"כשהחילונים יבינו מה מניע את הציבור החרדי, יהיה לנו קל יותר להשתלב"

שאולי שאשא, בן 32, עובר בשבע השנים האחרונות עם אשתו ושני ילדיו תהליך של חזרה בתשובה. כשהתמנה לפני שלוש שנים למנהל תיקי לקוחות בבית ההשקעות USG CAPITAL, כבר חבש כיפה שחורה ושמר מצוות באדיקות. שאשא הוא בין חובשי הכיפה הבודדים בחברה, אך הדבר לא הטריד אותו כשחיפש עבודה.

"השיקול המרכזי הוא פרנסה", הוא אומר, "ובמגזר הדתי קשה למצוא עבודה בתחום שוק ההון. לא ממש קריטי כיצד מוגדר הארגון", הוא מוסיף אחרי מחשבה, "זו חברה של יהודים, וגם כך אני רגיל לסביבה חילונית. כיום אני חי בין שני העולמות".

שאשא מספר שהמעסיקים מגלים סובלנות כלפי העובדים הדתיים במשרד, ואף הקצו להם מיקרוגל נפרד המיועד לבשר כשר בלבד. "מאוד מתחשבים בנו", הוא אומר. "אם יש הרמת כוסית, מקפידים על יין כשר, וכשיוצאים לאירועים במסעדה דואגים שתהיה כשרה".

בהיותו חובש כיפה נהפך שאשא לאחראי על מרבית טקסי החגים בחברה. "אנשים רואים יהודי שמתנהג בדרך ארץ ומראה את הצד היפה של התורה", הוא אומר. "יש בכך ייצוג מוצלח לערכי הדת. בכך תרמתי את חלקי לחיבור בין שני העולמות".

האתגר שעומד בפני שאשא הוא המפגש עם נשים. "הלבוש בעייתי", הוא מודה, "אין הרבה צניעות אצלנו, ואם מישהי מסתובבת לידך בלבוש חשוף, צריך להיות חזק ולא להסתכל. גם המגע בעייתי. אם מישהי מושיטה לי את היד ללחיצה, היד תישאר תלויה באוויר, אני אחייך אליה ואסביר שמאז שהתחתנתי אשתי היא היחידה שאני נוגע בה".

יש מה לתרום

בניגוד לשאשא החוזר בתשובה, שרי גרינברג היא חרדית מלידה. היא בת 30, ועובדת בביטוח ישיר כשלוש שנים. את דרכה החלה כמוקדנית, ומשם התקדמה עד לתפקידה הנוכחי, אחראית דו"חות ותפעול. "בחברות גדולות קל יותר להתקדם בתפקיד ובשכר, וגם התנאים הסוציאליים וההטבות הנלווים למשכורת נדיבים יותר" היא מסבירה. "בעולם החרדי יש מסגרות נפרדות לגברים ולנשים, האפשרויות מוגבלות, ומרגע שנעצרת בקו מסוים, תתקשי למצוא סביבה נוספת להתקדם בתוכה".

גרינברג נשואה ומתגוררת באלעד. לביטוח ישיר הגיעה לאחר לידת ילדה השלישי ובעקבות המלצה של חברה, שסיפרה לה כי לא תהיה הדתייה היחידה בחברה. "מרגע שהבנתי שבאים לקראת הציבור הדתי בשעות ובימי העבודה לא היתה בעיה", היא אומרת, אך מודה כי נשים חרדיות שעובדות בסביבת עבודה הטרוגנית עלולות לספוג ביקורת.

