"עשה טעות גדולה": הראיון השחצני שהזיק לאלקין

חודש לאחר שנבחר לראשות הליכוד, בניסן תשנ"ג, עלה ח"כ בנימין נתניהו לנאום הבכורה שלו במליאת הכנסת בתפקידו החדש כיו"ר האופוזיציה. כצפוי הוא תקף את ראש הממשלה יצחק רבין על המגעים עם הפלסטינים שכבר נחשפו לקראת הסכם אוסלו, והאשים אותו בכל מדווי הארץ הזאת ותחלואיה. רבין שבקושי הכיר אותו לא העניק לו אפילו מבט מזלזל אחד. לדעתו הוא לא היה שווה גם את זה.

ואז החל נתניהו לדבר על איראן. אחרי דקה או שתיים הרים רבין את ראשו והחל להאזין לנאום בהבעת פנים מתעניינת. הנושא היה חדשני וכמעט בלתי מדובר בישראל של ראשית שנות התשעים. נתניהו החל להרצות באריכות על החתירה של איראן לנשק גרעיני והסכנות הנשקפות לישראל מהמדינה שראשיה נשבעו למחוק אותה מעל פני האדמה. נתניהו העריך כי בתוך פחות מעשר שנים תצליח איראן להשיג פצצה גרעינית משלה ותשנה את פני המזרח התיכון. הוא דיבר גם על שאיפות ההתפשטות של איראן וקבע כי בניגוד למדינות ערביות אחרות, המטרה המרכזית של המשטר היא להחדיר את האידאולוגיה השיעית למדינות אחרות ולערער את יציבותן.

באווירה הפוליטית-מדינית של ראשית שנות התשעים, היה זה מוזר לשמוע אישיות ישראלית שעיניה נשואות מעבר למעגל הקרוב של היחסים עם הפלסטינים והמדינות הערביות שיש להן גבול עם ישראל. הסכם השלום עם מצרים נכנס לאמצע העשור השני וגילה יציבות מפתיעה. הגבול עם ירדן היה שקט להפליא והכל דיברו עליה כמדינה השנייה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל. בסוריה שלט משטר הברזל של חאפז אל אסד ששמר מכל משמר על הסכם הפסקת האש שנחתם לאחר מלחמת יום כיפור. הצרות הביטחוניות של ישראל התמקדו בבוץ הלבנוני ועליית כוחה של מיליציה שיעית תוקפנית שגילתה יכולות צבאיות מפתיעות. הקשר שלה עם איראן היה בראשיתו, ועל טילים שיאיימו על כל שטח ישראל לא חלמו בחלומות השחורים ביותר.

נתניהו נשמע אז כמו נביא זעם שכלו נבואותיו השחורות והוא נזקק לדמיון מפותח כדי למצוא חדשות ומפחידות יותר, אבל הוא המשיך להתנבא גם כאשר בעקבות אסון אוסלו, אימהות בירושלים היו מתפללות כל יום לשלום ילדיהן שנסעו וחזרו מבית הספר בתחבורה העירונית. נתניהו הביס את פרס בבחירות תשנ"ו בגלל האוטובוסים המתפוצצים ו'פרס יחלק את ירושלים' אבל על הסכנות האיראניות הוא המשיך לחזור כמו פטיפון שיש עליו רק תקליט אחד שמתנגן בלופ שלא נגמר. עם חזרתו לשלטון בתשס"ט הפך האיום האיראני ממנגינת רקע כללית, לכלי היחיד בתזמורת המדינית והביטחונית שלו.

