פינת פאר: זעקה של אמא: "הילד שלי כמעט מת בגללי"

ציפי ביקשה שניפגש במקום שבו אף אחד לא יוכל לראות אותה. היא הקפידה להדגיש לי את חשיבות הסודיות ואני שרגילה לבקשות מסוג זה, דאגתי למפגש סטרילי לחלוטין במרווח משמעותי מהקליינטית הקודמת.

"אני אמא לארבעה מתוקים, מתוכם אחד נכה, שכמעט מת בגללי", היה המשפט הראשון של ציפי, שפרצה בבכי. הרגשתי שאת הבכי הזה עצרה בתוכה ציפי תקופה ארוכה. הבכי נימשך עד שציפי נרגעה מעצמה ואז היא החלה לספר לי את סיפורה.

"תביני פארלי, אני חיה בפחד, הפכתי לאמא חרדתית ומשוגעת. בשבוע שעבר שמעתי את הבן של השכנים אומר לבן הגדול שלי בשקט שיש לו 'אמא חולת נפש עם תעודות'. אני מאמינה שהוא שמע את זה בבית. כל כך נפגעתי, הייתי בהלם ובכיתי כמעט יום שלם, אני חולת נפש? לאן התדרדרתי.

סיימתי לבכות וניסיתי לחשוב באמת על המשפט הקשה והכואב שאמר הילד ואז הבנתי שאני צריכה להודות לו. המשפט הקשה שאמר הילד לבן שלי עורר אותי לחשוב אחרי כמעט שנה שבה הייתי שבויה בחשיבה ובביקורת עצמית. הוא גרם לי לעשות מעשה, לקום, להילחם בבושה ובאגו ולהגיע לטיפול העצמה אצלך, לנסות לחזור להיות נורמלית למרות הכאב.

הכל התחיל בעוד יום עמוס של ילדים, בית עבודה, הייתי גמורה, הילדים ביקשו שנלך לגינה ואני סירבתי כי הייתי עייפה אבל הילדים התחננו ואני אמא רחמנית, אספתי כוחות מהרזרבה, הכנתי אוכל ומצאתי את עצמי עם עוד אמהות עייפות על הספסל בגינה.


צילום: pixabay

הייתי כל כך עייפה ושמחתי על רגעי השקט בספסל עם השכנות, היינו כל כך שקועות בשיחה שלא שמתי לב שהקטן שלי זוחל אל הכביש. כשהבום הגדול התרחש וכל השכנות התחילו לצעוק 'תאונה', הבנתי שמשהו קורה.

'מי נדרס'? שאלתי בפחד, הילדים כולם היו לידי חוץ מהתינוק שלי, כן כן, בן השנה שלי נמצא מתחת לגלגלי הרכב. הוא זחל אל הכביש בזמן שאני דיברתי ודסקסתי עם השכנות.

זינקתי אל הכביש לכיוון הילד, אבל זה היה כבר מאוחר. הרגליים שלו היו מתחת לגלגלי המכונית. צרחתי כמו מטורפת כי חשבתי שהילד מת. הכל קרה מהר מדי, אופנוע של הצלה ואמבולנס של מד"א הגיעו בזעקות סירנה, שכנים טובים קראו לבעלי מהעבודה והוא תפס פיקוד ועזר לי להתאפס על עצמי.

התקשרתי בוכה ורועדת לאמא שלי שגרה קרוב, צרחתי לה 'אמא בואי יוסי נדרס', היא הגיעה לאחר דקות ספורות ואני נרגעתי קצת, חשבתי שיהיה מישהו שיחזיק אותי ושיאפס אותי מול ההלם.

אבל היא עשתה בדיוק להפך. 'למה לא שמרת על הילד?' היא צרחה עלי מול כולם. נשברתי והתמוטטתי, כנראה שהתעלפתי. מאמי לא ציפיתי לכזאת שיפוטיות וביקורת. החובשים שהיו במקום טיפלו מצד אחד בילד שהיה במצב קשה ומצד שני ניסו להעיר אותי מהעילפון.

החיים שלנו התהפכו. במשך ארבעה חודשים חיינו במחלקת ילדים ובשיקום, הרופאים ניסו להילחם על הרגליים של הבן שלי, חצי מהגוף הקטן של האוצר היה מרוסק אבל על אף התקוות הרופאים אמרו לנו בצער שהילד ישאר נכה לכל החיים.

מאז התאונה חיי התהפכו. הרווחה נכנסה לתמונה והחקירות היו מביכות וקשות, לא חלמתי שאהיה במקום שאחרים יבחנו את יכולותיי האמהיות ואת המסוגלות ההורית שלי, החקירות ערערו את מעט האמון שהיה לי בעצמי אחרי התאונה.

מאז התאונה הפכתי לאישה אחרת, אני כבר לא אותה אמא, כבר לא אותה אישה. אני מרגישה שהכל אבוד, שאין לי דרך חזרה כי החרדות לא נותנות לי מנוח. פוטרתי מהעבודה משום שלא הצלחתי לתפקד כי כבר מזמן שכחתי מהו לילה שלם, הסיוטים גומרים אותי.

רוב שעות היום אני מסתכלת על הילד המתוק שלי ובוכה על מר גורלו, אני והילדים מחביאים אותו ומתביישים לצאת איתו לרחוב כי העיניים של כל השכונה מוסיפות לכאב שרק גדל יותר. אני מתביישת בגלל הבן שלי, מי היה מאמין?

