דייטש יפרוש מהמירוץ? // יעקב ריבלין

בין דיון משמים לדיון משעמם במליאת הכנסת של יום שני, עמד השר דרעי בקומת הסיעות ושוחח קלות עם קבוצת עיתונאים חרדית. הנושא היה, כרגיל, מצב הדור הירוד והדרכים להתחזקות בעבודתו יתברך. לפתע עבר במקום חבר ועדת חוץ וביטחון עופר שלח וביקש להסיט הצידה את דרעי לשיחה קצרה. המבוקש שאל על מה ולמה. כששמע, ביקש משלח את הטלפון הסלולארי והפקיד אותו, יחד עם שלו, בידיו של אחד העיתונאים (להחזיק את הטלפון הכי רגיש במגזר החרדי ולא להציץ בו, זה ניסיון כמעט על אנושי. עמדו בו). השניים פרשו לקרן זווית ושוחחו מודאגות בנושא ביטחוני רגיש. למחרת החלה ההסלמה בעזה. האם זה היה נושא השיחה? יתכן. מאוחר יותר הוברר שלכל גורמי הביטחון היה מידע מוקדם על הכוונה של ארגוני הטרור העזתיים לשבור את המשוואה העגומה, מבחינתם, מול ישראל.

האירועים בדרום העניקו לדרעי הזדמנות לעשות את מה שהכי חביב עליו בחודשיים האחרונים: לפרגן לנתניהו על הניהול המדיני והביטחוני של ישראל. דרעי עושה זאת משתי סיבות. ראשית. הוא באמת חושב שנתניהו הוא האיש המתאים ביותר לעמוד בראשות ממשלת ישראל בתקופות של איומים ביטחוניים. שנית, כל תמיכה בנתניהו היא סניטה בבנט ושקד שמזנבים בנתניהו כחלק מהעימות הקבוע על קולות ה'בייס' הימני. דוגמה מהשבוע: לא עברו חמש שעות מתחילת ירי הרקטות מעזה, ושקד יוצאת בהצהרה על הצורך לכבוש מחדש את עזה ולמוטט את שלטון החמאס. דרעי בתגובה: מדובר בשטות מוחלטת. הדבר האחרון שישראל צריכה זה לשלוט מחדש בשני מיליון עזתיים. נתניהו אוהב את האש המסייעת שדרעי נותן לו מול הבית היהודי.

נתניהו נזקק עדיין לסיוע כזה, למרות שהסבב הקצר של הירי בדרום עמד עדיין בצילה של שרשרת ההישגים המדיניים והביטחוניים שלו. אחרי המבצע ההרואי של הבאת מסמכי הגרעין האיראני לישראל, ואחרי העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, עוד לילה במקלטים של תושבי הדרום, זה כמעט פיצוחים לשבת. בפרט שהאירוע היה קצר בזכות מדיניות באמת נבונה של הכלת האירוע. בהוראת נתניהו נזהר צה"ל לא לפגוע בבונקרים התת קרקעיים של החמאס והג'יהאד האיסלמי אלא לאחר שהיה ברור ששני הארגונים פינו משם את אנשיהם. כשאין הלוויות ברחובות עזה, קל יותר לארגוני הטרור לטעון שהם סיימו בסוג של תיקו מול ישראל ולהפסיק את האש.

אבל כשאפקט מסמכי הגרעין ומעבר השגרירות ייחלש, תחזור דעת הקהל לעסוק בשאלה מה השתנה בגבול הדרומי מהיום הראשון שנתניהו עלה לשלטון בשנת תשס"ט ועד לסבב הירי האחרון. מאז ההתנתקות מעזה, מעשה ידיו של הארכי פושע אריאל שרון, חלפו י"ג שנים. מתוכן, נתניהו הוא ראש ממשלה ברציפות במשך למעלה מתשע שנים. מה השתנה מאז מבחינתם של תושבי דרום ישראל? כמעט שום דבר. הם עדיין ממשיכים לחיות בתחושה שבכל רגע נתון הם עלולים לשמוע אזעקה ולרוץ למקלטים. בהרבה מאוד רגעים הם אכן עשו זאת.