אם ניתן היה להפוך את קיתונות הלעג שספג למי קולחין שעברו טיהור, לא היה צורך לקצץ במכסות המים לחקלאים בישראל. נתניהו הצטייר כמפחידן לאומי שמסיט את מרבית תקציב הרכש הביטחוני של ישראל לאיום אמורפי ורחוק. בין השנים 2010-2012 הוא ושר ביטחונו אהוד ברק הוציאו קרוב לשנים עשר מיליארד שקל להצטיידות במטוסים וטילים שיכולים היו, על פי פרסומים זרים, להפציץ את אתרי הגרעין באיראן. הנשק היחיד שלא הצליחו לרכוש מהאמריקאים של עידן אובמה היה פצצות חודרות בונקרים שיתכן והיו חודרות את מעבה ההר בפורדו שהגן על הצנטריפוגות המסתובבות בכור הסמי-גרעיני שנבנה שם. לאחר שהמיליארדים כבר הוצאו, שמה מערכת הביטחון, בשיתוף פעולה הדוק עם נשיא המדינה דאז שמעון פרס, וטו על התוכנית והיא בוטלה.

נתניהו חרק שיניים והמשיך להיאבק בתוכנית הגרעינית האיראנית דרך הקונגרס האמריקאי ועימות ישיר עם הנשיא אובמה. מי לא ראה בו סוג של דון קישוט שמתנפל בחרבו ובסוסו הדל על טחנות הרוח העוצמתיות של אובמה? בשעתו זה אכן היה בדיוק כך. אובמה שרתח על הנאום של נתניהו בפני הקונגרס, מיהר לחתום על הסכם הגרעין עם הקלות שהפתיעו אפילו את הסוחרים האיראניים הממולחים. מאוחר יותר הוא הורה לשגריר שלו במועצת הביטחון שלא להטיל וטו על החלטה המגנה את ישראל על הבנייה בשטחים.

הנאום של טראמפ השבוע על ביטול ההסכם עם איראן נראה שהועתק מילה במילה מנאומיו של נתניהו בנושא זה בעשרים וחמש השנים האחרונות. כמובן שלא נופתע, אם בחודשים הקרובים אחד מיועציו המפוטרים חדשים לבקרים של טראמפ, יתראיין ל'ניו יורק טיימס' ויספר שהנאום הועבר קודם לכן לנתניהו שליטש והוסיף בו מספר משפטים (כולל תיקוני תחביר וניסוח באנגלית). לא נופתע, כי זה פחות ממה שהצמד חמד הזה עשה ביחד בשבוע האחרון. נתניהו חושף מסמכים בנושא הגרעין. חמש דקות לאחר מכן טראמפ מכנס מסיבת עיתונאים ומפנה את מאזיניו לדברים של נתניהו. ביום שלישי השבוע טראמפ נואם על הגרעין ומצטט שוב את נתניהו. זה מצידו סוגר את הריקוד המשותף הזה בהודעה שיצאה דקות לאחר ההודעה ואין ספק כי נכתבה עוד קודם לכן.

להגיד כעת שנתניהו זכה בטראמפ כמו חקלאי ממיזורי שלקח את הפרס הראשון בלוטו האמריקאי, יהיה נכון רק חלקית. הנכון הוא שנתניהו לא הימר על טראמפ ולא ניסה לעזור לו כמו שעזר למיט רומני בבחירות הקודמות, כי הוא לא האמין שיזכה. ביום הבחירות עצמו העריך נתניהו באוזני מקורביו שהילרי קלינטון עומדת לנצח. הניצחון של טראמפ בא לו באמת בהפתעה מוחלטת. בדיוק כמו ההפסד של רומני בפעם שעברה.

החלק הפחות נכון זו הטענה שטראמפ בא לשולחן ריק כשהחל לדון בנושא הגרעין האיראני והחליט מה שהחליט באופן שתאם את חזונו של נתניהו. כאן כבר לא מדובר בזכייה אקראית אלא בקצירת פירות של השקעה בת עשרים וחמש שנה. נתניהו שם את סכנת הגרעין האיראני על השולחן הבין לאומי, מאז נאומו בכנסת המתואר לעיל. טראמפ היה עסוק אז בהיחלצות מפשיטת הרגל הראשונה (מתוך שלוש) שלו בענף המלונות בארה"ב, אבל הוא לא היה מנותק מהעולם. כמו כל אמריקאי הוא שמע על הגרעין האיראני בגלל שאיזה נודניק אחד מהמזרח התיכון לא הפסיק לפמפם אותו בכל כלי התקשורת. לפני שלוש שנים הוא ישב מול המסך וצפה בנאום של נתניהו בפני הקונגרס, לבני משפחתו אמר אז שהבחור הזה יודע על מה הוא מדבר.

