האיש שעקף את התור כי הוא מיהר

במדבר פרק י (לג) וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְקֹוָ֔ק דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־יְקֹוָ֜ק נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה: (לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: (לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: ובפרק יא (א) וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק וַיִּשְׁמַ֤ע יְקֹוָק֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְקֹוָ֔ק וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה:

שאלות
א) שואלים חז"ל במסכת שבת דף קטו ע"ב מדוע נכתב בתורה בקטע זה שני נוני"ן הפוכים אחד לפניו ואחד אחריו? ב) עוד יש לשאול מדוע נכתב ויהי שהוא לשון צער? ג) עוד קשה מדוע רמזו ההפסק בין פורענות לפורענות ע"י אות נו"ן דוקא ולא באות אחרת? ד) ועוד קשה מדוע צריך להפוך את הנו"ן ולא מספיק שתהיה אות נו"ן ישרה אשר מפסיקה בין הפורעניות? ה) ועוד עלינו לברר מהיא הפורענות הראשונה שאינה מבוארת?

הממהרים בחייהם:

כאשר נתבונן נראה שרבים אשר ברוך השם באים לתפילה בציבור ואף לשיעורי תורה אך ישנם אשר תמיד ממהרים בחיים ותמיד אין להם זמן, וכאשר באים לתפילה לא נדבר שבאים מאוחר אלא שכבר לאחר תפילת הלחש כבר משתדלים לגמור התפילה כך שכבר אחרי קדיש תתקבל כבר התפילין והטלית מקופלים וממתינים סמוך ליציאה ותיכף יוצאים לעסקיהם וכך הדבר בשיעור תורה או דרשה שאין סבלנות וממהרים להקדים יציאתם ואין ממתינים עד הסוף, ובאמת כאשר האדם יבחן את עצמו יראה שפעמים רבות למרות שמיהר לצאת מבית הכנסת או מבית המדרש ונפגש עם איזה חבר יכול לעצור ולשוחח איתו ארוכות ופתאום נעלם אותו לחץ של מהירות עד שהשתדל להשמיע קולו כלפי הש"ץ להזדרז או לסיים הדרשה ולאחר מכן יש לו את כל הזמן שבעולם, תורתנו הקדושה מלמדת אותנו שזו הפורענות שמביא על עצמו האדם במעשיו כאשר נבאר בפרשתנו.

דברי הגמרא מדוע כתוב בפסוק זה שני נוני"ן להפסיק בין הפורעניות:

ובזה נבוא לביאור פרשתנו הנה מבואר במסכת שבת דף קטו ע"ב תנו רבנן [במדבר י] ויהי בנסע הארן ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. וכו' דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? [במדבר יא] ויהי העם כמתאננים. פורענות ראשונה [במדבר י] ויסעו מהר ה' ואמר רבי חמא ברבי חנינא שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? אמר רב אשי בדגלים. מבואר כי התורה כתבה כך עם אותיות נו"ן הפוכה לפי רשב"ג כדי להפסיק בין הפורעניות.

הפורענות הראשונה שברחו מהר סיני:

ועלינו להבין מהיא הפורענות הראשונה בזה שויסעו מהר השם הרי על פי השם נסעו כמ"ש במדבר פ"ט (יח) עַל־פִּ֣י יְקֹוָ֗ק יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ:? כתבו לבאר בעלי התוספות במסכת שבת דף קטז ע"א פורענות ראשונה ויסעו וכו' ואומר ר"י דאין נ"ל כן, אלא פורענות ראשונה כדאמר במדרש (ילמדנו) ויסעו שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו, כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני, אמר הקב"ה נסמוך פורענות לפורענות לאו אלא נפסוק פרשת ויהי בנסוע הארון. וכן הוא בילקוט שמעוני בפרשת בהעלותך רמז תשכט. וכן פירש הרמב"ן על התורה בשם המדרש שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר אמרו שמא ירבה עלינו תורה ומצוות. וכ"כ הכלי יקר שזו הפורענות הגדולה שבני ישראל בורחים ממקום חיותם בשמחה שהוא הר סיני אשר בו קבלו התורה והוא מקור חכמתם והדרכתם באורח חייהם.

