העולם מצחיק: אנשי הסאטירה יוצאים לאור

"בעולם שבו אברכי משי מדרדרים לכולל ב'הוברבורד' משפחתי, בעולם שבו נשיא ארצות הברית משתמש בפשתן של האתרוג כתסרוקת, בעולם שחזנות היא אמנות לגיטימית בעיני אנשים רבים, בעולם הזה בדיוק יצא יענקל דודל מביתו, כבכל בוקר אוחז בידו האחת סיגריה מגולגלת כדבעי, ובידו השנייה פחית 'בלו' קפואה, וכהרגלו בקודש הוא לקח שאכטה בריאה מן הבלו ושלוק מהביל מן הסיגריה, או כפי שאהב לקרוא לה בחביבות 'מארגן ציגערטל', והיה מפזר את העשן בסילונים אווריריים הישר לתוך פניו של עובר האורח המזדמן, ומחייך לתוך שפמו המסורק כדבעי".

תיאור בסגנון הזה, על שלל הניואנסים וחידודי הלשון, תוכלו למצוא בכל עיתון שיזדמן לידכם. פתחו אותו דפדפו לסוף, שם בקצה ליד מדורי הסדקית והתנחומים למשפחת המנוח, יש טור של אברך חמד צעיר ששנינותו המלומדת בוקעת שחקים חודרת שריון, ומשחקי המילים שלו עלו על כולנה, ולא משנה באיזה עיתון - ליטאי, חסידי, ספרדי 'משתכנז' או מ'הפלג': בכל מגזר יש את הבחור שחושב שהוא, ורק הוא, ברוב פיקחותו פיצח את הפרספקטיב הציני המדויק על החיים, והוא, ורק הוא, יכול לתאר את החתונה ב'מחסני השמחה' או ב'אחוזת המוסקה', בדרך שתסחט מכם חיוך דל ואת הלייק החרדי האולטימטיבי: "תכל'ס".

שמות כמו ר' נח שוורצגנדרוביץ' או 'שימון אלתרביצלי' אינם זרים בטורים הללו, וביטויים מתפתלים בסגנון "הידק את הבורסלינו על פדחתו המדורגת" נמצאים שם כפטריות במקלחת ישיבתית.

לצורך העניין, רבים הם הסקרנים לדעת מי הם אנשי הדממה. מי הם האנשים האנונימיים היושבים מאחורי המקלדת, אשר לקחו על עצמם את תפקיד השף הרושף, המגיש את המציאות כמנה של שחור משחור עם נגיעות של זעם מחויך.

אז ככה: ברוב המקרים מדובר בקומיקאי הישיבתי המצוי, שהיה אחראי על ניסוח מודעות המאורסים ועל הקמפיין של הת"ת במגבית הפורים, שם שם את רבני הישיבה ללעג ולקלס בשלל אותות ומופתים, בעזרת הקריקטוריסט וההוא שמאלף מחשבים, שזה חמוד ונחמד. דא עקא, שהוא מעולם לא שמע על תורת הביטוי, ומבחינתו אין הבדל אם נושא, מושא ונשוא, או מוסא, נסע משאוי, ובלשונו הזהב, כפי שהיה רגיל לפזם בחיוך: "עברית זה רק עוד דרך לכתוב מילים". משפט לקחת לדרך.

ובחלק מהמקרים הקשים, מדובר בממורמר השכונתי שתמיד צפה בעיניים כלות בחבריו שמחים וצוהלים, בעוד הוא ישב בצד והפך במוחו למצוא מילה נרדפת ל"הילולת בטלנים", ואת הגיגיו ורחשי ליבו הדואב הוא שופך מדי שבוע בשצף קצף מעל דפי העיתון. שם לפחות, אין מי שיגרור אותו בכוח למרכז המעגל, וינסה ללמד אותו את עקרונות הקדצ'קע על רגל אחת.

או למשל התור בסופר השכונתי, תמיד שווה איזה טור מעט הסופר העצבני, שבסך הכל ירד לקנות ביצים וחלב, ואחרי שעה תמימה הוא עדיין מדשדש ליד הקופה, בניסיון להדוף את מבצעי הרגע האחרון בסגנון 'קנה ארגז מגבונים יבשים לשבת וקבל סט חיתולי אוצר בי"ד', או 'קנה בושם של חברת פינוקי וקבל מארז קנים מבושמים לאמבט', ועוד ועוד. וזה, כמובן, לפני שהקופאית תואיל לנקוף את ציפורניה ולתקתק על המקשים בכדי שנוכל להתקדם. רוב האנשים מסוגלים להתמודד עם המציאות המעצבנת הזו גם בלי לפרוק את זה על הנייר בניסוחים מורכבים ומתחכמים.

אלא מה, בשורה התחתונה, כולנו מכורים לתיאור עסיסי של 'שלושסידס' מפנק בשטיבל השכונתי ליד קופסאות המטיאס והחולצות המתפוצצות, או לסיקור מדויק ומרתיע של הזקן עם המקל שמנופף בו מדי יום בין שתיים לארבע וצווח ככרוכיא: "במחנות היה דממה".

וכמה שזה בנאלי, אבל כולנו צריכים קצת ציניות בחיים כדי להמשיך לחייך. ואם הבחור ה'זעצער' הוא זה שינפק אותה - לו יהי.

לתגובות הערות והרחבות [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!