בנאום של טראמפ השבוע קצר נתניהו פירות של מדיניות נוספת. מאז הנאום בקונגרס קיבע נתניהו תדמיתית את הסכם הגרעין עם חזון המדיניות הפציפיסטית הליברלית הנואלת של אובמה. הסכם הגרעין ואובמה הפכו למותג אחד, למרות שלאירופאים היה בכך חלק גדול יותר. כשטראמפ התיישב בכיסאו הוא קודם כל ביקש לעבור על תפריט האוכל של הבית הלבן ומיד אחר כך ביקש רשימה של כל הנושאים שהיו חלק ממורשת אובמה. מאז ועד היום הוא עסוק בעיקר בסימון איקס על כל אחד מפריטי הרשימה. מתוכנית הבריאות 'אובמה-קר' (דווקא תוכנית מוצלחת שרבים מאחינו מעוטי ההכנסה מעבר לים נהנים ממנה), דרך מדיניות ההגירה והסכמי הסחר הגלובליים ועד לביטול הסכם הגרעין השבוע. אם נתניהו לא היה מנהל את המלחמה הפראית שלו נגד אובמה בנושא הגרעין, יתכן מאוד שלטראמפ היה נושאים קודמים לטפל בהם במסגרת החזון של מחיקת המדיניות של קודמו.

הקשר ההדוק עם טראמפ בנושא הגרעין ובכלל הוא זה שמאפשר לנתניהו לנהל מדיניות כל כך תוקפנית בסוריה ולחתור לעימות גלוי עם האיראנים שמנסים להקים שם מדינה משלהם. אם לנתניהו לא היה ביטחון בתמיכה אמריקאית מאסיבית במקרה של פתיחת מלחמה כוללת עם איראן כשהרוסים ברקע, קרוב לוודאי שלא היו הפצצות בתדירות גוברת והולכת על בסיסים איראניים. ממש במקרה פורסם אמש שנושאת המטוסים האמריקאית 'הארי טרומן' שינתה את מסלולה בים התיכון והיא עוגנת כעת בין קפריסין לחוף הסורי. עוצמת האש של הכלי הנחמד הזה שקולה לבסיס רמת דוד של חיל האוויר הישראלי, והוא לא שינה מקום רק כדי לאפשר למלחים ואנשי הצוות נוף מעניין יותר מאשר מול חופי לוב המדבריים.

הגרעין והבעיה החרדית

אין כמעט צ'יזבט וכזב אחד שלא נאמר השבוע בפרשת חילול השבת של מרוץ האופניים הגדול. הנה מקבץ של המובחרים ביותר. "ידענו רק ברגע האחרון"; "לא מדובר בגוף ממשלתי אלא באירוע פרטי"; "המרוץ הוא סוג של תרבות שבמסגרת הסטטוס קוו אי אפשר למנוע אותו בשבת". כל יתר התירוצים לא ראויים כלל לאזכור.

אז ככה. אין מישהו במדינה, למעט אולי מי שהיה שקוע במירון עד כלות החושים כבר מלפני פורים, שלא ידע על המרוץ העומד להתקיים, כבר לפני חודש. הוא פורסם בכל כלי תקשורת ותפס כותרות בדרוג שלישי אחרי הגרעין האיראני וההתבססות של משמרות המהפכה בסוריה. גם תוכנית המרוץ פורסמה בהרחבה.