ועדיין היכן הרמז לבריחתן:

ואמר לי רבי יוסף טולידנו (שליט"א) זצ"ל בשם אביו הרה"ג ברוך טולידנו זצ"ל אשר הקשה מניין לחז"ל הרמז שהם ברחו כתינוק הבורח מבית הספר, הרי בפשטות נסעו על פי דבר השם יתברך כדכתיב על פי השם יסעו ועל פי השם יחנו?

ותירץ היות ומצינו בביזת הים שכתוב בשמות פרק טו (כב) וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם: ודרשו חז"ל ממה שכתוב ויסע בפתח מבואר שהיה זקוק בכוח להסיעם ולא הספיק אמירתו להם מחמת תאות הממון, ואילו מהר סיני כתוב ויִסְעוּ בחיריק תחת היו"ד משמע בקלות ולא היה נצרך להסיעם, וזה הייתה התביעה על דור המדבר שלאחר מתן תורה ממהר ללכת ובורח ממקור חיותו בקלות ולא מרגיש בתורה ערך ככסף כמ"ש שלמה המלך משלי פרק ב (ד) אִם־תְּבַקְשֶׁ֥נָּה כַכָּ֑סֶף וְֽכַמַּטְמוֹנִ֥ים תַּחְפְּשֶֽׂנָּה: (ה) אָ֗ז תָּ֭בִין יִרְאַ֣ת יְקֹוָ֑ק וְדַ֖עַת אֱלֹהִ֣ים תִּמְצָֽא: וברגע שאין לאדם את הערך העליון לתורה זו כבר תחילת הפורענות אשר על ידי זה הגיעו לידי כל התלונות.

הרמז לפורענות דווקא בנו"ן לרמז לדג:
ומוסיף הכלי יקר שלכן נרמז הדבר באות נו"ן וגם שתהיה הפוכה, היות ונו"ן בלשון ארמית הוא דג, ודג מקור חיותו במים אבל אם יצא מהמים וילך לכוון שפת הים שם מיתתו, וכמשל רבי עקיבא לפפוס המבואר במסכת ברכות דף סא ע"ב אשר ראה השועל כיצד הדגים מפחדים אמר להם השועל לדגים לצאת מהמים והוא ישמור עליהן, והשיבו לו אם במקום חיותנו וקיומנו אנחנו מפחדים קל וחומר בחוץ שלא יהיה לנו קיום, כך בני ישראל מקור חיותם וקיומם הוא התורה וכיצד בורחים ממקור חיותם וקיומם בשמחה, ולכן הם דומים לדג ההולך הפוך במקום שיהיה פניו לכיון הים מקור חיותו הולך לשפת הים ששם מיתתו כך בני ישראל הפכו פניהם מהר סיני. ויש להוסיף על כך שהסימן בדג אם הוא חי או מת אם הדג הולך נגד הזרם סימן שהוא חי ואם הוא הפוך והולך עם הזרם סימן שהוא מת, לכן נו"ן הפוכה מרמזת על מיתת הדג, והוא מרמז על הפורענות הראשונה שעם ישראל בורח ממקור חיותו המביא למיתתו הרוחנית.
עוד רמז לנו"ן שערי בינה:
ויש להוסיף שאות נו"ן מרמז על חמישים שערי בינה שזוכים לזה רק כאשר הולכים בדרך התורה, ואילו בזה שברחו משם והפכו פניהם משיגים בהיפוך מהנו"ן שערי בינה כיון שכל תפיסת החיים משתנה בצורה הפוכה ועושים הטפל עיקר והעיקר טפל ואין פורענות גדולה מזו.

ויהי לשון צער:
ולכן נכתב בלשון ויהי שהדבר הזה הוא צער גדול שבני ישראל לאחר קבלת התורה ירדו מהר מדרגתן וברחו מהר מעמד הר סיני מקור החיים הרוחניים.