גם השבוע הם עשו זאת. כאילו לא היה פרויקט מנהרות וכאילו אין כיפת ברזל שמיירטת את הטילים. הם עדיין יורדים למקלטים ועוברים שם לילה, או לילות, עתירי סיוטים. המחסום ושיטות האיתור של המנהרות הורידו בחסדי שמים את האיום החמור של חטיפת חיילים או אזרחים ביישובים סמוכי הגדר, וכיפת הברזל מפחיתה את כמות הרקטות הנופלות בשטחים בנויים. שני הישגים בלעדיים לצה"ל שמכים בתדהמה את צבאות העולם. אבל הם לא מונעים ירי פצמ"רים או מקלעים והאחוז הבודד של רקטות שעדיין חודר את כיפת הברזל, דיו כדי לשתק את החיים בדרום הארץ לכל פרק זמן שארגוני הטרור בוחרים בו. בשורה התחתונה העגומה הזאת אין הבדל מעשי בין שנת כהונתו הראשונה של נתניהו לשנתו התשיעית. מאות אלפי תושבי הדרום הם עדיין בני ערובה של ארגוני הטרור העזתיים.

במצב זה נתניהו נזקק לכל גורם פוליטי בעל משמעות שיעזור לו להתמודד מול הרמזים ושיחות התדרוך של ראשי הבית היהודי על רפיסות ביטחונית וחוסר תקווה לתושבי הדרום. "אם לא מייבשים את הביצה בחצר, ומסתפקים בפרישת כילות נגד יתושים", אומרים בנט את שקד, "תמיד יהיו כמה שיצליחו לצאת החוצה ולמרר את חיי הדיירים". מבין מאה רקטות יהיו תמיד חמש שיצליחו לנחות בשטח מיושב. מתוך מאה פצמ"רים ארבעים יחמקו מכיפת ברזל, והצרה החדשה: ירי מקלעים כבדים לעבר שדרות. אין בקנה אפילו תוכנית לנשק שיעצור כדורים שטוחי מסלול הנורים במהירות של חמש מאות מטר לשנייה. גם על עפיפוני האש הפרימיטיביים לא מצליחים עדיין להתגבר.

האירוע האחרון בדרום היה קצר מכדי שיתעורר סביבו העימות הקבוע בין נתניהו לבית היהודי. אבל זה יכול גם היה להיגמר אחרת. אם הפצמ"ר שנורה על גן ילדים בשדרות, היה נוחת ח"ו חצי שעה לאחר מכן, בזמן שהילדים והוריהם היו נמצאים שם, שמי עזה היו אדומים ושדרות טנקים ישראליים היו חוצים את הגדר. או אז היתה פורצת מלחמה שהיתה חושפת שוב את נתניהו בחולשתו הבסיסית: חוסר העמידות בפני לחצים שמצריכה מערכה ממושכת.

נתניהו הוא אשף במהלומות קצרות וממוקדות. הוא יודע לנצל חלונות זמן בין לאומיים המאפשרים אותם. המערכה שישראל מנהלת בסוריה היא מופת של ניצול הסדקים שבין איראן ורוסיה על הפתרון הסופי לבעיה הסורית. נתניהו יודע את הגבולות האדומים של רוסיה והשכיל להציב בפני פוטין את הגבולות האדומים של ישראל ואף לסנכרן ביניהם. בין הגבולות פועל חיל האוויר בשמי סוריה במסדרונות צרים המאפשרים לו לפגוע בכל בסיס איראני המסכן את ישראל בשתיקה מוחלטת של הרוסים.

אבל ניהול מלחמה ממושכת, עם ארונות של חיילים ולוויות על בסיס יומי ל"ע, הוא מעבר לכישוריו. ראינו אותו בניהול משבר מנהרות הכותל בתשנ"ז, עם ההיסטריה והריצה המבוהלת לערפאת. אם חשבנו שהסיבה היא קדנציה ראשונה וחסרת ניסיון בראשות הממשלה, באו הקדנציה השלישית ומלחמת צוק איתן (ההקפדה הצבאית על המינוח 'מבצע' ולא מלחמה היא רק מסיבות משפטיות של תשלום פיצויים מופחתים) ולימדו שמדובר בבעיה מובנית של חוסר עמידה בלחצים מתמשכים.

