"ליצמן לא מייצג בטקס את יהדות התורה אלא את אגודת ישראל"
ח"כ גפני נושא דגל ההשקפה של אותו זקן, שהתרה כל העת שלא להתגרות באומות, מיהר לתקן • אמנם נשיא האומה הגדולה בתבל הוא שנקט במהלך החד-צדדי ולישראל מצידה נותר רק לא להתגרות בו, אך הערת האזהרה הזאת של גפני, ראוי שתישמע
- אבי בלום, פריז
- ב' סיון התשע"ח
- 5 תגובות
גפני וליצמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
טוב ליהודים
יום שלישי שעבר, כיכר שארל דה גול, שער הניצחון – פריז. אל הרחבה הגדולה מוקפת בתי הקפה, זורמים עשרות נכבדים צרפתים, בכירי ממשל ווטרנים - ותיקי מלחמת העולם השנייה - כדי לציין את יום הניצחון על הנאצים וסיום מלחמת העולם השנייה.
בשביל הצרפתים חובבי החופשות שהקרב האחרון בו ניצחו התרחש אי שם בתקופת נפוליאון, גם מסיבה של אחרים היא סיבה לחגיגה. כשהאמריקאים והבריטים נלחמו והקיזו דם בחופי נורמנדי כדי לשחרר את צרפת, הפריזאים ישבו בבתי הקפה וטבלו את הקרואסון במשקה החם.
בערבו של יום נראו על המרקע בזה אחר זה, בזמן אוויר כמעט זהה, בתרגום מלא מאנגלית לצרפתית ובאותה ארשת חשיבות שהתקשורת הבינלאומית יודעת להעניק לגיבורי השעה – הנשיא האמריקאי טראמפ וראש הממשלה נתניהו. לרגעים נדמה היה שמדובר בהחלטה של מנהיגי שתי המעצמות הגדולות בתבל, הנשיא האמריקאי וראש הממשלה הישראלי המודיעים על ביטול ההסכם עם איראן ומסוקרים באופן שווה. הפיל והנמלה, מעולם לא נראו כך, באותה מידה.
לנו הישראלים, מעולם לא היה את הלוקסוס של ניצחון כביר במחיר חיי אדם של בני אומות אחרות. הנדיבים האמריקאים שקפצו לכאן השבוע כאורחים לרגע, לעומת זאת, יכלו בהחלט לחוש כצרפתים. כשהפרעצל בין שיניהם, הם חגגו את טקס חנוכת השגרירות ומיהרו לעזוב את ישראל בערבו של יום. עם התוצאות – נשארים להתמודד בגפם, היהודים שקבעו פה את מושבם, ולהם, בניגוד לאחיהם מעבר לים, באמת אין ארץ אחרת.
האירועים האלימים על גבול הרצועה תוך כדי חנוכת השגרירות וההתפתחויות בגבול הסורי בשבוע שעבר, מוכיחים עד כמה המציאות באזורנו נפיצה ומזכירים לכולנו שהחגיגות – מוגזמות ומוקדמות. לזכותו של נתניהו ייאמר, שכל מהלכיו עד כה מגובים בתמיכתם של ראשי זרועות הביטחון ושל השרים היושבים בממשלה, כולל בעלי הניסיון והמזג המתון שביניהם, כמו אריה מכלוף דרעי, שכבר ישב בקבינט עם ראשי ממשלה כרבין ושמיר, שאיפוקם היה אומנותם.
בישיבת סיעת יהדות התורה שהתקיימה בכנסת בצהרי יום שני, על רקע הלמות התופים ותפילות הכמרים העולים מטקס חנוכת השגרירות, ציין יו"ר הסיעה ח"כ מנחם לייזר מוזס כי סגן השר ליצמן אינו נוכח הואיל וכראש מפלגה הוא מייצג את יהדות התורה בטקס פתיחת השגרירות. "הוא לא מייצג שם את יהדות התורה אלא את אגודת ישראל", מיהר לתקן ח"כ מוישה גפני, נושא דגל ההשקפה של אותו זקן, מרן הגראמ"מ שך זצ"ל, שהתרה תדיר שלא להתגרות באומות.
