חכמי אתונה הנודעים? - כבר לא עוד

בשבוע שקדם לחג השבועות, נחוגו ברוב עם בעיר חדרה למעלה מעשרים מעמדי הכנסת ספר תורה. לא הספיקותי להשתתף בכולם אבל באלו המעמדים בהם השתתפתי ורקדתי לכבוד התורה פגשתי את עם ישראל במלוא תפארתו ויופיו.

אחד המעמדים היותר מרגשים בהם השתתפתי היה הכנסת ספר התורה להיכל בית הכנסת בשכונת הפארק, תרומת שמעון טלקר ומשפחתו. הבטתי סביבי וראיתי פסיפס נאה ומרגש של יהודים מכל גוני הקשת, מפזזים ומכרכרים לתורה, כפי הנאמר אצל דוד המלך (שמואל ב ו,יד): "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'".

ואני שואל את עצמי ואת סביבתי: לריקוד מה זו עושה. רצונך לכבד את התורה? למד והגה בה. מה הקשר של הריקוד סביב ועם הספר? האם אי פעם שמעתם, להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן, שמישהו יוצא בריקוד עם ספר החוקים של מדינת ארה"ב?

וכי התורה אינה ספר החוקים וההוראות שלנו? אז מה פשר הריקוד? ובכלל, התורה היא דבר רוחני ונעלה, הריקוד לכאורה כה ארצי וגשמי. וכי כך מכבדים את התורה הרוחנית? בריקוד מעגלי ובזריקת סוכריות?!

התשובה היא אחת: שונה היא תורתנו הקדושה מכל התורות שבעולם. תורת ישראל היא תורת חיים, ויש לה משמעות לכל ימי חייו של האדם, היא משנה את האדם והליכותיו מקצה לקצה. התורה הרוחנית היא זו שמקדשת את הגשמיות שלנו. צדיקים אמרו "לא די ללמוד דיני והלכות 'שור שנגח את הפרה' – אלא יש ליישמה הלכה למעשה, שם מבחנו האמיתי של האדם".

התורה ניתנה לפני כשלושת אלפי שנה והוראותיה ופרטיה ודקדוקיה תקפים ואקטואליים עד לרגע זה. התורה היא נצחית.

כשדיבר רבי יונתן אייבשיץ בשבח התורה, היה אומר: מלך בשר ודם כשמנפיק תקנה לרחובה של עיר, יש המקיימים אותה באדיקות בגלל פחדם מקלגסי המלך ויש שעוברים על החוקים כשאיש אינו בנמצא. אבל תורת ה' שניתנה לנו אז מהר סיני עומדת לאחר כה הרבה שנים בליבות בני ישראל. כשיהודי מכבד את השבת הוא בעצם מקיים את התורה שניתנה אז, וכך כל מצווה. בלי שאחד מחיילי המלך ישמור עלינו.

זו תורת חיים, זו תורה נצחית, עליה קרא הרמב"ם בי"ג עיקרי האמונה שחיבר: "אני מאמין שזאת התורה לא תהי מוחלפת ולא תהי תורה אחרת מאת ה'".

בחג השבועות אותו עברנו בשבוע האחרון אנו גם מגלים את הממשק המשותף שבין התורה הרוחנית לחיי המעשה. הגמרא במסכת פסחים (סח,ב) דנה בשמחת החג ואומרת שיש לחלק את החג, "חציו לה' וחציו לכם", ואחרים אומרים שיש להקדיש את כל החג לה'. אמנם "הכול מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא". התורה הולכת יד ביד עם ה"לכם", הגשמיות והרוחניות כרוכים זה בזה, כפי שאמרו חז"ל "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח".

לכן, כשאנו חוגגים עם התורה, לא די במה שאנחנו לומדים את התורה ואת חוקי ה' ומשפטיו, שזה בוודאי עיקר התורה להורות את הדרך לרבים, אבל יש כאן פן נוסף, אנחנו רוקדים ריקוד לכאורה גשמי, ובכך מבטאים את החיבה לשנו לתורה הרוחנית, כי אנחנו מצביעים על כך שהייחודיות של התורה שהרוחניות שבה מקדשת גם את הגשמיות שלנו.

זו בעצם טיבה של רקידה לכאורה כה גשמית וכה פשוטה לפני תורה כה רוחנית וכה נעלה.

בימים שקדמו לחג השבועות הזדמן לי לצאת, לגיחה של שליחות קצרה ביוון. האמת שדי התאכזבתי מהמקום. מדינה נחשלת ועצלה, ובעיקר מדינה לא מתורבתת.

לא ארך לי זמן רב מאז נחיתתי במקום לקלוט שמכל חכמי אתונה הנודעים ומחכמת יוון כמעט לא נותר שריד וזכר. אתה פוגש שם אנשים כמו תקועים מלפני שנות דור, מדינה שלא מתקדמת ומפגרת בהרבה אחרי מדינות העולם.

לאן נעלמה תרבות יוון? לאן?
כשמתבוננים בעברם ההיסטורי נוכחים לדעת כי התרבות שלהם מעולם לא הייתה מחוברת לחיים. הייתה תרבות אבל היא הלא הייתה חלק מהחיים, אלא פעלה לצד החיים, כמו ערך מוסף, אבל לא מחייב.

פעם פגשוהו תלמידיו של הפילוסוף היווני אריסטו כשהוא מתנהג בגסות, שאלוהו התלמידים: ככה נוהג מורנו? ענה להם: "כעת איני אריסטו". זו דוגמא לחכמה ותרבות המנותקת מצו החיים.
גם מורו של אריסטו, הפילוסוף אפלטון שלימד אורחות חיים התנהג הרבה אחרת ממה שלימד כשהוא עושה אבחנה והבדלה בין חייו האישים לבין חייו הפילוסופיים. זו לא תורת נצח, זו לא תורת חיים.

תורת חיים יש אחת. היא המלמדת את בני האנוש דרך חיים ואנשים נוהגים על פי בכל עת. זה הופך לדרך חיים ולתמרור איך וכיצד יש לנהוג בחיים.

עם כזו תורה יש לצאת לריקוד ברחובה של עיר. זו תורה שמקדשת את האדם ומשנה אותו מקצה לקצה.

כאן גם המקום להזכיר לשבח את כל אלו שעמלו על המלאכה ונרתמו לכבודה של תורה. בייחוד רוצה אני להזכיר את הפיקוח העירוני בחדרה שהיה שותף מלא לאפשר לעם ישראל לרקוד עם התורה ולשמוח. בשונה ממשטרת ישראל בחדרה שמסיבותיה היא מתנכלת לאפשרויות של הכנסת ספר תורה – הפיקוח העירוני דווקא עומד בתווך, עוזר ומסייע להגשים חלומם של יהודים לשמוח עם התורה.

וכך אנו משוררים בחד השבועות: "קודשא בריך הוא אומר לפמליא דילה: חזו בני חביבי דמשתכחין בצערא דילהו ועוסקין בחדוותא דילי". ובתרגום ללשון הקודש: "הקדוש ברוך הוא אומר לפמליה שלו: ראו נא את בני חביבי ששוכחים מצרותיהם שלהם ועוסקים בשמחה שלי".

יחד שבטי ישראל, שבת שלום ומבורך. הרב בן ציון (בנצי) נורדמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!