ארגוני הטרור העזתיים היו בין הראשונים שאבחנו זאת. מרגע האבחנה הם יודעים בביטחון שיהיה מה יהיה, נתניהו לעולם לא יורה לצה"ל להיכנס לעומק השטח העזתי ולטהר את קיני הטרור. לצוק איתן נתניהו נגרר בכל כורחו. לא מעט בגלל הלחצים של בנט שהתריע מפני איום המנהרות ומפני שהחמאס עשה שימוש מוקדם באחת מהן לביצוע פיגוע קטלני. גם לאחר הפיגוע חיפש נתניהו כל איתות הסכמה של החמאס להפסקת אש כדי לעצור את הכוחות המתקדמים בתוך הרצועה. לאחר התברברות של קרוב לחודש בטווח של קילומטר בעומק השטח, חזר צה"ל לבסיסיו כשחמאס יורה על מחצית משטח ישראל עד הרגע האחרון של כניסת הפסקת האש לתוקף.

מצד שני, נתניהו לא בנוי גם למערכה פוליטית מתמשכת מול האויבים מימין. בשנה האחרונה לא מפסיקים גורמי הביטחון והמתאם לשעבר של פעולות צה"ל בשטחים פולי מרדכי להתריע שהמצב ההומניטרי בעזה הוא סיר לחץ שיתפוצץ לנו בפנים. כל גורמים הביטחון ממליצים על הקלות ביציאת אזרחים ופתיחה נרחבת יותר של מעברי הגבול לסחורות. הגורמים הביטחוניים הניצים ביותר ממליצים על מתן אפשרות לקהילייה הבין לאומית לפתח אזורי מסחר ותעשייה קלה בתוך הרצועה. נתניהו לא אומר לו אבל גם לא אומר כן. הוא חושש שבנט ושקד יאגפו אותו מימין ויאשימו אותו ברפיסות.

נתניהו נכנע גם ללחץ הרגשי של משפחות החללים גולדין ושאול שגופותיהם מוחזקות בידי החמאס. המשפחות מתנגדות להקלות במעברים עד להחזרת הגופות. ראש ממשלה חזק באמת, היה מזמן אליו את שתי המשפחות ואומר להן את מה שכל גורמי הביטחון חושבים שהוא צריך לומר: ראשית, שהחמאס לא יחזיר את הגופות בלי שחרור סיטונאי של מחבלים. שמדינת ישראל לא תשלם לעולם מחיר כזה וממילא הם ייאלצו לחיות כמו משפחות רבות בישראל שלמרבה הצער והכאב אין להן קבר לבכות עליו. נתניהו גם לא מעז לומר להם שרגיעה תמורת הקלות בעזה תמנע ממשפחות נוספות להצטרף למשפחת השכול ושמדינה אחראית רואה לא רק את המשפחות הסובלות אלא קודם כל את האינטרסים הביטחוניים החשובים ביותר.

אם לנתניהו היה שמץ ממה שמעריציו מייחסים לו (ויש מה לייחס לו בתחום המדיני והפעולות הצבאיות הכירורגיות) הוא היה אומר זאת גם למשפחת גלעד שליט ולא מבצע את עסקת חילופי האסירים המטורפת עם החמאס. אלף ומאה ומחבלים עם דם על הידיים מול חייל אחד. אולמרט האמיץ (כן, כן. מושחת אבל אביר לב) סירב לעסקה. נתניהו גם כן סירב, עד שהגיעה המחאה החברתית וגרמה לו לחשוב איך משנים את הכותרות. במובן זה הוא לא שונה בהרבה משרון שביצע את ההתנתקות כדי לברוח מהתיקים הפליליים שלו. את מחיר עסקת שליט שילמו עשרות חיילים ואזרחים שנהרגו על ידי משוחררי העסקה. במקביל למד כל המזרח התיכון את גבולות הסיבולת של נתניהו ומשחק בהתאם.

השורה התחתונה: תחת שלטון נתניהו מובטח גם שלטון החמאס ואיתו המשך המלחמה בעצימות זו או אחרת לנצח. תושבי הדרום ימשיכו לקבל אמפתיה והצבא יפתח עבורם אמצעי הגנה נוספים. אבל כשהתותחים יירו, ימשיכו כולם לרדת למקלטים.