"היו פה ושם שהביעו כלפי ביקורת בקהילה שלי", אומרת גרינברג, "אבל התעלמתי. אפשר להתמודד. לנשים חרדיות יש מה להציע ומה לתרום, ושכל אחד יעשה את השיקולים שלו". מלבד היכולת להרחיב אופקים ולהתקדם בארגונים גדולים, גרינברג מספרת שיצאה נשכרת מההיכרות עם קולגות חילוניים. "נשברות סטיגמות בשני הכיוונים", היא אומרת. "לפני שהגעתי לעבודה חשבתי שלחילונים חסרים ערכים, אבל נתקלתי באנשים ערכיים מאוד. אני יושבת במשרד לצד אשה חילונית: אני חווה את העולם שלה והיא את שלי. אני יושבת עם מנהלים בישיבות ויוצאת לנופשים ולערבי גיבוש והכל בסדר. כל עוד יש נוהלי עבודה ושומרים על כבוד הדדי, זה עובד".

מודעות לכושר ולאופנה

טלי אזיקרי, בת 29, היא חרדית תושבת בני ברק ומדריכת אירובי בסטודיו סי בתל אביב וברמת גן. היא הבינה שהיא רוצה להיהפך למדריכת אירובי לאחר שהשתתפה בעצמה בשיעורי כושר לאחר לידת בתה הבכורה, לפני עשור. "עליתי במשקל והחלטתי להיכנס לכושר כדי לחזור לממדים המקוריים שלי", היא מספרת. "נעשיתי פריקית של זה, ואמרתי לעצמי, למה שלא אעבור לצד השני ואהפך למדריכה בעצמי?"

אזיקרי למדה הדרכת אירובי בשלוחה לנשים של מכון וינגייט בירושלים, והחלה לעבוד בתחום, בעיקר במסגרות המיועדות לציבור הדתי. המודעות לכושר ולאופנה, אומרת אזיקרי, גברה מאוד בציבור החרדי בשנים האחרונות".

בסטודיו סי, לשם הגיעה לפני שלוש שנים, הלקוחות אמנם חילוניות ברובן, אבל העובדה שמדובר ברשת לנשים בלבד שאינה פועלת בשבת פוגגה את ההתלבטויות. במכוני כושר אחרים, שבהם השיעורים מיועדים לנשים ולגברים כאחד, היא מסרבת לעבוד. "מתקשרים אלי ממקומות אחרים ואומרים לי 'בואי אלינו, נשלם לך כפול, ואני מסרבת", אומרת אזיקרי. "יש לי עקרונות ואני מציבה גבולות".

על פערים באורח החיים לעומת המתעמלות החילוניות היא מגשרת באמצעות הומור. "קוראים לי טלי המדריכה עם הכובע, אומרים לי 'מה, נולדת עם הכובע?' או 'מה את לובשת ג'קט גם בקיץ?' אני צוחקת בחזרה. ביומיום אני הולכת עם פאה ובשיעורים אני עם כובע, למקרה שייכנס גבר. בהתחלה, כשהבנות שמעו שאני דתייה, הן עשו פרצוף. די מהר הכל הסתדר. הן הבינו שאני האחרונה שתטיף להן.

"היום מקובל שנשים חרדיות ייצאו לעבוד בכל מקום. בעיני זה מהלך נכון: למה שנחיה כמו שני עמים שונים? כולנו יהודים. אם אני כישרונית, למה שלא אציע את הכישורים שלי לכולם?"

מהכולל למס הכנסה

עד גיל 30 למד מנחם וולף כאברך בכולל, אך בשנים האחרונות ללימודיו הרגיש כי ייעודו המקצועי הוא במקום אחר. "לא כולם מתאימים וראויים ללמוד תורה כל חייהם", הוא אומר.

הוא החל לחפש אופציות לתעסוקה במגזר החרדי, אבל לא מצא משרה שתתאים לו. השלב הבא היה לפנות ללימודים בקריה האקדמית אונו. הוא עבר מכינה ועוד ארבע שנים של לימודים, לאחריהן אף הוציא רישיון ראיית חשבון. במארס 2009 ניגש למכרז של רשות המסים למפקחי מס, ונמנה בין 60 העובדים שנבחרו מתוך 2,300 המועמדים.

