העובדת החרדית: "הרגשתי אפס מאופס"

"הכל התחיל לפני כחצי שנה" סיפרה לי מיכל. "הגיע עובד חדש למשרד בו אני עובדת. לא הייתה לי סיבה לחשוש, מקומי במשרד היה מעולה, הרווחתי אותו ביושר. השקעתי שעות, ימים והמון נשמה שהובילו אותי להצלחה שנבנתה בעשר אצבעות.

אהבתי לקום בבוקר לעוד יום עבודה שמאתגר אותי מחדש, אבל ביום שבו החל העובד החדש לעבוד, החל גם הסיוט שלי. מאותו יום הפכתי לנטל על ההנהלה. אני אומרת נטל ולא מאמינה למוצא פי, אני נטל? אני שבמשך 30 שנה נתתי את הלב והנשמה? עצוב אבל אמתי לגמרי, מהרגע שניכנס עובד למשרד הפכתי לכלום. אפס. מטרד להנהלה.

הפגיעות בי הגיעו מצד ההנהלה מדי יום. מודה, עשיתי טעויות, לא הייתי באטרף עבודה כמו העובד החדש, הוא היה שווה למקום העבודה יותר ממני, אני מודעת לזה. אבל נראה שבהנהלה לקחו על עצמם כמשימה למרר לי את החיים. הפגיעות היו ישירות. הגיעו אלי ריקושטים שפגעו לי בהצלחה, בהכנסה, והכי גרוע פגעו לי בנשמה.

התחלתי לחשוב שאולי ההנהלה צודקת, אולי אני לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, הבנתי שהשבחים שקיבלתי עד היום היו משחק אחד גדול.

כאב לי על עצמי, ידעתי שלא מגיע לי הצער הזה. 'אנחנו לא חייבים לך כלום' הזכירו לי בפעם המאה, 'אלו התנאים החדשים' אמרו לי בהנהלה, 'לא מתאים לך? קחי מכתב פיטורים ותתקדמי' ומישהו הוסיף בשקט 'מזמן היה צריך להעיף אותך'.

העדפתי שלא להאמין למשפטים ששמעתי, הם היו כמו חיצים מחודדים אל לב פתוח. 'במקום אחר היו מעיפים אותך מזמן ולא נותנים לך צ'אנס בכלל', חידדו לי. עשו הכל כדי שאתפטר ולא יצטרכו לפטר אותי. 'ההצלחה שלך ירדה בגלל מצבך הנפשי הקשה'.


צילום: pixabay

שתקתי. ידעתי שיש לי אחריות גדולה על הכתפיים, אני אם חד הורית ומפרנסת יחידה שמתמודדת כל יום לבד מול כל אתגרי החיים, אבל נשברתי בכל יום מחדש, הגעתי לעבודה עם תקווה שהיום יהיה יותר טוב מיום האתמול. חשבתי שאולי היום ההנהלה תתנצל וכל הצער שעברתי יתברר כחלום, אבל גיליתי לצערי כי זו מציאות ולא חלום.

כלפי חוץ אני חזקה כמו קיר בטון. אם תשאלו את הסביבה שלי, הם יעידו שהחיים שלי 'דבש', אבל זה רק כי לא אפשרתי לאף אחד במשרד ובמשפחה לדעת את האמת על מצבי הכלכלי והנפשי. שבעתי בחיי מעיניים מרחמות ויועצים למיניהם. לא היו לי כוחות נפש לעוד משבר בנוסף לחיים שהיו מלאים באתגרים מידי יום.

ניסיתי לשדר עסקים כרגיל אבל לא תמיד הצלחתי, הייתי בוכה בלילות, שואלת את אלוקים עד מתי?

השיא היה כשההנהלה החליטה על חלוקת תפקידים מחדש. למרות האמירות וההקנטות לא חששתי לרגע על מקומי אבל מסתבר שהייתי תמימה. מצאתי את עצמי עובדת תחת העובד החדש, זה שאני קיבלתי לעבודה, שלקח אותי כפרויקט והתעלל בי ללא הפסקה.

לי כחרדית היה קשה לקבל את השינויים שלא תאמו להשקפותי והמעבר לתחתית שרשרת המזון המשרדית שבר אותי לרסיסים. 'אל תדאגי', ניסו בהנהלה להרגיע אותי, 'לא ירד לך שקל מהמשכורת'. אני בחרתי להאמין ולהירגע, על כבוד אני מוותרת העיקר שתישאר פרנסה לי ולילדי.

התייסרתי עמוק בפנים, עבדתי עם דמעות של אכזבה ותסכול בעיניים, ניסיתי לשרוד עוד שעה ועוד יום, חשבתי תמיד על ילדי, על האחריות שיש לי כאמא וכך הצלחתי להעביר את הזמן בעבודה.

כשהגיע הראשון לחודש, הגיע גם התלוש. לתדהמתי גיליתי שם שהמשכורת שלי ירדה בחצי. אי אפשר לתאר את התסכול, ההלם והאכזבה שחשתי. אני בן אדם, יש לי נשמה, אני יודעת שהמטרה שלכם לפגוע בי ובהשקפתי, אבל פגיעה בילדים שלי וביכולת שלי לפרנס אותם זה כבר שפל חדש.