נפרצה העיר

במהלך יום שני השבוע, קודם לפרוץ המאורעות בדרום, הקדיש דרעי רבות מזמנו לכיבוי שריפה שהבעיר בטעות יום קודם לכן. הלפיד המיותר הודלק בראיון ל'קול חי' בו התייחס למרוץ לראשות עיריית ירושלים. דרעי מריץ את ליאון, וזה ממש לא סוד. מה שפחות ידוע זה שמאחורי הקלעים הוא מנהל קרב מאסף נגד תמיכה אפשרית של נתניהו בשר זאב אלקין, שהודיע על מועמדותו - בכפוף להודעת תמיכה של ראש הממשלה.

דרעי נשאל מה יקרה אם בכל זאת נתניהו ימליץ על אלקין. התגובה שלו היתה מזלזלת. בכל הקשור לבחירות המוניציפאליות, כך דרעי, לנתניהו יש בדיוק ארבעה קולות בירושלים. כמניין בני משפחתו. אין לו הרבה משקל מעבר לזה.

טעויות אנוש הן חלק מהמשחק הפוליטי, אבל זו היתה אם כל הטעויות. בשבוע האחרון התחולל קרב איתנים בתוך הליכוד סביב מועמדותו של אלקין. מצד אחד, השר עצמו ותומכיו הרבים (בתוכם כנראה גם בכיר חרדי ועל כך בהמשך). מצד שני, בכירים בליכוד הטוענים בפני נתניהו נגד המועמדות מסיבות של חוסר היתכנות לדעתם. מצד שלישי, נתניהו עצמו שיש לו כמה וכמה סיבות להתנגד למינוי.

את שלוש הסיבות שמענו השבוע מפיו של בעל המעשה עצמו. נתניהו, כך אלקין בשיחה לכותב השורות ועמיתו אבי בלום, צריך אותי כדמות ייצוגית מול בנט וליברמן בקרב על קולות ה'בייס' הימני. "אני ציוני דתי. עולה מחבר העמים ומחובר חזק לשתי הקהילות הענקיות האמורות. אין לביבי מישהו אחר חוץ ממני להציג לבוחרים שלהם. הסיבה השנייה, הלחצים של דרעי וליברמן על ראש הממשלה. השלישית, הטענות שאני עלול להפסיד והליכוד יתבזה". לשאלה מדוע ליברמן ודרעי מתאמצים כל כך עבור ליאון הוא מפנה לחיפוש ברשת הכולל את שלושת השמות האמורים.

אלקין קפץ על ההערה המעליבה של דרעי כלפי נתניהו כמוצא שלל רב. היא באה לו בדיוק בעיתוי הנכון. ביום שני התקיימה בכנסת ישיבת סיעת הליכוד וכמה מהדוברים דרשו בתוקף מנתניהו להודיע על תמיכה באלקין. נתניהו עמד בלחצים ולא הודיע, אך ניכר היה שזה קשה לו. עד למועד כתיבת השורות הוא טרם הודיע.

אלא שלנתניהו יש משפחה מתוסכלת שפגיעתה רעה. בבלפור 2 נעלבו מאוד מההערה. גם מפני שכך לא מדברים על ראש ממשלה, וגם מפני שדרעי דרך מבלי משים על יבלת רגישה. לנתניהו יש שלושה ילדים, שניים גרים בבלפור ואחת בשכונת סנהדרייה בירושלים. ספירת ארבע הקולות דילגה עליה. עובדתית זה נכון - הבת מנישואיו הראשונים של נתניהו דחויה ומרוחקת. אבל להגיד את זה בפומבי, זה להיכנס לסאגה משפחתית עגומה מאוד.

קולות הזעקה מבלפור 2 עלו באוזניו של דרעי והוא הבין שצריך להתנצל ולחתוך הפסדים. נוסח התנצלות כזה לא קיבל אפילו הגרש"מ עמאר לאחר פרסום קלטת השיחה בין דרעי לרב יעקב כהן, הבן של, בשנה שעברה. דרעי: "אני מכבד ומעריך את ראש הממשלה וביטאתי זאת בראיונות רבים בתקשורת, כולל בראיון אתמול. לצערי התבטאתי באופן לא מוצלח ואני מיצר על כך". מהמשך השתיקה של נתניהו בנושא אלקין נראה שההתנצלות התקבלה.