בפעימה הזאת, אומנם נשיא האומה הגדולה בתבל הוא שנקט במהלך החד-צדדי ולישראל מצידה רק נותר לא להתגרות בו, אך הערת האזהרה הזאת של גפני, ראוי שתישמע. בעיצומה של השמחה שניכרת גם ברחובנו הדל, ולמרות העליצות החרדית הטבעית לנוכח היד הקשה שנוקט נתניהו לאחרונה, מן הראוי לזכור כי במציאות המזרח תיכונית הנקמה מוגשת כשהיא קרה, וכפי שהציע השבוע אחד מרבני דגל התורה שמכיר את נפש בוחרי תנועתו ובעיקר צעירי הצאן שביניהם: תשמחו במידה, אך אל תשכחו להרבות בתורה ובתפילה.יקום החתן
צילום: כותב השורות, אבי בלום
מול חתנא דבי נשיאה שגדל בערוגות החינוך האורתודוקסי בניו-יורק ורעייתו היהודייה שעל הליך גיורה כבר נמצאו מפקפקים ומצקצקים שהתקשו לנצור את לשונם, התייצב ביום שני בערב הראשון לציון הגר"י יוסף, לבוש בגלימה וחבוש במצנפת שכמו נוצרו כדי לשמש תפאורה הולמת לאירועים היסטוריים מהסוג הזה.
החתן והבת המריאו מארה"ב אחרי צאת השבת בישראל ולמרות שממשלה אחת כבר הופלה בישראל בגין יעף מטוסי חיל האוויר בעיצומו של יום המנוחה, הרי שבמקרה הזה איש לא מצא לנכון לדקדק עם הזוג האורח בהפרשי השעות, יען כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
מול שליחיו הרשמיים של נשיא ארצות הברית של אמריקה - היהודים בישראל עדיין חשים כיהודי הגלותי הניצב בפני הפריץ. אולי כדאי להפנים לעיתים את המציאות וליישם את התובנה גם במציאות הישראלית – במדינה שאף בה, למרות כוחנו הפוליטי המטעה והמשכר לעיתים, אנחנו עדיין מיעוט הנתון לחסדי הרוב.
מול האורחים הנכבדים מארצות הברית, התייצב האיש שדמות דיוקנו מזכירה את דמותו של האב הגדול מרן הגר"ע יוסף זצ"ל ונעימת קולו הכל כך זהה, צובטת בלב. "אמריקה הייתה מאז ומתמיד מלכות של חסד, אבל הנשיא טראמפ הוא עצמו מלך של חסדים", הגדיר באמירה קולעת הראשון-לציון שהרעיף על ראשו של הנשיא האמריקאי ברכות עד בלי די.
כשמאחורי גבו מסך ענק המקרין את תרגום דבריו – מעברית לאנגלית, עמד הראשון-לציון ונשא נאום בשפה ובטון שלא מאפיינים את קול ההנהגה הרוחנית החרדית של ימינו. הראשל"צ נשא את דבריו בעברית ישראלית מדוברת, בשפה קולחת וקולעת ותוך שימוש במוטיבים יהודיים אוניברסליים - יש שיפריזו ויאמרו: ממלכתיים. בעשורים האחרונים קם ליהדות החרדית רק מנהיג אחד שהכיר את השפה וידע לחדור לליבם של המוני הישראלים – ומדובר כמובן באביו של הראשון לציון המכהן, הלוא הוא הראשון לציון לשעבר מרן הגר"ע יוסף זצ"ל.
"לפני 51 שנה פרצנו את החומות, הורדנו את המחיצות, כדי שירושלים תהיה עיר שלמה של שלום ואחדות, שכל אדם ימצא בה את מקומו", דיבר הגר"י יוסף בעברית-ישראלית וריתק את הנוכחים, "ביום כזה, שכולו הודיה לקדוש ברוך הוא, אין מתאים יותר מאשר להודות על הקשר המיוחד שזכתה מדינת ישראל עם ארצות הברית. במשך שנים נלחמת ישראל על הצדק, על האמת. מלחמה לא קלה מול עולם של שנאה ורשע, מול אנטישמיות בלתי פוסקת. אבל סופה של אמת לצאת לאור. אנחנו זוכים לנשיא שמכיר באמת הזאת ללא סייג, נשיא שמכריז בפני כל העמים והדתות: ירושלים היא בירת ישראל".
