חוסר התרבות של הפרו' לחינוך ותרבות

ביום ראשון השבוע, סערו הרוחות, בעיקר ברשתות החברתיות. גולש בשם גד קאופמן פירסם סרטון ולצידו הכיתוב: "אירוע מדהים אירע הבוקר בשדה, כאשר נשאלתי בנימוס ע"י איש חב"ד, אם אני מעוניין להניח תפילין? השבתי בחיוב, או אז קפצה אישה עם מבט מוטרף והחלה לגדף, להציק ולהפריע!!! ממש מביש שלהיות יהודי בארץ זה להיות נרדף ע"י הבוהמה השמאלנית. אם הייתי מוסלמי או נוצרי, זה היה לגביה יותר לגיטימי?"

צפייה בסרטון גורמת לצופה אי נחת. יהודי שמניח תפילין ליהודי אחר בהסכמתו המלאה ולבקשתו, מותקף בשל כך. חוץ מהמילה "הדתה" הכל נאמר שם. במרחב הציבורי כנראה שאסור להניח תפילין. סביר להניח שאם מוסלמי היה מניח מחצלת על הרצפה ומתפלל, האירוע היה עובר בשקט. לפי דת הפלורליזם והסובלנות נוסח מדינת תל אביב, צריך לכבד את אמונתו של כל אדם באשר הוא, מלבד האמונה היהודית.

הסרטון כאמור, פשט כאש בשדה קוצים ברשתות החברתיות והפך לנושא שיחה בתכניות הרדיו ובאתרי החדשות.

יחלפו כמה שעות עד שתתברר זהותה של האישה שתקפה בחמת זעם את מניחי התפילין. מדובר בפרופסורית פנינה פרי, אזרחית ישראלית שבשנים האחרונות מתגוררת במרילנד שבארצות הברית, יחד עם בעלה פרופסור יורם פרי, ששימש בעבר כנשיא הקרן החדשה לישראל.
פרי היא פרופסור לחינוך ותרבות, כך לפחות לפי קורות החיים שלה. איך נאמר בעדינות: לא ראיתי בסרטון שום דבר חינוכי, בוודאי לא תרבותי.

בעצם, היה שם משהו אחד חינוכי שתפס את העין. הרגע הזה שבו שליח חב"ד מבין לאן הרוח נושבת, גורמת לו לעטות על פניו חיוך גדול. במילים אחרות: גברתי המלומדת, לא תצליחי לגרור אותי לוויכוח קולני. החיוך הזה גם לפרופ' לחינוך ולתרבות לצאת מכליה בחמת זעם. היא החלה לחקות את צחוקו של השליח החב"די בקול רם ובלעג גדול והפכה בעצמה למושא ללעג.

לגודל האבסורד, פרי כיהנה כמרצה בכירה במחלקת התרבות של מכללת ספיר ובמכללת לוינסקי לחינוך. היא גם מומחית בתיאוריות רב-תרבותיות. בעבר אף הוציאה לאור מספר ספרים, אחד מהם עונה לשם האירוני הבא: "חינוך בחברה רבת תרבויות: פלורליזם ונקודות מפגש בין שסעים תרבותיים".
מי שהתעקש לפתוח את הספר שערכה פרופ' פרי, נתקל במבוא במשפטים הבאים: "מטרת הספר לעודד טיפוח תרבות של שוויון ואכפתיות לכל, מכיוון שהמאבק לשוויון הוא תמיד מאבק על כבוד האדם".

והנה עוד ציטוט מהמבוא: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו וארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו".

מסתבר שבמבחן התוצאה, פרי נכשלה. היא לא הפגינה פלורליסטיות יותר. כשהיא מנסה לגשר על שסעים תרבותיים, היא שואפת לכך שכל האנשים שנמצאים סביבה במרחב הציבורי, יתאימו את אורחות חייהם לאורחותיה. לכעוס על שני יהודים שמניחים תפילין בשדה התעופה ולהתפרץ עליהם בצעקות וגידופים, לא עולה בקנה אחד עם "לעודד טיפוח תרבות של שוויון ואכפתיות לכל".

***

כשוך סערת הסרטון, נזכרתי שרק יום קודם לכן, העניק בני ציפר, המשורר, הסופר ועורך מדור התרבות והספרות של עיתון הארץ', ראיון מרתק לאורי רווח בתחנת הרדיו 'כאן מורשת' בתכנית "מלווה מלכה".

ציפר, היה כהגדרתו אנטי דתי. במשך 30 השנים האחרונות הוא עורך את מדור הספרות והתרבות של עיתון 'הארץ'. לא צריך לספר לכם שבכדי לקבל את התפקיד הזה, אתה חייב לחלוק השקפת עולם זהה לאלו שקיבלו אותך לעבודה. ציפר ריצה במשך שנים את החונטה השמאלנית כהגדרתו.
בראיון מסביר ציפר איך הפך מאדם שכותב מאמרים חריפים בעיתון 'הארץ' נגד דוכני התפילין, למי שמוצא עצמו עומד ומושיט להם יד.

