כשתושבי דרום תל אביב חיבקו את אהרן ברק

לפני כשבועיים, ביום 9/5/18, במקום להיחשף לשעתו היפה של בית המשפט העליון אשר היה מצופה ממנו שירדוף ויעשה אחת ולתמיד צדק עם תושבי דרום תל אביב, בעט כבוד בית המשפט העליון בעיטת וולה בשתי תושבות וותיקות בנות 70 ו 80 וזאת מבלי שנתן כל התייחסות כנה ואמיתית למצוקותיהם של תושבי דרום תל אביב המבוגרים, המשוועים למכור את ביתם - נכסם היחיד לצורכי מימון דיור מוגן והתבגרות בכבוד.

למעשה בפסק הדין שיצא תחת ידיו, הציע בית המשפט העליון לתושבי דרום תל אביב "פתרון" לפיו עליהם לחשב מסלול מחדש ולפנות קודם כל לערכאה מנהלית בטרם יחשבו לפנות לבית משפט אזרחי לתבוע את נזקיהם הכלכליים בגין ירידת ערך דירותיהם, נזקים שהתגבשו בעשור האחרון לאחר שרבבות מסתננים התיישבו בשכונותיהם, ושינו את השכונות בלא היכר.

הסעד הכספי אותו דרשו תושבי דרום תל אביב בגין ירידת ערך דירותיהם, לא קיבל כל התייחסות מעשית, שכן בתי המשפט המנהליים אינם מוסמכים בכלל לפסוק פיצוי כספי שכזה (אלא במקרים מיוחדים שהמקרה הזה אינו נמנה עליהם). כמו כן, קריאת פסק הדין ההזוי באמת מעורר את השאלה למה באמת באמת התכוון בית משפט העליון? אם לא לנפנף את התושבים מפניו, שכן הפניית תושבי דרום תל אביב לערכאה מנהלית – במה תואיל? מהו הסעד שעליהם לבקש מערכאה שכזו?

ובכל הכבוד הראוי, לא בכדי לא טרחו השופטים המלומדים לציין בפסק הדין מה באמת מצפה בית המשפט העליון שיבקשו התושבים המסכנים מערכאה מינהלית שכזו? האם יוכלו לבקש מהמדינה למגר את תופעת ההסתננות? אולי - לפנותה מהעיר תל אביב? או אולי, לפזר את המהגרים בכל ערי הארץ? ואולי בכלל לפנות את התושבים המקומיים עצמם, או אולי לקנות את נכסיהם שנפגעו (טוב – לא נרחיק לכת...).

הרי, כל שיבקשו מערכאה מינהלית – לא באמת ישים אל מול מבחן המציאות ואל מול בג"צ אשר שומר בחירוף נפש על זכויותיהם של המסתננים, מקבע את המצב הנתון ומונע כל פיתרון שמוצע על ידי הממשלה, מבלי להקל על תושבי דרום תל אביב.

כל שנותר מפסק הדין היא עובדה מוצקה בשטח שמי ששילם וממשיך לשלם על "תופעת המסתננים" את המחיר – אלה תושבי דרום ת"א, אוכלוסיה מבוגרת, דלת אמצעים ומוחלשת!! ובית המשפט העליון אמר בפסק דינו: פתרון מעשי – אין! בוודאי שלא פיצוי כספי, ותושבי הדרום ימשיכו לשאת בנטל המדיני הזה לבדם, מבלי לצפות שהמדינה ו/או עיריית תל אביב יפצו אותם על ירידת ערך דירותיהם; כך שמה שקורה בחצר האחורית של תל אביב נשאר בחצר האחורית של תל אביב ושל המדינה כולה – ולמי באמת אכפת מהתושבים האלו ?!!

ההסתננות מאפריקה לישראל נמצאת על סדר היום הציבורי כבר יותר מעשור. החל משנות ה-90 החלה התופעה, שב - 2007 הפכה למבול של רבבות שחצו רגלי את הגבול מדי יום ונבלמה רק בשלהי - 2012 עם השלמת גדר הגבול עם מצרים.

