למרות שפשעו, מגיעה להם הזכות לחיות כדת

לא אשכח את השיחה הזו, היה זה ערב פסח, ביקשתי לראיין את הרב של כלא איילון, מה יותר סימלי מזה, פסח, בני חורין, וכל העניין הזה, תכננתי לי חצי שעה שיחה חנוק, מה שתוכנן ל-30 דקות הפך מהר מאד לשיחה מרתקת בת שעתיים במהלכה התוודעתי לעולם שלם מאחורי סורג ובריח, פתאום היה לזה צורה, ריח, טעם, יכולתי ממש לחוש את ריח הכאב ולנשום את אוויר הקנטינה. תחושה אחת ליוותה אותי בסיום השיחה המיוחדת הזו, תחושת תקווה.

בשבועות האחרונים הייתי עדה לסיפורם של האסירים שומרי התורה והמצוות, הכרות אישית עם אחד מהאסירים ובני משפחתו סיפרו סיפור עצוב, סיפור בו נשללו זכויות אלמנטריות, זכויות של דת וחופש.

בתי הכלא הישראלים נחשבים לגן עדן עבור האסורים, יחס הוגן ארוחות טובות תנאים סניטריים נוחים, במקומות בהם יש אזורים של שומרי תורה ומצוות האסירים מקבלים שרותי דת שהם צריכים, ישנם רבנים שמגיעים באורח קבע למסור שיעורים, ובאופן יחסי לאגפים האחרים האגפים הללו שקטים, האסירים מתנהלים בתוך לו"ז מדוקדק שכולל זמני תפילות ולימוד, התפתחות אישית וכד', בחודשים אחרונים חלה הרעה במצבם של שומרי תורה ומצוות ומאן דהוא במערכת המשומנת הזו החליט להיטפל אליהם ולהתחיל לשלול מהם זכויות בסיסיות כדוגמת קוד לבוש שמאפיין את האסירים הללו - כובע וחליפה, קיצוץ בספרי קודש ועוד הרעות על רקע דתי, בבוקר אחד האסירים קמו למציאות של מודעה שחור על גבי לבן בה הם התבקשו לקחת הביתה את הכובעים והחליפות – אותו לבוש ששומר עליהם, מעניק להם את הבידול לצד השייכות לקדוש וליקר.

רובינו נוטים לשפוט את האסירים ממקום הכי צר והכי סטראוטיפי שקיים, הם עשו עבירה ואמורים לרצות את עונשם בכל חומרת הדין, אין שום סיבה להקל מעליהם את העונש או לוותר להם על קוצו של יוד, האם אי מי נעצר להתבונן ולחשוב מה עובר על האסירים הללו, כאשר נשלל מהם חופש הדת שלהם, או משהו בסיסי שמגן על הכבוד שלהם?

אין קשר בין העבירה שהתבצעה לבין השפלה ורמיסת דת, והתייחסות לאלמנטים דתיים כאל המלצה בלבד, לאסיר מגיע הזכויות האנושיות שלו, הזכויות שמעורבות בהם רגש וחיבור כי מה נשאר לו? 

בסוף היום המצב הזה לא פשוט, באגף התורני יושבים אנשים מכובדים שמעדו, שמרצים עונש בצדק, אך הדרך היחידה להחזיר אותם למוטב, והדרך היחידה שיש בה אור בקצה המנהרה החשוכה הזו, זה התייחסות מכובדת למה שנקרא 'אדם', תחשבו רגע כאשר נשללת הזכות הבסיסית השייכת לכל אדם באשר הוא, בכך שלא מכבדים את השקפותיו ודברים שהוא מאמין בהם, רבים הסיכויים שתשלל ממנו גם תחושת התקווה והרצון לשפר ולהשתפר, זה עלול להרוס מוטיבציה ולפגוע בתהליכים טיפוליים שהוא עובר.

כי תכלס מה נשאר בין הכתלים האפורים והמשמימים אם לא קצת תקווה ואור, כבוד אדם בסיסי ואמון? 

כשהגיעה השאלה לפתחו של ר' חיים הוא ביקש מהאסירים לא לוותר על זה, הוא ראה בזה משהו חשוב ממדרגה עליונה הוא הבין כי האקט הזה מסמל הרבה יותר מסתם חוק חדש, וויתור כאן יכול להוביל לדברים חמורים בהרבה, אז כן, זה קו אדום שנחצה ועבר את גבולות הכלא והחוקים, מישהו כאן לא השכיל להבין את גודל הפגיעה בהווה ובעתיד ולאו דווקא מהמקום הדתי פרופר אלא הרבה מעבר. 

משיחה שניהלתי ושמעתי את הצד הדתי בסיפור, לא יכולתי שלא לשמוע את עוצמת הכאב והעלבון, את תחושת הזילזול והחוסר אונים, מצב האסירים שנתונים לחסדי נהלים חדשים שמנוהלים על ידי גחמות, לא תמיד קל, והדרך היחידה שבה זה יכול להשתנות היא ע"י אמפתיה, ודעת קהל חזקה שתשפיע מבחוץ לבפנים בכדי שהדברים יחזרו לקדמותם, והתקווה תוכל לחזור לשכון באגף התורני.

לאחרונה, לאחר סערה תקשורתית ומעורבות גורמים בכירים נראה כי הסאגה הזו מגיעה לסופה, הסדרים שונים אל מול בכירי השב"ס יחזירו את הכובעים והחליפות לאסירים התורניים, אך עדיין נותרו דברים לא פתורים, אין ספק כי ככל שהסערה התקשורתית והשיח סביב העניין יגדל הדברים יילכו וישתנו לטובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!