אסור לאדם לפסוע פסיעה גסה כשיוצא מבית הכנסת:
ובזה מובן הטעם שחז"ל אסרו לפסוע פסיעה גסה כשיוצאים מבית הכנסת, כמבואר במסכת ברכות דף ו ע"ב אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל - מצוה למרהט, שנאמר נרדפה לדעת את ה'. ופרש"י שם. אל יפסיע פסיעה גסה - לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי. וכן כתב רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף ג ע"ב וז"ל היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. הטעם מפני שנראה כמי שיוצא מן הטורח אל המנוחה והוא הפך שבית הכנסת הוא בית התפלה היא המנוחה ויש לו לשמוח בישיבתו בה וכן אמרו ז"ל (מגילה ד' י א) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זה שילה נחלה זה ירושלים הנה שהמקומות שהיו מקריבין בהם הקרבנות ומתפללין בהם נקראים מנוחה ונחלה: והוסיף על כך בספר סדר היום כוונת עלינו וסדר הלימוד אחר התפלה וז"ל וכשיוצא מב"ה אל יפסיע פסיעה גסה שנראה שישיבתה היה עליו למשא ולכן בורח ממנו וממהר לצאת, אלא יצא בהכנעה וכובד ראש מתחנן לפני אלהיו שלא תשוב תפלתו ריקם: ועוד יותר הוסיף במטה משה עמוד העבודה אשרי, קדושה, עלינו, קדיש יתום סימן ריח. וכשיצא מבית הכנסת, אל יצא במהירות כמי שבורח במקום הצר, או כמו שפורק מעליו משא, אלא כמי שנפטר מאת המלך והוא קשה לו על שלא נתעכב עמו יותר, כדגרסינן בפ"ק דברכות (ו ב) אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה כו'. ובצאתו אל יחזיר אחוריו מיד לשכינה, אלא כמו שנפטר מלפני המלך בשר ודם או מלפני רבו, שיש לו לילך כנגד אחוריו ופניו כנגד פניו עד שירחיק ממנו, כדגרסינן במסכת יומא פרק הוציאו לו (לז א), וכן כהנים לעבודתם, ולוים לדוכנן, וישראל למעמדן, כשנפטרים לא היו מחזירים פניהם והולכים, אלא מצדדים פניהם והולכים. וכך נפסק בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף יב. מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה, אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה, אבל כשיוצא מבית הכנסת אסור לרוץ עכ"ל. הראת לדעת כי כאשר האדם ממהר לצאת מראה זלזול בתפילתו מאחר ומראה שהדבר לטורח עליו וממילא גורם שאין תפילתו נשמעת לעומת הממתין שמראה בזה כובד ראש ותחנונים תפילתו נשמעת.

בדומה לכך הממהר לצאת מהדרשה או השיעור:
עוד אמרו חז"ל במסכת ביצה דף טו ע"ב תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר הללו בעלי פטסין. כת שניה, אמר הללו בעלי חביות. כת שלישית, אמר הללו בעלי כדין. כת רביעית, אמר הללו בעלי לגינין. כת חמישית, אמר הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת, אמר הללו בעלי מארה. נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין. אמר להם בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. ביאור הגמרא בספר חברותא תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ביום טוב בבית המדרש ודורש לתלמידיו כל היום כולו בהלכות יום טוב. בשעה שהיה יושב ודורש, יצתה כת ראשונה של תלמידים כדי לסעוד בביתם סעודת יום טוב. אמר רבי אליעזר עליהם: הללו - בעלי פטסין הם. שהכינו לעצמם חביות גדולות של יין לשתיה, ותאות השתיה מושכת אותם מלשמוע דברי תורה, ואינם מוכנים להיות יגעים בה. יצאה כת שניה. אמר רבי אליעזר: הללו - בעלי חביות קטנות הם. יצאה כת שלישית. אמר: הללו בעלי כדין שהם קטנים מחביות. יצאה כת רביעית. אמר: הללו בעלי לגינין. כלי קיבול קטנים מכדים. יצאה כת חמישית. אמר: הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת. אמר רבי אליעזר עליהם: הללו בעלי מארה הם! שהם מקוללים עקב הריקון שהם עושים עתה בית המדרש, שגנאי לבית המדרש שמתרוקן עתה כל כך. והיה הדבר קשה בעיניו של רבי אליעזר. נתן רבי אליעזר עיניו בתלמידים במבט של כעס! התחילו פניהם של התלמידים שנשארו, משתנין. שנבהלו ממנו, אך היה זה בטעות, שהיו סבורים שנותן בהם את עיניו בכעס על שאינם הולכים לאכול סעודת יום טוב. אמר להם: בני, לא לכם אני אומר זאת, שהללו בעלי מאירה הם. אלא להללו שיצאו לפניכם. לפי שהם מניחים חיי עולם לימוד תורה, ועוסקים בחיי שעה של אכילה ביום טוב.