שעתיים לאחר פרסום ההתנצלות ספג דרעי מהלומה נוספת סביב מועמדותו של ליאון. סגן השר במעמד שר (רעיון וביצוע: זאב אלקין. האזכור אינו מקרי) יעקב ליצמן נפגש עם נתניהו והודיע לו שהסיעה המרכזית באגודת ישראל תומכת במועמדותו של יוסי דייטש, איש שלומי אמונים, לראשות עיריית ירושלים.

מבחינתו של דייטש מדובר לכאורה בהישג מדהים. לפני עשר שנים טרפדה הסיעה המרכזית את בחירתו של יו"ר שלומי אמונים מאיר פרוש לראשות עיריית ירושלים בגלל היחסים המתוחים בין הסיעות. והנה היום ליצמן פותח דף חדש עם איש סיעתו ואמונו של פרוש, יוסי דייטש.

אפס כי מומלץ לדייטש לאפסן לרגע את בקבוקי השמפניה ולשמוע מה אומרים בש"ס על הצהרת התמיכה שקיבל מליצמן. ההערכה בש"ס היא שמדובר בתרגיל שהשורה הסופית שלו היא בעצם תמיכה באלקין. ליצמן, לפי התאוריה הלא ממש קונספירטיבית הזאת, מחסל את סיכויי מועמדותו של ליאון בשיטת הסלמי. הוא לא מודיע ישירות על תמיכה באלקין, כדי לא להקים עליו את דרעי וגפני, במיוחד לא לאחר שהבטיח שלא לשבור הפעם את החזית החרדית בנושא ירושלים. אי לכך הוא קודם כל מעיף את ליאון, שלא יכול לרוץ בלי שכל החרדים ללא יוצא מן הכלל מתאחדים סביבו. בשלב השני הוא ידאג לכך שגורם שלישי אחר יטרפד את המועמדות של דייטש, ואו אז יישאר רק אלקין בתמונה.

זהותו של הגורם השלישי כבר ידועה. לדגל התורה יש חשק לתמוך באיש שלומי אמונים עוד פחות מאשר לסיעה המרכזית בימי העברה של תשס"ט. לגפני יש מסורת ארוכה של יחסים על גבול העויינות עם שלומי אמונים. מסורת שהחלה עוד בימיו כעסקן צעיר בימי טרום דגל התורה באופקים. את הסכם החוק הנוורווגי הידוע - שבמסגרתו פרוש פרש לטובת אשר ו'דגל' התחייבה למישור המקומי - עשו בחזון איש 5 מעל לראשו ובלי ידיעתו. אם זה היה תלוי בו, אשר היה ממשיך לחכות לרוטציה ספון בביתו. אלא שאז היו כוחות חזקים ממנו. היום חבר גפני לציר החדש ברשב"ם 23 ושם אין מחויבות להסכמים קודמים. ההפך. הדבר האחרון שגפני רוצה לראות בראשות עיריית ירושלים זה את איש שלומי אמונים.

מנגד, דעתם של רבני 'דגל' בירושלים שונה. הם עדיין לא הודיעו רשמית על תמיכה אך בשיחות עם אנשי שלומי אמונים הם מביעים תמיכה מלאה בדייטש - בכפוף להצגת נתונים על היתכנות גבוהה לניצחון חרדי. גפני לא ייצא נגד רבני 'דגל' בירושלים אך האחיזה החזקה שלו בבני ברק, ובפרט בכתובת האמורה, יכולה לעזור לו רבות בקבלת ההחלטה הסופית של מרנן ורבנן.

גפני למעשה מחזיק בידיו את המפתחות למועמדותו של דייטש. לפני שבועיים נועד האחרון עם דרעי בלשכתו וקיבל ממנו תמיכה על תנאי. אם תביא איתך את גפני ואת ליצמן, אני איתך - הצהיר דרעי חגיגית. הוא כנראה העריך שדייטש לא יעמוד במשימה. לאחר שליצמן הודיע על תמיכה בדייטש, הודעה דומה של דגל התורה תחייב גם את דרעי להיפרד לשלום מליאון ולהצטרף לחזית החרדית החדשה.