הטיעון שמדובר באירוע תרבות גם הוא לא מחזיק מים. המדינה העבירה למימון האירוע עשרים וחמישה מיליון ₪ באופן ישיר ועוד כחמישה מיליון באופן עקיף בעלויות האבטחה והשיטור. אין אף גוף תרבות במדינה שמבקש תקצוב פר פעילות ספציפית המתבצעת בשבת רח"ל. תיאטרון הבימה לדוגמא מתוקצב על בסיס שנתי ללא כל קשר לימי הפעילות שלו. כאן הועבר תקצוב מדינה ישיר לאירוע שבמרכזו חילול שבת בהיקף שכל חמש דקות שלו זה חודש של עבודות הרכבת ונתיבי איילון בשבת. האם חלק מהכסף הועבר באישור של ועדת הכספים, או שהמשרדים הרלוונטיים העבירו ישירות מהתקציב המאושר שלהם? נושא זה לוטה עדיין בערפל וייבדק בע"ה, לקראת השבוע הבא.

היחיד שאמר משהו הקרוב לאמת היה יו"ר ש"ס אריה דרעי בישיבת הסיעה שהתקיימה השבוע. "זו היתה טעות שלא נתנו לה תשומת לב והיא לא תחזור על עצמה". יש בזה משהו. הוא לפחות לא האשים את התקשורת כמו ח"כ מנחם אליעזר מוזס שבא אליה בטענה למה לא התריעה על כך קודם (באמת למה לא?) ועוררה את הנציגים.

את שתי הסיבות האמיתיות מעדיפים הנציגים החרדים לשמור לעצמם. הראשונה היא המשך ישיר לנכתב לעיל. כשהתותחים רועמים לא מחוללים משברים פוליטיים. הדרך היחידה לעצור את האירוע היתה פנייה לנתניהו ואיום במשבר קואליציוני אם המדינה תממן ותמוך בחילול השבת הנוראי הזה. בדעת הקהל המתוחה עד אימה מחשש למלחמה בצפון, זה היה מתקבל כמו הכרזת מלחמה חרדית בעיתוי הגרוע ביותר. בכל עיתוי אחר היתה התגובה החרדית באה לפני האירוע ולא רק בכותרות גדולות ביומונים המפלגתיים ביום שאחרי.

ברקע השתיקה מסתתר גם הכישלון החרדי הגדול בחוק המרכולים ועבודות הרכבת בשבת שלא הופסקו אלא אף תוגברו. הלקח החרדי היה שמלחמה בלתי פוסקת על השבת היא ענין בלתי אפשרי במדינה חילונית, גם אם קוראים לה יהודית וגם אם יש בממשלתה שותפים חרדים. הוויתור של הסיעה המרכזית על תפקיד שר לנציגה, והסתפקות בסגן שר במעמד שר, בא מתוך הכרה במציאות עגומה זו שלא מאפשרת לקיחת אחריות מיניסטריאלית על כל הנעשה במדינה. חבל אפוא שבתוך י"ג הנציגים החרדים בכנסת לא היה בעל נפש אחד שקם ואמר לציבור בוחריו את שתי האמיתות האמורות. כנראה שלשקר קל הרבה יותר.

לא מתגבר

שתי נשמות מתרוצצות בגופו של נתניהו ואיכשהו הן חיות בשלום. זו של המדינאי מרחיק הלכת שצפה ראשונה את מה שאחרים לא ראו. וזו של הפוליטיקאי הקטן והנכלולי שישתמש בכל שקר וכזב למטרות קטנוניות ואישיות. השבוע ראינו את שתיהן בפעולה. הראשונה חגגה עם הנשיא טראמפ והכתה באיראנים. השנייה תיככה בכנסת ובממשלה בפרשת פסקת ההתגברות.

הזיגזגים של נתניהו בפרשה יכולים לגרום ורטיגו גם לטייס חיל האוויר המנוסה ביותר. הצעד הראשון שלו בפרשה היה בתגובה להודעתו של נפתלי בנט לאחר שבג"ץ פסל בשלישית את חוק המסתננים. בנט יצא בהודעה הדורשת לחוקק מחדש את החוק ולהכניס לתוכו סעיף שיקנה לו חסינות מפני פסילה נוספת של בג"ץ. להלן: "פסקת ההתגברות".

