבמרתפה - לפי המסורת היה קברו של שמואל הנביא. מצפון למצודה הוכשר חניון נרחב ובו אורוות.

המבצר נכבש ונהרס עד היסוד עם כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין (בשנת 1187). החל מתקופה זו עד היום (במשך כ-500 שנה) הפך המקום לאתר עלייה לרגל של יהודים מכל התפוצות, שבאו להתפלל על קברו של שמואל הנביא.

ב-1917 נערך בהר קרב קשה בין הצבא הבריטי לצבא הטורקי ששלט בהר, במהלכו נהרס המסגד. סביב המסגד נותרו עדיין תעלות הגנה מאותה תקופה.

החנות של הוואקף

במלחמת העצמאות ניסה גדוד הפורצים, ללא הצלחה, לכבוש את ההר. בקרב הקשה נהרגו ונפצעו רבים. לאחר מלחמת העצמאות, היו בהר ביצורים ירדניים שאת חלקם ניתן לראות עד היום. ההר נכבש על ידי גדוד 106 של חטיבת הראל, במלחמת ששת הימים.

באתר עדיין ישנו מסגד שאינו משמש כמעט לתפילה, מלבד פעמים בודדות ובעת ביקורים של מוסלמים מחו"ל.

איש הוואקף במקום, מוכר מוצרי בד"ץ בחנות שלו, וכולם די מרוצים מהסידור הזה.

בקרבת מקום גם מפכה מעיין מבוקש (וקר) עם מקום נחמד לשבת לצידו.

היום, ממרכז המבקרים הממוקם בהר יוצאים סיורים קבועים המשלבים תצפית על הנוף וסרט על המקום. במרכז ישנו גם אולם וגן ארועים לאלו המעוניינים לקיים ארועים ולחגוג במקום נאה וחשוב זה.

בחג החנוכה, בימים א' -ה', כ"ט כסלו עד ג' חשוון, יהיו פעילויות לכל המשפחה במרכז, סיורים באתר בעקבות יהודה המכבי, הכוללים סרט ותצפית על הסביבה. סדנאות יצירה רבות ופעילות ייחודית על סוגי השמנים המופיעים במשנה.

ה'נזיר' - סיפור לקינוח

כמו כל אתר היסטורי, מעטרים ספורים ואגדות רבות את קבר שמואל הנביא, ואחד מהם הוא הספור על "נזיר השערות".

רבי יצחק שלדוני, מהמשפחות הספרדיות המיוחסות, עלה ארצה מאיזמיר עם חנה אשתו. אחרי חמש עשרה שנה ללא ילדים נושעה חנה, אך הקשתה מאד בלדתה.

בעל ה"פלא יועץ" ייעץ לו: אשתך שמה חנה, הייתה עוד חנה עקרה כמוה אשר ילדה את שמואל הנביא. עצתי שתעלה לתפילה לקברו של שמואל הנביא ותידור נדר שאת "ראשית הגז", גזיזת השערות של בנך הנולד לך - תעשה על הקבר.

עשה ר' יצחק כעצתו ונולד בן בריא, ויקראו את שמו אלחנן. אולם, עד שהגיע הילד לגיל שלש, יצאה גזירה מאת הקאדי בירושלים לאסור דריסת רגל של יהודים ב"קבר הנביא שמואל". ונבצר מהורי אלחנן לקיים את נדרם. במלאת שלש שנים שנים - זמן ה"חלקה" הנהוג. כשארכו הימים והגזירה בעינה עמדה ושערותיו של הילד הלכו וגדלו פרע, הלך האב אצל החכם ושאל שוב בעצתו. חייך ה"פלא יועץ" והשיבו: "אל תתיאש, נחכה, נחכה".

עברו שנים רבות וקבר שמואל הנביא נשאר סגור ומסוגר. הוריו של אלחנן לא העלו תער על שערותיו. רבים קראו לו "הנזיר" והתלוצצו על חשבונו, "יהודים מחכים למשיח ואלחנן מחכה לשמואל הנביא". אולם הוא כיבד את הנדר של אביו ואמו ולא גזז את שערותיו.

בזכות מצוות כיבוד אב

פעם חלה אלחנן והרופאים אמרו נואש לחייו אך באורח נס קם מחוליו ושב לאיתנו. ופעם קרה שהלך עם שיירה ובדרך התנפלה עליהם קבוצת שודדים, הם הכו ופצעו ושדדו את כל אנשי השיירה ורכושם, רק באלחנן לא נגעו לרעה. פעם אחרת הסתער עליו נחש, מצבו היה חסר תקוה. הנחש לפת את גופו בחזקה וכשאך נגע בתלתלי שערותיו השמיט עצמו ממנו והסתלק

כשהיו אנשים מביעים בפניו את פליאתם ממעשי הנסים הפוקדים אותו, היה מעביר ידיו על שערותיו ועונה: "כל זמן ששערות אלה מצויות על ראשי הריני יושב בסתר עליון, בזכות מצוות כיבוד אב".

מאידך, סבל מבני אדם בגלל נזירותו. השכנים היו לועגים לו. הפוחזים היו קוראים אחריו "מאדחם חנה" אחרים כינוהו בשם "הכומר הפרבוסלבי". גם בבית הכנסת העירו לו על שערותיו החוצצות בתפילין של ראש. פעם קרא לו רב העיר ודן יחד עם הדיינים בדבר האפשרות של התרת הנדר של אבא. אך כששאלוהו אם הוא עצמו מסכים להתרה, השיב שהוא רוצה להמשיך בקיום הנדר משום כיבוד אב. ואז קם הזקן שבדיינים והזכיר את המעשה המובא במסכת נזיר, המספר על רבי חנינא שאביו הטיל עליו נזירות ובאו אצל רבן גמליאל להתירו ולא רצה רבי חנינא בהתרה. אז קם רבן גמליאל ונשקו על ראשו ואמר: מובטחני שהוא יהיה מורה הוראות בישראל.

כך הזקין אלחנן ב"נזירותו" עד שהגיע לשבעים שנה. רק אז הותרה הגישה לקבר שמואל הנביא. כששמע אלחנן על כך, מיהר לקיים את הנדר, והוא גילח את כל שערותיו בקבר שמואל הנביא.

כאבשלום בשעתו שקל את שיער ראשו הכבד, נתן תמורתו צדקה ואחר כך שרפו במקום. כעבור זמן קצר מת אלחנן וירושלים התיתמה מבעל התלתלים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!