"בעבר הייתי נגד הנחת תפילין ברחוב", סיפר ציפר. "הייתי אנטי דתי כמו הרבה תל אביבים. הייתי צייתן לאידיאולוגיה התל אביבית החילונית ובכתיבה שלי ניסיתי לרצות את כל האנשים מסביבי שטענו שהדת לא רלוונטית. מה שלא אהבתי אז, הייתה המיסיונריות הזו שאנשים עומדים ברחוב ולא נותנים מנוחה. כביכול, מנסים להחזיר אותך בתשובה או לשדל אותך להניח תפילין. כשהייתי חלק מהחונטה התל אביבית זה היה נראה לי זר מאד".

בהמשך מספר ציפר: "הטריגר לזה היה כשהבן הצעיר שלי התגורר ברחוב אלנבי בת"א ליד שוק הכרמל ומתחת לביתו הציבו עמדה של חבדניקים שקראו לאנשים להניח תפילין. זה הרגיז אותו והוא העביר את הכעס אליי ואני פירסמתי מאמר נגד זה".

ציפר מדגיש עד כמה משפחתו הייתה רחוקה כליל מן היהדות. "גם הסבא והסבתא שלי היו חילונים, עד כדי כך שאבי שנולד בווינה ב-1922 לא נימול. סבתי, שגם היא נולדה במאה ה-19 לא הסכימה שיעשו לו ברית מילה. רק אחרי המלחמה הם עזבו את אוסטריה ועברו לטורקיה. שם, בגלל שגם היהודים וגם המוסלמים נימולים, אבא שלי התבייש שהוא לא נימול, אז הוא הלך לרב שעשה לו ברית מילה לפני הבר מצווה".

לעובדה שציפר מוצא את עצמו פושט את ידו בדוכני הנחת תפילין, יש גם הקשר פוליטי. "המהפך התחיל בהתקרבות שלי למשפחת נתניהו ולימין", סיפר ציפר בראיון. "לפני הבחירות האחרונות לכנסת פשוט הבנתי שיש איזה ציד מכשפות נגד שרה נתניהו. השמאל מנסה לשכנע אותנו שצריך להפיל את ביבי בזמן שהעם אוהד אותו. הבנתי פתאום כמה אני מנותק מהעם ואז החלטתי לצאת מהבועה. החלטתי ללכת לכותל. בדיוק הבן שלי שבגללו כתבתי את המאמר נגד הנחת תפילין, הייתה לו בחינה חשובה בפיזיקה. אמרתי לו שאני הולך לכותל לשים פתק ולהניח תפילין כדי שיצליח בבחינה ובאמת הוא עבר את הבחינה בהצלחה".

ציפר מספר: "לא היו לנו תפילין בבית. בבר מצווה הנחתי תפילין של הרב ומאז לא הנחתי. כשהנחתי בכותל הייתי לי תחושה של התרוממות רוח במובן הזה שאני עושה משהו אמיתי וחייתי כל הזמן בשקר. הייתי אטום למשהו שכל כך נחמד. מעכשיו כשאני רואה עמדה של הנחת תפילין ברחוב, אני כן הולך ומניח תפילין. זה נותן לי הרגשה שזה מחבר אותי למשהו שקשה לי להסביר מהו".

בראיון מספר ציפר כיצד הוזמן לארוחת שבת לביתו של שכנו, שמחה יעקובוביץ, במאי קולנוע מפורסם שחזר בתשובה. בסעודת השבת הבין ציפר עד כמה היה מנותק ולא הכיר אפילו מושגים בסיסיים ביהדות. כעורך מדור הספרות והתרבות של "הארץ", הכיר ציפר לא מעט תרבויות ומסורות. מסתבר שדווקא את המסורת והתרבות שלו, הוא פיספס בדרך.

רציתי להשמיע את ההקלטה של הריאיון המרתק של ציפר לפרופסור פרי, אבל היא כבר עלתה על המטוס לארצות הברית.

***

ובחזרה לסרטון המסעיר: המסקנה מהסערה שחולל, מבציעה על זירת הקרב החדשה: הרשתות החברתיות. ובמילים אחרות: חוכמת ההמונים.

בעבר, פרשנים יכלו ללהג במשך שעות באולפנים, מבלי לזכור שרק כמה ימים או שבועות קודם לכן אמרו דברים הפוכים.

אמנון אברמוביץ, בעבר פרשן ערוץ 1 וכיום פרשן מרכזי בחברת החדשות, היה מעדיף שהארכיון שזוכר הכל, ילקה מעט במחלת השכחה.