נוסח הפסקה שהציע בנט היה מקובל גם על כחלון היודע שה'בייס' הימני המתון שלו, מתון עד לרגע שזה מגיע לפליטים שנתמכים על ידי ארגוני השמאל הקיצוני. אם נתניהו היה נותן אור ירוק היינו היום אחרי חקיקת הפסקה. מה שהיה משמח מאוד גם את החרדים, שהיו רואים בכך פרצה הקוראת גם להם בחוק הגיוס.

אבל לא פוליטיקאי קטנוני שרואה רק את עצמו כשזה נוגע לו אישית ייתן לבנט לצאת עם הישג שאיתו הוא ינופף בבחירות. אי לכך, החליט נתניהו לאגף את בעל דבבו מימין. אם בנט רוצה פסקת התגברות הוא ידרוש חוק נרחב יותר שיכלול את כל הפסילות הבאות והקיימות של בג"ץ. היה ברור מראש שכחלון יתנגד וכך אכן היה.

לפני שבועיים החליט בנט שנמאס לו מהמשחקים של נתניהו. הוא העלה את הצעת פסקת ההתגברות בנוסח המצומצם לוועדת השרים לחקיקה. הרעיון היה למלכד את נתניהו. אם הוא יתמוך - הנה מה טוב. אם יתנגד ניתן יהיה להאשים אותו בפני ה'בייס' הימני באובדן דרך וכניעה לשמאלנים.
אלא שנתניהו לא נולד אתמול. הוא אפשר לחוק לעבור בוועדה ונתן אור ירוק לכחלון להופיע בתקשורת ולהודיע חד משמעית שכל עשרת ח"כי סיעתו יצביעו נגד החוק. בלי העשירייה הלא קדושה הזאת אין לקואליציה אפילו רוב רגיל להעביר את החוק. שלא לדבר על רוב מיוחס של שישים ואחד.

שעה אחרי ההודעה של כחלון יצא נתניהו בהודעה משלו המאשימה את בנט באובדן הסיכוי להעביר את פסקת ההתגברות בכנסת. הרצון לקבל כותרות, האשים נתניהו, גרם לכך שלא יהיה תיאום עם כל גורמי הקואליציה ולכן אין רוב לחוק. בנט מיהר להגיב והודיע שיסכים לכל נוסח התגברות אותו יוביל ראש הממשלה. כלומר: שהקרדיט יהיה רק שלו, ובלבד שהחוק כבר יעבור.
הסיכוי שיהיה תיאום בין כל מרכיבי הקואליציה בנושא חוק ההתגברות, שווה ערך לסיכוי של תיאום בין ישראל ואיראן לפיתוח משותף של אתרי הגרעין בדימונה ובפורדו. לכחלון אין סיבה לוותר על הסעיף בהסכם הקואליציוני המתיר לו להתנגד לכל פגיעה בסמכויות בג"ץ, בפרט כאשר נתניהו נותן לו רוח גבית עזה.

השאלה היא מדוע נתניהו לא מוכן לפסקת התגברות מצומצמת בנושא המסתננים בלבד כאשר כחלון עצמו מודיע שהוא מסכים לה. תחילה הוא התנגד כשהיוזם היה בנט. כאשר הנ"ל זז הצידה ומניח לו את כל היוקרה, צריך להיות מניע חזק ואמיתי יותר להתנגדות של נתניהו. והוא בטח לא השיחות שהוא ניהל עם נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות.

את ההתנגדות בפועל של נתניהו (הדגש הוא על בפועל. רשמית הוא בעד התגברות) לחוק צריך לחפש, כמו במקרים רבים אצלו, תחת הפנס של היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. בשבועיים האחרונים התבטא מנדלבליט בחריפות נגד כל סוגי פסקות ההתגברות. הן לזו הכוללת שהציע נתניהו לפני חודש והן לזו המצומצמת שבנט וכחלון מוכנים להתדיין אודותיה. ההתנגדות של מנדלבליט פנים רבות לה. או שהוא נכנע למסע התקשורתי נגד הפגיעה בשלטון החוק, כביכול. או שהוא מחפש את הכיסא שלו ב'עליון' כשם שחיפשו קודמיו לתפקיד. יתכן כמובן ששתי האפשרויות נכונות ומשתלבות זו בזו.