לנוכח תמונות השלום הספרדי שהאפקטיביות שלהן בסקרים שוות ערך למידת ההשפעה שהייתה להסכמי אוסלו על מיגור הפיגועים (להבדיל, להבדיל), דומה כי אין מנוס מהמסקנה שהדמות שחסרה כיום לש"ס הרשמית, היא אישיות כדמותו של הגר"י יוסף. מנהיג רוחני חובש מצנפת שדבריו נשמעים לא רק בקרב בני התורה חובשי ספסלי הישיבות בערב חג השבועות, אלא גם בקרב צופי הערוצים המסורתיים ביום ירושלים ובחגים הלאומיים.
השאלות לנוכח הדשדוש המתמשך של ש"ס בסקרים, חרף תמונות השלום ופעילות נציגיה – טובות מהתירוצים. אך דומה כי לפחות תשובה אחת ראויה ניתנה השבוע בטקס ההוקרה שנערך בירושלים – ונפתח בנאומו של הראשון-לציון, עליו ניתן לומר: ברא קלא דאבוה.
על הקול הייחודי הזה, של מנהיג רוחני בעל שיעור קומה שמדבר עברית ישראלית ולא חרדית, נגזרה ממלכתיות יתירה נטולת סממנים פוליטיים. הוא חסר כיום לש"ס כמשקל סגולי, כפי ששגרירות אמריקאית רשמית הייתה חסרה לירושלים בירת ישראל – עד השבוע. חכם ונביא
הכל כבר נאמר, בכל השפות ובכל הסגנונות, על ההבדלים הבולטים שבין הנשיא המכהן טראמפ לקודמו אובמה, אך דומה שהגדרה המיוחדת של הגר"י יוסף את טראמפ כ"מלך של חסדים", היא המחודדת מכולם לאור הדברים שנשמעו על קודמו מפיהם של גדולי ישראל שכבר אינם עמנו.
לפני שנים הובא באכסניה זו הסיפור רב הרושם על היחס השונה שהעניק מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל – לשגרירי ארצות הברית בתקופת בוש ובתקופת אובמה. לשגריר שכיהן תחת הנשיא הרפובליקני שנחשב לאוהב ישראל, העניק מרן הגרי"ש יחס חם – עד כמה שניתן לייחס את המושג לפוסק הדור החרדי שסגנונו המאופק, שפתו המוקפדת ומילותיו החותכות הפכו לסימני ההיכר שלו.
היחס השונה בתכלית לשני השגרירים בשתי תקופות כהונת הנשיאים, בא לידי ביטוי כאשר שגריר ארה"ב הראשון בתקופת אובמה, ג'יימס קנינגהם, סייר בירושלים של מעלה ונכנס למעונו של מרן הגרי"ש אלישיב ברחוב חנן 10, מלווה בהגר"י אפרתי, ב'קונסול החרדי' מתתיהו חשין ובמתורגמן יצחק פינדרוס - שיודע לדבר לכל איש בשפתו.
שגרירו של אובמה נכנס לחדר מלווה בצלמים מטעם השגרירות, כלקח מביקור קודם של שגריר אמריקאי, שהותיר רושם עז במחלקת המדינה. השגריר שביקורו הותיר חותם היה ריצ'ארד ג'ונס, שכיהן כשגריר ארה"ב בישראל במהלך הקדנציה השנייה של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, בתקופה החופפת לכהונתו של ראש הממשלה אולמרט. נכחתי אז בחדר וראיתי כיצד מרן הגרי"ש אלישיב מברך את ג'ונס בחום, מכנה אותו כ"שליח מלכות של חסד", ואף מאריך בשיחה ומבקש כי ממשלת ארצות הברית תסייע ליושבים בארץ ישראל, לנוכח האיומים הביטחוניים החמורים בכלל והאיום האיראני בפרט. נתניהו לא היה אז בסביבה וראש הממשלה המכהן דאז אהוד אולמרט לא העלה את הגרעין האיראני על ראש שמחתו, כך שניתן לומר שדווקא המנהיג הרוחני החרדי היה 'הראשון שזיהה'.