אם ליצמן מחסל את ליאון בשיטת הסלמי, דגל התורה תתיש את דייטש עד הרגע האחרון. כך היא עשתה למאיר פרוש בבחירות בתשס"ט. היא העניקה לו את התמיכה רק ברגע האחרון ובכך מנעה ממנו כמה שבועות יקרים של ריצה על המסלול. אז הנימוק היה הטראומה של הבחירות בביתר. שם הביסה שלומי אמונים את דגל התורה - שהפרה את הסכם הרוטציה בריש גלי - והכתירה את מועמדה לראשות העיר, כנראה לנצח. ב'דגל' זעמו וחיסלו את החשבון בבחירות בירושלים.

הפעם אין משקעים כמו בימי ביתר הלא עליזים. אבל מתיחות לא חסרה גם כך בין השלומאים וכמה מהדגלאים. השבוע נועדו ח"כי 'דגל' וסגן השר פרוש בלשכתו של האחרון בכנסת, בנושא אלעד. הח"כים העלו את הסכם הרוטציה המחייב את שלומי אמונים לתמוך במועמד מטעמם (בשבוע שעבר פורסם כאן על דיל 'דגל'-ש"ס להצבת מועמד מוסכם לראשות העיר. כנראה ספרדי מחברי 'דגל'), פרוש השיב מה שהשיב והטונים עלו לדציבלים גבוהים. מעבר לכך היחסים באופן כללי בין 'דגל' לשלומי אמונים לא ממש מוגדרים כטובים גם בנושאים אחרים. והכל: פועל יוצא של הציר החדש.

בסביבתו של דייטש אומרים שהוא לא יחכה למריטת נוצות מייאשת עד הרגע האחרון, ואם לא יקבל תמיכה תוך חודשיים יתכן ויפרוש. אם ליצמן בונה על כך, וחזקה עליו שהוא יודע מה בדיוק קורה בדגל התורה, התרגיל שלו יתגשם. ליאון יירד בגלל התמיכה בדייטש וזה יירד בגלל הסחבת וחוסר התמיכה של 'דגל'. ברירת המחדל היחידה תהיה אלקין.

בהנחה שהחשש הש"סניקי האמור - נכון, אין צורך להסביר מה לליצמן ולאלקין. ליצמן תמיד אוהב להיות זה שמכתיב את זהותו של ראש העיר, ולא זה שנגרר אחרי אחרים. כך הוא מקבל עדיפות בתפקידים ותקציבים. בעשור האחרון של ימי ברקת, הוא ואנשיו בתוך לשכת ברקת ניהלו דה-פקטו את המגזר החרדי בירושלים. מאחר וברקת ומקורביו תומכים באלקין, דומה שהפאזל ברור לחלוטין.

לדרעי עצמו יש ניסיון מר בהתנהלות מול ליצמן בכמה וכמה נושאים ובראש ובראשונה, ירושלים. בבחירות הקודמות דרעי הריץ את ליאון והיה בטוח שייבחר. הוא גם חשב שיש בידו את התמיכה של ליצמן, אך ברגע האחרון הודיע הנ"ל שהוא לא תומך בליאון. אליו חברו גם הבעלזאים והפלג הירושלמי, וברקת קיבל קדנציה נוספת. שלא במפתיע, גם היום הסיעה המרכזית והבעלזאים לא ממש נמנים על תומכיו של ליאון. רשמית כאמור הם תומכים בדייטש. בפועל זה כבר סיפור אחר שסופו ייגמר כנראה, בתמיכה באלקין - האיש שברקת ויועציו רוצים להכתיר תחתיו.

אבל גם לאנשי הסיעה המרכזית יש מה לומר בנושא קולגיאליות חרדית. השבוע הודיע דרעי על תמיכה ביחיאל לסרי לראשות עיריית אשדוד. "הוא לא חיכה לנו לפני שהודיע, והוא יודע שיש לנו בטן מלאה על לסרי בנושאים רבים ובכללם השבת", אומר לנו גורם בכיר בסיעה המרכזית.