ואם מנדלבליט מתנגד, זה סוף הדרך מבחינת נתניהו. ממש בימים אלו מונח על שולחנו של היועץ המכובד תיק המעונות של הגב' שרה נתניהו. מדובר בתיק כבד עם חשד למימון הוצאות פרטיות על חשבון המדינה בסך כולל של שלוש מאות וחמישים אלף שקל. אזרח בישראל שהיה נחשד ברבע מהסכום הזה, היה היום לאחר ריצוי עונש של שנה או שנתיים באחד ממעונות הנופש של מדינת ישראל במתחם איילון שבמחוז לוד.

כאשת ראש הממשלה נהנית הגב' מיחס מיוחד. אי אפשר לומר שיש בזה חוסר צדק מוחלט. אם שרים וחברי כנסת מקבלים זכות לשימוע, גם לרעיית ראש הממשלה מגיע, למרות שפורמלית היא אזרחית מן השורה. כל החלטה הקשורה אליה משפיעה ישירות על מעמדו של ראש הממשלה. אם היא תלך לכלא הוא לא יוכל להמשיך לכהן ציבורית כראש הממשלה. לכן מגיע לה שימוע ובחינה קפדנית ומדוקדקת יותר של התיק.

מה שמנדלבליט עושה עבורה זה כבר הרבה מעבר לכך. חוץ מסחיבה אופיינית של התיק למעלה משלוש שנים הוא נתן לה לפני שלושה שבועות צ'ופר נוסף: זכות לשימוע נוסף. אהוד אולמרט ושר האוצר הירשזון, שני בכירים מסגל א' של המדינה, הלכו לכלא אחרי שימוע אחד. הגברת המלכותית של ישראל, רק היא זכאית לשימוע נוסף. על מה ולמה? עורכי הדין מנמקים זאת במצב אישי מיוחד (ע"ע 'אני פסי-כו-לוגית'). מעניין שמדובר במצב אישי שלא מפריע לה להשתתף בכל מסעותיו של בעלה ולנהל מאחורי הקלעים את המדינה. תשאלו את השרה גילה גמליאל המסכנה שחטפה על הראש כאשר העזה להזמין את נשיא המדינה לאירוע שארגן משרדה.

מה הסיכוי שנתניהו הנמצא במצב רגיש מאין כמוהו, יעשה משהו בניגוד לדעתו של מנדלבליט? אפס מאופס. לא מתעסקים עם מי שמחזיק על שולחנו את התיק של היקר לו מכול. נתניהו ימשיך אפוא לעשות פוזות של מי ששוקל ומחפש נוסחאות לחוק ההתגברות. השיקול היחיד שגובר אצלו, כמו בתיק הצוללות ופרשת בזק, הוא השיקול האישי. בינתיים יברך כל אזרח ישראלי את מזלו הטוב שטרם הגענו למצב שבו השיקול והאישי והטיפול בגרעין האיראני מתנגשים זה בזה. ביום בו זה יקרה, עדיף לארוז מזוודות ולחפש לנו ארץ אחרת.

זאב. זאב

עם שובו של ראש הממשלה מהביקור החטוף במוסקבה ואם וכאשר יהיה קצת שקט בגזרה הצפונית שנראתה ערב מלחמה ביום שלישי השבוע, הוא ייאלץ להתפנות לסוגיה הבוערת באמת: מי יהיה המועמד המוסכם של הליכוד לראשות עיריית ירושלים. ליברמן לוחץ על ליאון. החרדים עדיין שוקלים מועמד מטעמם, והמיועד המרכזי לתפקיד מטעם הליכוד, השר זאב אלקין, כבר מחמם מנועים לקראת ההכרזה הצפויה. כנראה לקראת יום ירושלים הממשמש ובא.