נקיפות המצפון ואני הפכנו לחברים טובים, החיוך שלי נעלם ואת מקומו תפסו עצבים וכעס. את אמא שלי מחקתי מהחיים, לא סולחת לה על ההשפלה, לא מסוגלת לראות אותה גם לא בתמונות.

אני כאן מולך פארלי בלי שאף אחד בעולם יודע, גם לא בעלי. אני כאן לנסות ולסלוח לעצמי, האם זה אפשרי?"

השאלה של ציפי הדהדה בחדר עוד דקות ארוכות לאחר שסיימה לספר את סיפורה. התחבקנו.

הסתכלתי על ציפי וזיהיתי שהיא צריכה מישהי שתדבר איתה כאישה לאישה, כאמא לאמא ולא ממקום גבוה ושופט.

דיברנו על האומץ שיש לציפי לבוא לטיפול, הבהרנו שכשהטיפול הוא לא בסתר ומלווה בתמיכה של הבעל הוא הרבה יותר קל ונכון. הסכמנו לאחר שיחות מעמיקות שציפי סובלת מחרדות ושיש אנשי מקצוע שמתמחים בתחום וחובה לקבל טיפול נכון בכדי לצלוח את המשבר. הראנו שאין שום בושה לקבל טיפול, להפך יש בושה במקום שבו אין טיפול.

שבע פגישות עמוסות רגשות ודמעות, שיחות טלפון ברגעי משבר, טיפולים שבהם היא מתקדמת ונלחמת מול רגשי התסכול ומנצחת.


צילום: דודי ועקנין/ פלאש 90

שיקפתי לציפי שהיה לבן שלה נס ענק. הילד אומנם נכה, אבל הוא חי והגדולה היא להצליח לראות את הטוב הגדול שבכך, לא להתבייש חלילה מהילד כי עיניים ודיבורים תמיד יהיו ואנחנו צריכים לחייך, להתעלם ולעשות מה שטוב לנו. למרות הכאב ודווקא כשקשה ויש לנו שאלות על המצב צריך להאמין שהכל מלמעלה.

דיברנו על כך שציפי כאמא היא שליחה של הקב"ה לגדל את האוצרות האלה - הילדים שלה. ביחד עם ציפי בחרנו ליראות רק את הטוב שבחיים. זה לא היה קשה, לציפי היה המון טוב.

דיברנו על מתנה ענקית בדמות בעלה שתומך, עוזר ומאמין בה, הזכרנו את הילדים המקסימים שזכתה להיות אמא שלהם והדגשנו שהמשפחה כולה אוהבת אותה כמו שהיא ללא רגשי אשמה ותסכולים ואותה משפחה זקוקה לאמא חזקה ושמחה. התינוק שלך שניצל בנס חייב אותך כדי לעזור לו להילחם איכות חייו וגם שאר הילדים זקוקים לאמא מחייכת, מחבקת ואוהבת.

סיכמנו שבכל פעם שהיא רוצה להתפרק, היא עושה זאת למספר דקות בלבד ולא מול הילדים ונתנו לחני כוחות להאמין בעצמה וביכולות שלה. הזכרנו תמיד לשמוח ולהודות על היש, לחבק את הילדים, להעריך את המשפחה והבעל שזכתה בהם. לא להפסיק להודות על חייו של בנה שקיבל במתנה.

בפגישה האחרונה סיימנו בדיבור על חשיבות האמונה והצורך לחדיר אותה לבית ולילדים, "הכל בידיים שלנו גם כשאין רגליים", אמרנו בחיוך.

אחרי הפגישה האחרונה שלי עם ציפי, היא הגיעה גם לטיפול זוגי עם בעלה. דיברנו בפתיחות על הכל, על הניסים ועל הכוחות שיש להם כזוג שמשלים אחד את השני בזמנים קשים ושמחים כאחד. הבהרנו שכשהם ביחד הכל קל יותר,

חיזקנו את שני הצדדים ותנו להם כלים להתמודד בזמנים מאתגרים, לפרגן יותר זמן איכות זוגי, להבין ולהכיל את השני, לאהוב את החיים כמו שהם ולראות ולהרגיש ביחד את הנס הגדול.

ציפי ביקשה מבעלה לעשות מסיבת הודיה זוגית פרטית רק שלהם והם יצאו לחופשה קצרה עם "ילד הנס" וחזרו עם כוחות להמשך.

בפגישה האחרונה אמרה ציפי שהיא לא מצליחה לסלוח לאמא שלה על המשפט הקשה שאמרה ועל הפגיעה הקשה שספגה שעדיין מהדהדת באוזניה. ביקשתי ממנה לשקול להזמין את אמה לפגישה, למען ילדיה, למען המשפחה ולמען עצמה כי אמא זו אמא אחרי הכל וכולנו בני אנוש שטועים לפעמים.

ציפי הבינה את העניין וביחד עם בעלה והילדים הלכו להזמין אותה. ציפי סיפרה על ההתרגשות של האמא ועל כך שבכלל לא שמה לב מה אמרה, הבנו שלפעמים למרות הקושי צריך לסלוח ולהתקדם הלאה.

שבועות מאחורינו וזו ההזדמנות שלנו, בואו נסלח לעצמינו לסובבים אותנו.
בואו ניצור שבועות של אושר, שבועות של קבלת האחר, שבועות של רוגע ואמונה שהכל מלמעלה והכל לטובה.

חג שבועות שמח
שלכם
פארלי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!