ניסיתי לדון לכף זכות את ההנהלה, 'בטח טעות' חשבתי לעצמי. לאחר הרבה מלחמות פנימיות ניגבתי את הדמעות ועם המון אומץ נגשתי להנהלה, שם חטפתי עוד בוקס דמיוני בבטן. התשובה הייתה מלווה באמירות קשות והוכיחה לי כי המשכורת אותה קיבלתי זו המשכורת שאמשיך לקבל וגם היא ממקום של רחמים.

שתקתי, ניסיתי לשחזר שנים של עשיה ועבודה מהלב, שאלתי את עצמי בפעם המי יודע כמה למה אנשים שוכחים את העבר בקלות? למה מזלזלים בעובד שנתן את הנשמה ואת הלב למקום עבודתו?

הדמעות מזמן יבשו לי, לא נותר בי כח. המנהל הצליח לערער אותי עד כדי כך שאמרתי לעצמי 'מיכל עזבי את לא יודעת לעבוד, את לא אמינה, את אפס מאופס, אף אחד לא ירצה להעסיק מישהי כמוך'.

עם מחשבות כאלה הסתובבתי חודשים. הלחץ הכלכלי הוסיף ועשה את שלו והילדים ספגו את העצבים. הם ניסו לעשות הכל כדי לשמח אותי, אבל אני הפנמתי בדרך הקשה כי כל מה שנשאר לי זה המשפחה הקטנה שלי.

עבדתי על אוטומט, המקום שהיה לי בית שני הפך למקום השנוא עלי ואני הרגשתי נבגדת. בחרתי לשתוק מתוך אחריות, בחרתי לנסות לשרוד, לנשוך שפתיים ולבכות בלב, אני קרועה מבפנים, גמורה נפשית ופיזית. לא נעים להגיד, היו רגעים שהרגשתי כמו אישה מוכה, אחת שנהנית לסבול ואומרת תודה על כל מכה שמשאירה סימן כחול בגוף ובנשמה.

במשך חודשים ארוכים הרגשתי בתוך חלום רע. חודשים שבהם אני נלחמת בכל בוקר לצאת לעבוד עד ששליח הפתיע אותי ביום שישי אחד, דקות לפני כניסת השבת כשבידו מכתב פיטורין. שבת שחורה כזאת לא הייתה לי בחיים, בכיתי מכניסתה עד צאתה של השבת.

לא חלמתי לרגע שככה יסתיימו להם שנים של נתינה ועשיה, חודש של דיכאון וכאב יחד גרמו לי לבוא לטיפול העצמה ואני כאן כדי לקבל כוחות להמשיך הלאה"

מיכל סיימה לדבר ושקט השתרר סביבנו. חיבקתי אותה חזק ובשקט בשקט הזכרתי לה שהיא אמא לביאה, שאסור לאף אחד בעולם להוריד מערכה.

הבהרנו שפרנסה משמים, ברור שאנחנו צריכות לעשות השתדלות אבל במקביל להרפות ולהאמין שהכל מלמעלה. במקום שפוגעים ומזלזלים בהשקפות שלנו ובאמונה שלנו - מיותר להיות כי עבודה היא חובה לא על חשבון הנשמה. הנפש שלנו והערכים שלנו חשובים לנו יותר מכל משכורת שבעולם.

במשך שלוש הפגישות ספרנו את היכולות הרבות של מיכל, נתנו למיכל אומץ ללכת לראיון עבודה בגב זקוף ובראש מורם והכי חשוב עם המון אמונה. בחרנו יחד לנסות להתחיל דף חדש, עבודה חדשה, עתיד חדש.

הדגשנו את החזקות שיש למיכל להציע, הדגשנו שהאחריות מחיבת אותנו להתפשר בענייני פרנסה אבל לא בענייני הנפש ונתנו למיכל כוחות לצאת לדרך חדשה.

ניסינו יחד לכוון את מיכל אל מקום שבו יעריכו אותה ויקבלו אותה בגלל מי שהיא, הדגשנו שיש עניין שהתהפך הכל לטובה. העצמה היא היכולת להבין את מעלותי ולתקן את חסרונותיי.

העצמה זה היכולת להיות חזקה ברגעים קשים ומאתגרים, לדעת להגיד "היה ונגמר, מכאן רק עולים", הדרך להצלחה מתחילה כאן - באתגר.

מיכל הפנימה שיש לה את כל הכישורים כדי להצליח. הדגשנו שההנהלה הקודמת הייתה רק השליחה לצער אותו מיכל הייתה אמורה לעבור ומיכל הייתה אמיצה למחוק את העבר, לסלוח (לא לשכוח).

לאחר שלושה מפגשים הצליחה מיכל למצוא מקום עבודה חדש, מכיל ומקבל. היא בחרה לא להיכנע לקושי ולעבר, אלא לחיות את ההווה בצורה הטובה ביותר ולחשוב ולקוות לקראת המחר.

מיכל הפנימה שהאושר בידיים שלה ובכך בחרה "לחיות מחדש".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!