קושיית הרה"ג אלישיב זצ"ל וביאורו מדוע כת שישית התביעה עליהן יותר:
והקשה בקובץ תשובות הרב אלישיב חלק ג סימן קכח לכאורה הכת השישית שאיחרה יותר מהם מגיע אף פיוס, ולמה נזף בה עד שהגיע ללשון קללה ממש? אך הדבר הוא פשוט, כי מי שאין לו דרגה בשכל אין טענה כלפיו, שכל אדם נתבע לפי הכרתו, ומכיון שכנראה אין להם לב להבין אז פקעה סבלנותם תיכף ומיד בהתחלת דרשת ר"א כי כל רגע בשבילם הוא עינוי נפש, אצלם צמאון המשקה שהכינו בביתם יותר חשוב ועולה על דרשתו של ר"א. אך הכת השישית שישבה זמן כה רב הרי הוכיחו שיש להם אוזן שומעת, וכיון שכך, עליהם הטענה למה עזבו, אם יש לכם הסגולה לשמוע דבר ד' ואתם מבינים ערכה של תורה כיצד עוזבים חיי הנצח לטובת חיי הגוף ולכן הרי אלו בעלי מארה. עולה מדברי חז"ל שכאשר האדם ממהר לברוח מהשיעור או מהדרשה ואולי אף מעיר שיקצרו הוא מגלה דעתו שהדבר עליו לטורח וענייניו הגשמיים חשובים יותר מתורתו שהרי מוכן לעזוב חיי עולם הבא לצורך חיי שעה ומאבד בזה את ערך תורתו.

שלא לבעט במצוות:
ומעין תביעה זו מצינו במסכת ע"ז דף ג ע"א שלעתיד לבא הגויים יתבעו שגם אנחנו רוצים לקיים המצוות ולקבל שכר ונותן להם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס ואפשר לקיימה מחתיכות עצים בחינם, ובאמת כל אחד מיד רץ לקיים מצות סוכה אך הקב"ה מוציא חמה כתקופת תמוז וכל אחד יוצא ומבעט בסוכתו מפני החום שנאמר ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו, ושואלת הגמרא והרי מצטער פטור מהסוכה וגם בני ישראל אין חייבים במצב כזה בקיום המצוה ומדוע תובע אותם? ומתרצת הגמרא שאמנם נכון שגם ישראל הן פטורים אך אין הם מבעטים כשיוצאים אלא אדרבא נפרדים מהסוכה בצער שאין יכולים לקיים המצוה, ואילו הגויים יוצאים מהסוכה ובועטים ושמחים לצאת וזוהי התביעה עליהם.