עד שראש הממשלה יודיע, אלקין לא מבזבז רגע אחד. הוא כבר הספיק להיפגש עם כל ששת חברי הכנסת של יהדות התורה, כולל מי שאינו ח"כ - מאיר פרוש, והציג בפניהם את משנתו באשר לניהול העיר ועתידה. כמו כל מועמד לראשות עיר שלא קוראים לו ברקוביץ והאג'נדה שלו היא לייצג את חילוני העיר נגד מגמת ההתחרדות, גם אלקין יודע שהדרך לראשות עיריית ירושלים עוברת רק דרך המאסה של הציבור החרדי בעיר המונה קרוב לארבעים אחוז.

לא ברור מי הם בדיוק היועצים שלו, אבל ברור שהוא זקוק בדחיפות לכמה שמכירים גם את העיר וגם את החרדים. אם היו כאלה הם היו מונעים ממנו את הריאיון השחצני לאחד מכלי התקשורת החרדים, בו הזהיר את הציבור החרדי שלא לעשות טעות נוספת ולהמר על מי שלא יזכה לבסוף בראשות העיר. "החרדים", כך אמר האיש שרק לאחרונה עבר להתגורר בעיר, "טעו כבר פעמיים". הנציגים החרדים, הן בכנסת והן בעירייה, ממש לא אהבו את הטון המתנשא הזה. "אם אלקין חושב שרק בגלל שקוראים לו אלקין והוא שר בממשלה הוא יכול לאיים עלינו, הרי שזו הטעות הכי גדולה שהוא יעשה במרוץ" - אומר לנו אחד מח"כי דגל התורה.

כמו שמצווה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה, גם טעות גוררת טעות. הפרשה החדשה שהתפוצצה לו על הראש היא פסטיבל אוכל טריפה שהחל השבוע לפעול בעיר העתיקה. הפסטיבל נהנה מתמיכה כספית רצינית של הרשות לענייני ירושלים, הכפופה למשרד לענייני ירושלים שבראשו עומד השר זאב אלקין. האם כבוד השר והמועמד החדש ידע על זה? תשובה שלילית אפשרית רק במקרה שיתברר שהוא לא נוהג לקרוא מיילים הנשלחים אליו. במייל שהנמען הראשי אליו הוא אלקין והעתקו נמצא בידינו, מתריעים עשרות מתושבי העיר העתיקה על הפסטיבל המתוכנן הפוגע ברגשותיו של כל יהודי שומר תורה ומצוות. וגם מי שלא ממש כזה אך עדיין יש בו ריח של יהדות.

"לאחרונה נודע לנו שהמשרד לענייני ירושלים מתכנן לערוך פסטיבל נוסף בעיר העתיקה בתאריכים 8-10 למאי, וזאת בנוסף לפסטיבל חנוכליים שהתקיים ביום האחרון של חנוכה ולמחרתו". בהמשך המכתב מוחים התושבים על ריבוי הפסטיבלים וההפרעה לחיים התקינים שלהם בעיר העתיקה והצפופה.
השבוע התראיין אלקין ב'קול חי' וטען כי הפסטיבל אושר גם על ידי נציגים חרדים. הוא התכוון כנראה לוועדת הביקורת על אירועים בה חברים גם נציגים חרדים. אפס כי בדיקה שערכנו העלתה שמדובר בוועדה חסרת שיניים והשפעה. מה גם שלדברי החרדים החברים בה הם ראו את תוכנית האירוע רק לאחר שקראו עליה בתקשורת. "אם אלקין רוצה לפתוח את היחסים שלו איתנו באי אמירת אמת, אז טוב שנדע כבר עכשיו עם מי יש לנו עסק", אומר לנו חבר מועצה חרדי מיהדות התורה.
שני התקלים האמורים, מגבירים את מפלס החשדנות של הנציגים החרדים בעיריית ירושלים כלפי המועמד החדש. מפלס שכבר היה גבוה עוד קודם לכן בגלל מערכת היחסים המיוחדת של ראש העיר הנוכחי ניר ברקת והשר אלקין. ברקת היה הראשון שהעלה את רעיון מועמדותו של אלקין ולדברי גורמים פוליטיים בליכוד יש ביניהם שיתוף פעולה אסטרטגי. אלקין מסייע לברקת לקראת הפריימריס וזה מצידו מריץ אותו לראשות העיר.

