הבג"צ גנב את השלטון: מתי העם יתעורר?

בשנת 1992 עיוות השופט אהרון ברק את השנים הבאות של מדינת ישראל. עיוות אותן עד לכדי רפיון חושים. בחקיקה שנראתה אז כלא דרמטית מדי אלא דווקא הומאנית, הצליח ברק לקחת את הכח מידיהם של נבחרי הציבור שלנו ובעצם לקחת את הכח מאיתנו, הציבור.

על איך, כמה ולמה כבר נכתב לא מעט, אני רוצה דווקא לדבר על מה שאמור לקרות מעכשיו והלאה.

הרי ברור לנו שהדמוקרטיה הייתה פה גם לפני שנת 1992, המדינה לא הייתה דיקטטורית לפני כן ולכן כל הטענות חסרות הבסיס כאילו באם תחוקק פסקת ההתגברות תאבד לה הדמוקרטיה הישראלית ובכן, שקר יותר חסר רגליים מזה לא קיים במחוזותינו.

אני בהחלט מרשה לעצמי לומר שרוב אזרחי מדינת ישראל תומכים בחקיקת פסקת ההתגברות וזאת למרות שלא הזמנתי סקר בנושא. הסיבה היא שרובם מבינים שצריך בדחיפות להחזיר את האיזונים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת ובכלל, זה די ברור שמישהו או משהו צריך להחזיר את הביקורת השיפוטית למימדיה הטבעיים וזאת ככל הנראה תהיה חייבת להיות לא אחרת מפסקת ההתגברות. אך גם על זה נכתב מספיק ולכן את הטור הזה כתבתי בכדי לשאול שאלה מהותית אחת:
למה אחרי שאנחנו מבינים את כל זה ויודעים שרוב אזרחי מדינת ישראל וגם רוב מחנה הימין בממשלה מבין שאין מנוס מפסקת התגברות, למה עדיין זה ממשיך להתמסמס ולא לקרות, מי מתוך ה"מחנה שלנו" ממשיך לדחות את המהלך הכל כך חשוב הזה שלא רק קריטילמאבק בהסתננות הבלתי חוקית, אלא קריטי בהחלט גם למדינת ישראל ועתידה הקרוב שלא לדבר על הרחוק.

לאחרונה החליט שר החינוך נפתלי בנט לא לחכות יותר ולהגיש את החוק. שר האוצר משה כחלון לא הסכים לפסקת התגברות נרחבת, רה"מ בנימין נתניהו לא הסכים לצרה, אז בנט הביא פשרה שעל פניו הייתה אמורה להתאים לכולם. הרי כחלון לא רוצה שעל שמו יהיה החותם של מי שתקע את העניין, נתניהו אומר כל הזמן שהוא רוצה להוציא את המסתננים ובנט רוצה לקדם את פסקת ההתגברות מהיום שנכנס לכנסת. אז מה עדיין עוצר את הכל – זו שאלת המיליון דולר, או יותר נכון פוליטיקה בשקל. המסקנות המתבקשות הן שיש כאלו שחשוב להם קרדיט ויש כאלו שרוצים להיראות כמי שלא מתפשרים ועומדים על העקרונות חסרי המהות שלהם, אבל מה שבאמת עצוב פה זה שכל היופי הזה הוא אך ורק על חשבוננו.

מדינת ישראל ניצבת היום מול אתגרים רבים אין ספק, הן מהדרום והן מהצפון. אבל האתגר הגדול ביותר שלה הוא החברה שלה עצמה. באם לא נהיה חזקים מבפנים, לא נהיה חזקים כלפי חוץ וזו עובדה. כשהגבולות כבר מטוטשים לחלוטין לגבי מי באמת הריבון פה, כשאנחנו לא מבינים מה הטעם ללכת לקלפי ולהצביע - כי הנבחרים שלנו גם ככה לא יהיו אלו שיקבלו את ההחלטות החשובות ביותר במדינת ישראל, אז מה הטעם? אם ניתן לחברה הישראלית להתפורר מבפנים, למנהיגות שלה, לריבונות, והכל בשם עיוות של מה דמוקרטיה באמת אמורה להיות, אז אבוי לנו ואבוי לעתידה של מדינת ישראל.

אז מי באמת עובד עלינו? כי מישהו פה מהתל בנו בצורה גאונית יש לציין. כלפי חוץ כולם בעניין. כולם רוצים וכולם טוענים שהם מבינים שמשהו רע ואפילו רע מאוד קורה במערכת המשפט שאיבדה כבר מזמן את אמון הציבור ועדיין, הכל תקוע.

מתי תבינו פוליטיקאים יקרים שלמרות שאתם עסוקים בלעשות פוליטיקה 7\24 במחשבה שזה מה שישאיר אתכם על הכסא החם, בשלב מסויים גם הפוליטיקה המושחזת ביותר לא תעבוד כשהחברה הישראלית תתעורר לגמרי.

נחשו מה, היא מתעוררת, לאט ולאזרחי עם ישראל נמאס לאכול את הבלוף והם רוצים שינוי, הם רוצים מעשים לא דיבורים. מהפכות קורות, הן מתחילות לאט ובשקט, ואומנם בימינו הן מתלבות ברשתות החברתיות יותר מברחוב עצמו, אבל בסוף זה קורה ובלי ששמתם לב זה מגיע. כי ליותר מדי אנשים נמאס להרגיש פראיירים, נמאס להם להרגיש כמו בובות על חוטים שאין להן שום משמעות. הם רוצים להשמיע את הקול שלהם ולהשפיע, אבל להשפיע באמת.

עיינו ערך דונאלד טראמפ.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!