4 שנים אחרי: האם השכולה בפוסט מצמרר

לפני ארבע שנים נחטפו גיל-עד שאער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל, שלושה נערים שרק רצו להגיע הביתה בשלום אבל נרצחו והוסתרו על ידי מחבלים. במשך כמעט שלושה שבועות סערה המדינה ובכל מקום ומקום התפללו שימצאו הנערים בריאים ושלמים, אבל הם נמצאו כשהם כבר לא בחיים.

האירוע זיעזע את כולם ובארץ ובחו"ל התאבלו על רצח הנערים. שלושת המשפחות החזקות הפכו לסמל ומופת של עוצמה והיום ארבע שנים לאחר הרצח, פרסמה בת גלים שאער, אמו של גיל-עד פוסט מצמרר:

"השנה - בדמעות הכאב, מתערבבות דמעות של אושר. לידתה של אורי, נכדתנו הבכורה, לפני כשבועיים - מביאה עמה אושר גדול על היש, ועם זאת כאב גדול על האין.

חסרונך גיל-עד המורגש בכל רגע ורגע, התעצם, ונפשי אינה מוצאת מנוח מגודל הטלטלה והמורכבות, מהמציאות הניגודית המאפיינת את חיינו. המציאות המורכבת לה נדרשנו מיום מותך רק מתעצמת. והמילה בוכקת (בוכה- צוחקת), כבר מזמן עבורי אינו מושג המאפיין רק ילדות קטנות.

הזמן נמדד ברגעים. רגעים, נדמה לי שהשמש זורחת. החיים מחייכים ויש לי כוחות להמשיך קדימה בעוז, תחושה ש"למרות הכל, זה אפשרי" מציפה אותי ואני מיטיבה להתבונן במה שיש.

רגעים, הבור נפער והגעגוע מציף ומושך אותי מטה מטה לתהומות שלא ידעתי על קיומם. תחושה ש"אני לא מבינה איך חשבתי שזה אפשרי" מציפה אותי, וה"אין" מתייצב בהתרסה בחזית כל דבר אפשרי

רגעים, נדמה כי אפשר להכניס לניוטרל. תחושה כי למדנו לחיות ולקבל את המציאות הכואבת, חולפת לה במחשבותי. רגעים, אני מבינה שניוטרל לא בא בחשבון. זו עבודה יומיומית, תמידית. כל יום צריך לבחור מחדש. תחושה של מאמץ תמידי תופסת לה מקום

רגעים, עייפות הגוף והנפש מכריעות אותי ותרדמה עמוקה נופלת עליי כאילו אין דאגות בעולמי. תחושה של רפיון משתלטת עלי ואני מרפה ונותנת לקב"ה לנהל את עולמו.

רגעים, השינה מסרבת לעטוף אותי בחבליה, המחשבות לא נותנות מנוח. תחושה שהרוגע מסרב למצוא לו מקום, אופפת אותי, בדרך כלל בשעות הבוקר המוקדמות.

רגעים, שגרה עמוסה ומבורכת נכנסה סופסוף לחיינו, עבודה, ילדים ואפילו נכדה בכורה מהממת הצטרפה למשפחה. תחושה של אושר מוצאת לה מקום עמוק בלבי.

רגעים, האבדן והגעגוע ממלאים את ישותי, תחושה של כאב מבעבעת בנפשי הממאנת להתקרר.

רגעים של אושר, רגעים של כאב הילכו שניהם יחדיו?" היא מסיימת את הפוסט בשאלה נוקבת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!