הכותרת הראשית של 'קו עיתונות' וכותרות נוספות שפורסמו בהבלטה בעיתונות הישראלית בעקבות הביקור - נשלחו לשגרירות בתל-אביב, תורגמו ל'שבעים לשון' והגיעו עד למחלקת המדינה בוושינגטון. בשגרירות האמריקאית בישראל הציגו זאת כמסר תמיכה אישי לנשיא, מאת גדול המנהיגים היהודים האורתודוקסים.
לביקור הראשון של השגריר ג'ונס בתקופת בוש, לא נלווה צוות הצילום של השגרירות, בהנחה שיהא זה ביקור נימוסין בלבד. לביקור השני, של השגריר קנינגהם בתקופת אובמה, כמה שנים מאוחר יותר, כבר צורפו צלמים שהתבקשו לתעד כל מילה, בהנחה שיועברו מסרים דומים. אובמה, מראשית כהונתו ועד סיומה, נאחז בציפורניו בכל גילוי אהדה ישראלי, כפי שהישראלים נאחזים בכל פיסת תמיכה בינלאומית.
רק שבפעם השנייה נכונה לשגריר ולצוותו אכזבה. מרן הגרי"ש אלישיב שתק כמעט בכל מהלך הביקור ונמנע מלומר מילות ברכה. אצל הגרי"ש שמילותיו נמדדו בפלס ניתן היה לומר: מדשתיק, שמע מינה לא ניחא ליה. הנוכחים סברו בשעת מעשה, כי המולת צוותי הצילום היא שטרדה את מנוחתו ושלוותו של פוסק ההלכה.
ולא היא. מאוחר יותר הבהיר הגרי"ש, כי אכן חש בחוסר נוחות - אך הסיבה לכך, כדרכו, הייתה עניינית גרידא, ללא כל קשר להמולה. כשנשאל מדוע עם השגריר האמריקאי ריצ'ארד ג'ונס הוא נהג בצורה שונה לחלוטין, תשובתו, שפורסמה כאן במרומז בשעתו (לבקשת בני הבית שביקשו לא לפגוע אישית בשגריר), הממה את הנוכחים. בדיעבד ואחרי שנים נשמעה התשובה כחוכמת המדעים המדויקים: "על שליח הנשיא הקודם בוש שהיה אוהב ישראל אפשר היה לומר מלכות של חסד", השיב מרן הגרי"ש אלישיב, "אבל איך אפשר לברך את הנשיא אובמה? מי יודע אם הוא יעזור או יזיק לכלל ישראל?".
לנשיא שהחליף את האיש שמרן הגרי"ש אלישיב נזהר מלברכו – אפשר להעניק אפוא ברכה כפולה ומכופלת, גם עבור הקדנציה שבה נמנעה הברכה ממי שהנהיג במידת הדין את האומה שהוגדרה לאחר השואה על ידי מרן רבי אהרון קוטלר זצ"ל כ"מלכות של חסד". התקשורת האמריקאית והבינלאומית יכולה להוסיף ולזלזל בנשיא ששפתו ירודה ומעשיו האישיים מגונים, אך עבורנו היהודים, מנהיגי המעצמות - מאחשוורוש וכורש ועד אובמה וטראמפ - נמדדו תמיד לפי פרמטר אחד ויחיד: האם הם רעים או טובים ליהודים, ובעניין הזה, הנשיא המכהן הוכיח היטב את אופיו – במעשים ולא בדיבורים.בזמן הזה
על האהדה החרדית נעדרת הסייגים לנשיא האמריקאי דונלד טראמפ – שנייה באדיקותה רק לאהדה העיוורת לנתניהו, כבר נחקר ודובר בעבר, גם כאן. העניין הזה בולט במיוחד על רקע העלילות והסיפורים שנכרכים בעקביו של הנשיא האמריקאי – אשר מקומם לא יכירם בעיתונות מכובדת, על אחת כמה וכמה בעיתונות חרדית נקיית לשון.