השבוע שוחחנו ישירות עם כל שמונת חברי המועצה מטעם יהדות התורה בעירייה (עם ש"ס אין טעם לדבר בנושא הבחירות. משה ליאון הוא המועמד המוצהר שלהם ואין בלתו) וביקשנו לדעת את דעתם על המועמד החדש ביחס לליאון. התוצאות היו מפתיעות. שישה מתוך השמונה אמרו חד משמעית שהם מעדיפים את ליאון. שניים בלבד אמרו שטרם גיבשו דעה מאחר ויש להם ספקות ביכולת שלו לזכות בראשות העיר. הספק המרכזי: לאלקין יש גייסות משלו בעיר, בעוד שליאון נסמך בעיקר על קולות החרדים. "אם אלקין מתמודד מול מועמד שלנו יש לו סיכוי כלשהו לזכות. אם אנחנו נתמוך באלקין הזכייה שלו מובטחת יחד איתנו", אומרים השניים, כל אחד בנפרד - איש וסגנונו. יצוין כי השאלה שהצגנו היתה בהנחה שלא יהיה מועמד חרדי לראשות העיר. אם יוסי דייטש ירוץ לראשות העיר, גם השניים הללו מעריכים שכל החרדים (למעט אנשי הפלג שיתנגדו לכל מועמד מהמיינסטרים החרדי) יתמכו בו.

הנימוקים ששמענו מפי השישה מלמדים על התדמית הירודה שיש לאלקין אצלם. "אלקין", אומר לנו אחד מהם, "הוא העתק מדויק של ברקת. צנטרליסט קשוח שמתערב בכל נושא ואי אפשר לקבל ממנו שום דבר שלא חתום בהסכם קואליציוני. ניהול חיים משותפים בעיר מחייב דיונים בלתי פוסקים והסכמות בדברים שלא הוסכמו קודם. אלקין הוא אדם שלא שם על אף אחד, ובטח לא עלינו", אומר לנו נציג דגלאי שמכיר את האיש, "את ליאון לעומת זאת אנו מכירים חמש שנים ויודעים איך לעבוד איתו".

גורם נוסף הוא המשקל האלקטוראלי. "אלקין הוא מועמד בפני עצמו שצריך את התמיכה שלנו. אבל הוא יתמודד גם אם לא נתמוך בו. ליאון הוא בעצם מועמד שלנו והתלות שלו בנו היא גבוהה מאוד", אומר נציג אחר.

מה שמרגיז את הנציגים החרדים זה שחלק מהכוורת של ברקת יעבור כנראה לעבוד עם אלקין ובתוכם לפחות יועץ חרדי אחד. אף אחד עוד לא סגר איתו, אך אחד כבר מנהל מגעים מטעמו מאחורי הקלעים.

החשש של הנציגים החרדים הוא מסיבוב נוסף של פיצול הקול החרדי בשיטות ברקת. "מקורבים לאלקין כבר נפגשו עם אנשי הפלג וניסו לגשש גם בסיעה המרכזית, האם ניתן לקבל את תמיכתם גם אם יתר החוגים החרדים בעיר יתמכו בליאון", אומר לנו הנציג החרדי. בדקנו. היתה פנייה כזאת אך גם בפלג וגם בסיעה המרכזית הבהירו שמוקדם עדיין לדון בנושא קודם שתמונת כל המתמודדים תובהר. אם אמרנו שאלקין זה ברקת החדש, אין פלא שהשיטות לפיצול הציבור החרדי הן אותן שיטות. יש לקוות שלפחות הפעם הן ייכשלו.

הטור פורסם בעיתון בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!