מוקד נוסף של מתיחות קלה ביחסי ליצמן דרעי פורסם אצל עמיתנו אבי בלום בשבוע שעבר. הנושא היה המכתב של גפני וליצמן לראש הממשלה בנושא חוק הגיוס. השניים התריעו כי אם החוק לא יקודם - יהדות התורה לא תהיה בקואליציה. דרעי לא התבקש אפילו לחתום על המכתב, ונאמר כי הוא כועס על כך מאוד. ביום ראשון השתתף דרעי בשמחת החתונה שערך החבר החדש שנבחר השבוע להנהלת צא"ח, הרב מיכאל דור. החתונה היתה, איך לא, בכפר חב"ד. בשיחה עם עיתונאים שנכחו בשמחה, הרגיע דרעי את הרוחות. הוא הבהיר שכעסו לא היה על כך שלא צורף למכתב, אלא על עצם העלאת הנושא הרגיש לכותרות בשעה שמתנהלים מגעים שקטים עם הצבא וליברמן לחיפוש נוסחת חוק שכולם יכולים לחיות איתו. ולשומעים יונעם.

ירושלים הלא בנויה

אלקין מצידו מחכה לתשובת ראש הממשלה. הדד ליין שלו הוא מחר (שישי) - המועד הראשון לפתיחת ספר הבוחרים. אלקין שמתגורר בכפר אלדד לא רוצה להיות האיש מגבעתיים שהעביר כתובת ברגע האחרון והפסיד את הבחירות. הוא רוצה להתגורר בעיר חצי שנה לפחות. משכך הוא רוצה בדחיפות את התמיכה של נתניהו, שבלעדיה לא ירוץ, עד סוף השבוע. ואם לא עד סוף השבוע? לא נופתע אם יציב דד ליין חדש. הוא כבר עשה זאת בשבוע שעבר.

אלקין מודע לחששות שיש כלפיו בציבור החרדי ומנסה לפוגג אותם אחת לאחת. באופן מפתיע למדי הוא מותח ביקורת חריפה על ראש העיר הנוכחי ניר ברקת בכל הקשור לבנייה לחרדים. ניר ברקת, כך אלקין, לא עצר את הבנייה בירושלים רק בגלל הלחצים המדיניים של ארצות הברית וההוראות שקיבל מנתניהו בנושא זה. "הבנייה ברמת שלמה אכן נעצרה בגלל הלחצים האמריקאיים אבל היו מקומות נוספים בעיר שניתן היה לבנות וברקת עצר אותם מחשש שהם יפלו בידי החרדים. המודל שלו היה מורדות גילה שהופשרה לבנייה ועמותות חרדיות השתלטו על כל השטחים. לכן הוא הקפיא בנייה במקומות אחרים", אומר אלקין במתקפה מדהימה על מי שרוצה להכתיר אותו לראשות העיר.

"המודל שלי", כך אלקין, "הוא בנייה של שכונות חדשות שחלקן ייועדו לחילונים וחלקן לחרדים. אפשר להבטיח זאת באמצעות סגנונות בנייה שונים שמותאמים למגזרים שונים. לדוגמה: מגדלים בלי מרפסות בנייה לחילונים ובנייה רוויה עם הקצאות למבני ציבור המיועדים לחרדים. אם לא בונים לחרדים שכונות חדשות, הם נכנסים לשכונות אחרות והופכים אותן למעורבות וכך מתחילים החיכוכים. יש בעיר הזאת מספיק שטחי בנייה לכולם. הבעיה היא שלא תכננו שכונות חדשות כמעט עשר שנים", אומר לנו המועמד לראשות העיר.

לדעתו של אלקין, הבעיה האמיתית של ירושלים היא דמוגרפית-ערבית המאיימת על הרוב היהודי בעיר. לדבריו אם יהיה רוב ערבי בעיר, נאבד את הלגיטימציה הבין לאומית לשלוט בה. הוא מצביע על מחנות הפליטים הפלסטיניים המצורפים לעיר שגדלים בקצב של עשרה אחוז לשנה, הן בגלל גידול טבעי והן בגלל קשרי נישואין עם ערבים מהשטחים המעוניינים בתעודת זהות ישראלית. רק בבנייה יהודית מאסיבית בעיר שתכלול גם שכונות חרדיות ניתן יהיה, לדבריו, לשמור על ירושלים יהודית. בדרך לשם הוא יצטרך לקבל את קולות החרדים, וזה לא עומד להיות קל. ממש לא.

הטור מתפרסם בעיתון בקהילה



.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!