דומה שהתמיכה החרדית העממית בטראמפ באה כרפלקס של התנגדות לכל מה שמסמלת מורשת אובמה, בעיניים אורתודוקסיות. להכרזתו של טראמפ על ריבונותה המדינית של ישראל בירושלים, קדמה ההצהרה על הריבונות הדתית בבירת ישראל. בראשית כהונתו הגיע הנשיא כשהוא מלווה בבתו היהודייה לביקור היסטורי בכותל המערבי – תוך שהוא נמנע במכוון מלבקר ברחבה הרפורמית. חרף כל הפרסומים המוקדמים, הוא הבהיר בשעתו כי יקפיד לשמור על מנהג המקום ועל הפרדה מלאה בין עזרת הגברים לעזרת הנשים. רק חסר היה שהמשנה ליועמ"ש דינה זילבר, תוציא לו מכתב אזהרה.
גם סביבתו היהודית-אורתודוקסית של טראמפ, מחתנו בוושינגטון, עבור לשגריר האזורי ג'ייסון גרינבלט ועד לשגריר המכהן בירושלים דיוויד פרידמן, היא ההיפך הגמור מהחבורה הרפורמית שסבבה את הנשיא אובמה: מרם עמנואל בוושינגטון שהתווה את הדרך בראשית קדנציית אובמה הראשונה ועד לשגריר לשעבר דני שפירו, איש חביב לכשעצמו שהקפיד לשמור על קשר חם עם אישי הציבור של המגזר החרדי, אך גדל בערוגות אחרות.
שפירו סיפר לי בשעתו ברגע של גילוי לב כי אשתו הייתה ממייסדות תנועת 'נשות הכותל' וכי הוא מזדהה עם המאבק לפתיחת רחבת הכותל לכל הזרמים. הנוכחות היהודית-ליברלית בסביבתו הקרובה של אובמה בוושינגטון באה לידי ביטוי גם בפרטים הקטנים כמו הזמנתה של "רבה" רפורמית לטקס בהשתתפות הנשיא ריבלין שבו הודלקו נרות חנוכה תוך שה"רבה" משבשת את ברכת 'שעשה ניסים' המסורתית ומוסיפה: "לאבותינו ולאמותינו".
הנוכחות של בכירי הקהילה הרפורמית בסביבתו הקרובה של אובמה, השפיעה במישרין על התנהלותו של ראש הממשלה נתניהו, שנקלע לעימות חזיתי עם הנשיא בסוגיות המדיניות, וניסה לחפות על כך בקבלת גיבוי מסביבתו היהודית רפורמית. ביבי נאלץ להיזהר בכבודם ולחפוץ ביקרם, כפי שבא לידי ביטוי בהעברת 'מתווה הכותל' שהכיר לראשונה בקהילה הרפורמית כבעלת עמדה ודעה ברחבת שריד בית מקדשנו.
הרבה לפני שביטל את הסכם הגרעין עליו חתם קודמו, נפנף הנשיא הנוכחי כלאחר יד את הגורמים הללו מסביבתו. המקוננים הגדולים עם ניצחונו, שגם בחלוף הזמן לא התאוששו מבחירתו, הם ראשי הקהילה הרפורמית בארה"ב. כשמתוודעים להשפעה שנמוגה ולכוח שנוטרל, אפשר בהחלט להבין מדוע יום החג שלנו הפך ליום אבלם. גם במובן הזה, טראמפ ראוי לכינוי 'מלך של חסדים', ואם תרצו: של חסידים.
הטור מתפרסם הבוקר תחת המדור 'בית ספר לפוליטיקה' בעיתוני רשת 'קו עיתונות'
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות