מה באמת מסתתר בלב האשה שמחתה נגד התפילין

הסרטון המחריד, הדוחה והמזעזע, של יהודיה צעקנית וולגרית, שבזה לתפילין וליהודים המניחים אותו, הזכיר לי יהודיה אחרת לגמרי. מישהי שברגע הראשון טעיתי בה וחשבתי שגם היא שייכת ליהודים התמוהים המונעים משנאת היהדות. אלא שמהר מאוד התבדיתי והבנתי שמדובר באישה המונעת מכאב אישי עצום ושאלות שלא באו על פתרונן.

נפגשנו לראשונה במשרדי לפגישת היכרות שנראתה רגילה בתחילתה. אלא שכמה דקות אחרי שיצאה מהמשרד החליטה לחזור. היא נעצה בי מבט נוקב ואמרה: "סליחה, אני רואה עלייך שאת אחת מהם. אני חייבת שתכירי אותי כמו שאני כבר עכשיו. אני חייבת להגיד לך שיש לי חשבון ארוך עם האלוקים שלך. הוא לקח לי יותר מדי בחיים". היא אפילו לא חיכתה לתגובה הסתובבה והלכה לדרכה.

בפעם הבאה שהיא הגיעה, עלי להודות שלבי החסיר פעימה. הבנתי שההערה הקודמת הייתה יריית הפתיחה ותהיתי מה יהיה ההמשך.

להפתעתי היא הגיעה מרוככת וביקשה להתנצל. היא הסבירה שלא התכוונה לפגוע אך רצתה לדעת אם אני כדתייה אוכל לקבל אותה כמו שהיא עם הכאב והכעס על היקרים לה מכל שנלקחו ממנה. היה לה קשה לספר הכל בבת אחת.

אבל ממפגש למפגש נקשרתי יותר ויותר לאישה שאיבדה את בעלה האהוב באחת ממלחמות ישראל. "הוא כל כך סבל בשואה. בדרך לא דרך הוא שרד את התופת ועלה ארצה, הקים משפחה שמי כמוני יודעת כמה כוחות נפש נדרשו לו לשם כך. ובשביל מה? בשביל למות פה בארץ המובטחת?" מתברר שלמרות הכאב שהרשתה לעצמה לשחרר באותן פגישות, היא לא ויתרה לעצמה בחיי היום יום. למרות הקושי היא נישאה בשנית, הקיפה עצמה בצבעים עליזים הן בעבודות אומנות מרהיבות ביופיין, כולן יצירות כפיה והן בגינה שהייתה המפלט הרוחני והגשמי שלה. תוך כדי עיצוב גינה שגורמת למתבונן בה לחשוב שהוא מציץ לפתחו של גן העדן, היא ניסתה למצוא נחמה לנפשה הפצועה.
הרבה שנים אחרי שחשבה שהשתקמה היא איבדה חייל נוסף – הפעם היה זה נכדה היקר - הנכד שהיה כולו אהבה ונתינה לדבריה. באחד המפגשים היא הישירה מבט ורצתה תשובה למה בורא עולם לקח לה אותו. אמרתי שקטונתי מלדעת חשבונות שמיים אבל מי יודע, אולי דווקא בגלל כל האהבה שבו, הוא נדרש במרומים להיות חייל ליד כסא הכבוד, להגן על עם ישראל מלמעלה. היא שתקה לכמה רגעים ואז לקחה אוויר ואמרה "את יודעת. ממך אני מוכנה לשמוע את ההסבר הזה. שמעתי אותו כבר כמה פעמים בכמה דרכים מכל מיני גורמים דתיים וסרבתי לקבל אותו. ממך אני מוכנה לשמוע אותו כי את מקבלת אותי ומכבדת אותי כמו שאני. אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך, כמו שאת, למרות שאת כל כך שונה ממני....." לשתינו היו דמעות בעיניים באותם רגעים ושתינו לא
יכולנו לדבר יותר כי הדמעות חנקו לנו את הגרון.

באחד המפגשים בהמשך היא הבחינה שפניי אינן כתמול שלשום ודרשה לדעת מה קרה. היה זה בתקופה שהגר"י אדלשטיין זצ"ל היה במצב קשה. סיפרתי לה על מצבו ועל היותו רב ואבא שני עבורי. היא ביקשה לדעת עליו עוד. דיברנו ואח"כ החזרתי את השיחה אליה.

בסוף אותו מפגש, לפני שהלכה היא אמרה לי "אני רוצה להתפלל עליו בשבילך. אני רוצה להתפלל עליו לא בגלל התפקיד התורני שלו אלא בגלל שהוא יקר לך כל כך ובגלל האדם שהוא, שמעתי עליו הרבה במשך השנים מאנשים שהכירו אותו" ואז היא הוסיפה שהיא לא תתפלל עליו בדרך שלי אלא בדרך שלה, בגינה שלה. היא הסבירה ששם בין הפרחים והעצים היא תוכל להתחבר לכל היופי שהשם ברא ואז היא תוכל לפנות לחלק הטוב שבו לדבריה ולא לחלק שהיא עדיין כ"כ כועסת שלקח לה את היקרים לה מכל...

רציתי להגיד לה שהדרך שלה מדהימה והרבה חסידים מחפשים את קרבתו בטבע כמוה אבל שתקתי. שתקתי כי זה לא היה רגע לדיבורים נוספים. זה היה רגע שדרש אחיזת ידיים חזקה ומלאת אהבה של שתי נשים שונות שמצאו את המחבר ביניהן, את אהבת ישראל המגשרת בין הפערים.

אני חושבת על האישה המיוחדת שזכיתי להכיר ואני מפחדת. מפחדת שבגלל נשים רעות ואכזריות כמו אותה אישה מסרטון התפילין, נתמלא בחשדנות ועוינות לכל מי ששונה מאיתנו ונפספס: נפספס את כל הטוב והיקר בעם ישראל שמתחבא מאחורי שכבות של כאב, של תסכול מחוסר מענה לשאלות קשות שלפעמים למרבה הצער אין לנו עליהן תשובה.

אני מפחדת שחלילה ניסחף לסחרור מסוכן ונאבד מהערבות ההדדית ומאהבת ישראל ששמרה על העם היהודי במשך כל שנות קיומו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!