במרוצת השנים נשמע קולם של חברי כנסת, שרים בממשלה, ארגוני זכויות אדם ובית המשפט הגבוה ל"צדק" אשר החלטותיו הנחרצות - הביאו בסופו של דבר לכך שהמצב הפך לסטטי וכיום אין פתרון ממשי נראה לעין לבעיית ההגירה הבלתי חוקית מאפריקה.

תושבי דרום תל אביב, הם מי ששילמו ושמשלמים עדיין את המחיר היקר ביותר של החיים לצד המהגרים מאפריקה. אכן, תושבי דרום תל אביב מעולם לא גרו בשכונות פאר והיו בשכונותיהם מקרים של פשע ועוני, אך כאשר הגיעו לשכונה רבבות של מסתננים מאפריקה בתוך פרק זמן קצר, אופי השכונות החל להשתנות עד שאיבד לחלוטין את זהותו ופגע אנושות במרקם חייהם – ביקור של 5 דקות בשכונות דרום תל אביב ימחיש זאת היטב לכל מבקר מבחוץ.

בשנת 2015 הגישו שתי תושבות קשישות שמתגוררות בגפן במדינת התחנה המרכזית הישנה של דרום העיר תל אביב תביעה אזרחית / נזיקית לבית משפט השלום בתל אביב. השופטת בבית משפט השלום הסכימה לדון בתיק וזאת למרות טענות הנתבעים מהרשויות השונות שהתביעה צריכה להידחות על הסף. לאחר מכן ערערו על החלטה עיריית ת"א ונציגי משרדי הממשלה השונים ובית המשפט המחוזי דחה את התביעה. עמותת העיר העברית שסייעה ל-2 הקשישות, החליטה לא להרים ידיים וערערה לבית המשפט העליון, שם בהרכב של שלושה שופטי עליון, יחד עם איומי חיוב בהוצאות על סך עשרות אלפי שקלים ל-2 הקשישות המתקיימות מקצבת הביטוח הלאומי, דנו בנושא בצורה אפטית למדי, בלי אפילו לשמוע את העותרות, ופסקו פסק דין הזוי ולקוני שכלל לא מובן מתוכו לאן יכולות לפנות שתי הקשישות האומללות בכדי לבקש את הצדק המגיע להן בזכות ולא בחסד.

בראיון שנערך בחודש ינואר 2018 לעיתון ידיעות אחרונות, נשאל נשיא בית המשפט לשעבר פרופ' אהרון ברק את השאלה הבאה: תושבי דרום תל אביב הפגינו מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון, במחאה על פסיקתה בנושא מבקשי המקלט. זו מחאה לגיטימית או חציית גבולות?

ותשובתו הייתה: "זה נושא מאוד עדין. פתרון בעיית הפליטים לא יכולה לבוא על חשבון דיירי דרום תל אביב. אני חושב שיש להם טענה חזקה מאוד לפיצויים מהמדינה על נזק שנגרם להם בגלל נוכחות הפליטים. כדי לפתור בעיה כלל לאומית, הטילו את הנטל על דרום תל אביב. הוטל עליהם נטל לא שוויוני. כשמוטל נטל לא שוויוני המדינה נושאת באחריות."

כל שנותר לומר היום הוא שכמה חבל שבית משפט העליון לא היה אמיץ מספיק לאמץ גישה זו של כבוד השופט בדימוס פרופ' אהרון ברק. פסיקה שכזו הייתה יכולה להחזיר את התביעה לבית משפט השלום ולאפשר לתושבי דרום תל אביב לזכות בסעד כספי בגין ירידת ערך דירותיהם.

ובכלל, מעט חמלה והבנה כלפי אלו שהופקרו לחלוטין, הייתה יכולה להשיב ולו במעט, את אמון הציבור במערכת המשפט, אמון שכיום נגוזה ממנו כל טיפת כבוד וערך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!