דברי מרן הרה"ג שטיינמן זצ"ל מה העול שבר מצוה צריך לקבל עליו:
שמעתי מאחד ראשי הישיבות שפעם הסתובב אצל גדולי ישראל לשאול על חתן בר מצוה אשר נכנס לעול התורה והמצוות מה הקבלה החשובה שצריך לקבל עליו בהגיעו להיות בר מצוה? ונאמרו לו תשובות שונות ומרן הרה"ג שטיינמן זצ"ל אמר לו שצריך חתן הבר מצוה לקבל עליו שמיום שמתחיל להניח תפילין שאינו חולצן אלא עד אחרי עלינו לשבח, ושאלו ומה יש בקבלה זו, והשיבו שזהו קבלת עול המצוות שאינו ממהר להיפטר מהתפילין ולא כאותן שכבר באמצע התפילה מקפלים את התפילין בשביל למהר שבזה מראה שהנחת התפילין עליו לעול וטורח ומבזה את המצוה. ויש להוסיף שכן מבואר בספר כף החיים על או"ח סימן כה ס"ק [פח] וז"ל שם בהגה. ויש מי שכתב על צד הקבלה וכו'. כתב בשער הכוונות סוף דרוש ה' מתפילין שצריך להתפלל כל התפלה אחר שהניח תפילין ואין לחולצו כי אם אחר על כן נקוה לך, וכן הוא בשער הכוונות דף א' ע"ג ודרוש ו' דציצית, והביאו מגן אברהם ס"ק כ"ח, אליה רבה אות כ"ד, סולת בלולה אות יו"ד, מחזיק ברכה אות יו"ד, נוה שלום אות ד' בסימן כ"ו, רבינו זלמן אות ל"ז, שלמי צבור דף מ"א ע"ג, זכור לאברהם אות ת', קיצור של"ה דף מ"א ע"א, כסא אליהו אות ו', חסד לאלפים אות י"ג, כף החיים לה"ר חיים פאלאג'י סימן יו"ד אות מ"ג, שתילי זיתים אות ל"ה, בן איש חי פרשת חיי שרה אות יו"ד עכ"ל: ולא כאותן שחולצים כבר באמצע התפילה ומחכים בסמוך לדלת לצאת כמה שיותר מהר מאחר ומעשיו אלו מגלים שהדבר לטורח עליו, אלא אם כן יש אונס והכרח לצאת.

מעשה שהיה:

פעם לפני עשרות שנים הלכתי לצרכניה לקנות מצרכים לבית וכידוע שיש תמיד תורים ארוכים בכל הקופות ועמדתי בתור אולי עשירי או יותר, והנה לפתע הגיע איזה אדם הלך לראש התור ופנה שם לילד שהגיע תורו וביקש, שהיות והוא עסקן ומאוד ממהר ולכן מבקש ממנו לוותר לו ולתת לו להיכנס לפניו.

הערתי לו שדבר זה אינו קשור רק למי שהגיע תורו אלא הוא מעכב את כל העומדים בתור, ולכן אמר, אני מבקש את סליחתכם ונכנס לתור, לאחר שגמרתי את החשבון אשר לקח די מספיק זמן אני יוצא מהצרכניה ואני רואה אותו אדם עומד בחוץ ומשוחח עם חברו, פניתי אליו הרי עקפת את התור מפני שאתה ממהר ומדוע הנך מתעכב - כמובן לא היה לו תשובה.

מוסר השכל:

עלה בידנו להבין ולהשכיל עד כמה כוחו של היצר אשר משפיע על האדם לצאת בהקדם מבית הכנסת ומבית המדרש מקור חיותו של נשמתו והופך להיות כתינוק הבורח מבית הספר שזו הפורענות הראשונה אשר האדם מביא על עצמו, ועד כמה האדם צריך להיות כנה עם עצמו האם באמת יש סיבה מוצדקת למהירות שממהר לצאת מהתפילה או מהשיעור ולא יסתור את עצמו תיכף בפוגשו את חברו ביציאתו ויושב ומשוחח ארוכות דבר הטופח על פניו, אלא על האדם לדמיין אם היה ניתן לו הזדמנות לקחת ולצבור הון ממכרה זהב כיצד היה נוהג האם היה דבר שממהר אותו להיפרד מהמקום אם אינו מוכרח, בהיות ויודע ערכו של כל רגע אשר מנצל להרבות הונו ורכושו, בדומה לכך צריך האדם להרגיש כאשר זוכה ומקיים אשר יושבי ביתך הן בתפילה והן בשיעור שזה ממש מכרה זהב שצובר הון בכל רגע ורגע עד אשר קשה עליו פרידתו וזו קבלת עול המצוות ובדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו ועל ידי זה זוכה שתפילתו מתקבלת לריח ניחוח לפני השם וכך ערך לימודו גודל שבעתיים וזוכה להתברך בזה ובבא בכל הברכות הכתובות בתורה אמן ואמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!