אבל הארכיון, למגינת ליבו, זוכר הכל. הנה דוגמא לקטע מהארכיון שבו מתייחס אברמוביץ בסלחנות לשלל החקירות שהתנהלו מול אהוד אולמרט. את הדברים אמר אברמוביץ, עוד בטרם הוכרע דינו של ראש הממשלה לשעבר. בדבריו הוא מגמד מחומרת מעשיו ואף מגייס משפטנים בכירים המצדדים בטיעון זה.

"אומר זאת כך, דין ראש ממשלה לא כדין אדם", אמר אברמוביץ רק לפני שנים אחדות. "בפרשת האי היווני כתב השופט מצא כי 'רה"מ הוא ככל אדם אך לא ככל אדם'. כאשר מעמידים ראש ממשלה לדין צריך לחשוב פעמיים או שלוש כי יש לזה השלכות רוחב לאומיות ובינלאומיות".
ומה באשר לאולמרט? שימו לב לדברי הפרשן הבכיר: "שימו לב למספר התיקים שנסגרו נגד אולמרט: הבית ברחוב כרמיה, הבית בכ"ט בנובמבר, פרשת בל"ל ואפילו המשק הפרטי ביישוב בנימינה. זאת אומרת, המדרון הארוך הזה לא יכול שלא להזכיר לנו את משפטו האלמותי של מני מזוז, 'מצאתי מדיניות של סימון מטרות וגיוס עמדות".

"יש כאן משהו מאוד עמוק", ממשיך אברמוביץ'. "אם אתה חוזר למשפטים של שנות ה-90', נאמן, גיורא לב, רפול, קהלני, שורה של משפטים, אתה יודע מה אמר שם השופט אהרון ברק? 'רבותי תפסיקו לדחוק את הכל לתחום הפלילי, תשאירו משהו ללא יאה, ללא נאה, ללא אסתטי. אל תמהרו לצרוב אנשים בסטיגמה פלילית, הלוואי והייתי אופטימי שמהיום יהיה חשבון נפש משפטי וחברתי עמוק".

האם אותו דבר יגיד היום אברמוביץ על נתניהו? הצחקתם את פרשננו. אומר זאת כך: אין דינו של נתניהו כדינם של שאר ראשי הממשלה שזכו לאיתרוג. מקצועיות? אובייקטיביות? לא במהדורה של אברמוביץ.

הבעיה אצל אברמוביץ היא הנחרצות שבדבריו. הפרשנות הכביכול אובייקטיבית מהולה באג'נדה אישית שאין בינה לבין פרשנות דבר וחצי דבר. הוא אומר את דבריו בפסקנות כיודע כל שדבריו מסתמכים על מקורות יצוקים כבטון שחלקם מתבררים כאבק פורח. יש אינספור דוגמאות לכך, אבל אין צורך להפליג במנהרת הזמן. רק בשבוע האחרון דיבר בגנותו של נתניהו אודות מסיבת העיתונאים שקיים עם חשיפת ארכיון הגרעין האיראני. לדברי אברמוביץ, תפיסת האוניה קארין איי הייתה פעולה נועזת וסבוכה יותר ובכל זאת ראש הממשלה דאז אריאל שרון לא התרברב ולא חשף אותו.

עזבו לרגע את השאלה איזה מבצע נועז ומסובך יותר. אברמוביץ לא באמת יודע יותר מכל אחד מכם. כל מה שמותר לספר כבר פורסם. את מה שאסור לפרסם לא אתם ולא אברמוביץ יודעים. ועדיין ניתן להניח שמבצע הכולל תפיסת אוניה בלב ים שעליה 13 מלחים, כשחיל האוויר וחיל הים מגבה את הלוחמים מהים ומהאוויר, אולי מצטלם טוב יותר, אבל להיכנס ללב בירה עויינת ובמשך לילה שלם לרוקן את ארכיון הגרעין האיראני, ללא גיבוי צבאי, הוא מעשה נועז ומסוכן הרבה יותר.
אבל אברמוביץ שכח שהארכיון שוב זוכר הכל. זיכרונו משום מה בגד בו בשידור חי. זמן קצר לאחר הדברים שאמר, הופצה הרשת בסרטון שבו נראה אריאל שרון מקיים מסיבת עיתונאים מיוחדת בבסיס חיל הים באילת אליה הטיסה המדינה גדוד עיתונאים שיסקרו את שרון מציג לראווה את האוניה שנתפסה והשלל שעליה.

אברמוביץ סבור ככל הנראה שניתן לומר כל שקר שהוא, אם אתה אומר את הדברים בביטחון מלא ובידענות מופלגת. חוכמת ההמונים שוב הציפה את האמת מעל גלי האתר.
את מה שלמד אברמוביץ השבוע, למדה גם פרופסור פרי מסרטון התפילין. העם אומר את דברו, מהר יותר, מדויק יותר. בזירת הקרב הזו, הרוב תמיד מנצח.

הטור פורסם בעיתון בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!