"כשניגשתי למכרז היו מופתעים לראות אותי", הוא נזכר. "שאלתי, 'יש לי בכלל סיכוי להתקבל?' אחת הנשים ענתה לי, 'אם לא תגיש את המסמכים בטוח לא יהיה לך סיכוי'. השאר היסטוריה".

מדוע לדעתך רק חרדים מעטים עובדים מחוץ לקהילה?

"בגלל הפחד מפני השפעות זרות. החרדים מפחדים שהחילונים יורידו להם את הכיפה ויזלזלו בהם, אבל לדעתי ככל שיהיו יותר חרדים במקומות עבודה חילוניים, החשש ייעלם. צריך לעשות שינוי במוח. אמרתי לעצמי שאני לא מפחד ושאני קופץ למים, יותר מזה, אני קופץ לאש".

לדברי וולף, כל רגע שאברך יושב בכולל אם אין זה ייעודו, הוא רגע מבוזבז. הוא יכול לתרום לחברה בכלל ולמצבו האישי בפרט בדרכים אחרות. הן האוכלוסייה החילונית הן החרדית, הוא טוען, יוצאות מופסדות מהנתק ביניהן. "כשהציבור החילוני יבין מה מניע את הציבור החרדי ולא יחשוב שהוא מעוניין רק בפריוויליגיות, יהיה קל יותר לכולם", הוא אומר. "אני לומד דברים רבים מהחילונים במשרד, והם ממני. אני מפיק מהעבודה קירוב לבבות. כמובן שהמעבר ממצב של 'נתמך בידי המדינה' למצב של 'תומך' עומד בפני עצמו".

חשוב לוולף להדגיש כי העבודה ברשות המסים לא פגמה בהווייתו כאדם חרדי מאמין. "אני הולך לעבודה וחוזר עם אותו לבוש חסידי, ושום דבר לא קרה. נשארתי אותו יהודי שמחנך את ילדיו כמו שחינכו אותו. חשוב שבציבור החרדי יראו את הדוגמה שלי כדי שאנשים יאמרו לעצמם 'הנה, הוא לא התחרפן אלא נשאר כמונו'".

שלא ישנו את כללי המשחק לכבודי

שלומית זילברשלג, בת 30 מאלעד, נשואה ואם לארבעה ילדים, עובדת כמתכנתת ב-IFN, חברה בת של יעל תוכנה. "פניתי לעבודה ביעל כי היא נראתה לי מתאימה מהבחינה המקצועית", היא מספרת. "היה לי חשוב לעסוק בתחום הספציפי שלי ולדעת שאני יכולה לממש את כישורי. אני מוצבת מטעם יעל תוכנה במשרדי מינהל מקרקעי ישראל (ממ"י), שתמהיל העובדים בו דומה לזה של החברה הישראלית, ואין לי שום קושי לזרום עם סביבת העבודה ועם האנשים. מה שחשוב לי הוא רמתם המקצועית של העובדים שסביבי, ולאו דווקא הזיקה שלהם לדת. אינני מתנזרת מהגיבושונים שהחברה מקיימת או מאירועים פרטיים של העובדים, כך שגם מבחינה חברתית השתלבתי יפה".

לא הרתיע אותך להצטרף לארגון חילוני?

"בראיון הקבלה לעבודה לא התעניינתי מהו אחוז החילוניים, המסורתיים, הדתיים או החרדים בחברה, וגם אם היה מתברר שאני החרדית היחידה, לא הייתי מסירה את מועמדותי. מה שעשה עלי רושם הוא דווקא הצד המקצועי - המיון הקפדני שעוברים המועמדים לעבודה".

היית מעדיפה שישתנה משהו בהתנהלות של החברה?

"מאחר שאיש ביעל תוכנה, או במקום שאני מוצבת בו, ממ"י, לא נתן לי את התחושה שאני לא משתלבת בחיי החברה, שום דבר לא מפריע לי. נכון שהלבוש שלי מוקפד מעט יותר מזה של עובדות אחרות, ואולי קוד ההתנהגות שלי קצת אחר, אבל אני לא מצפה שמישהו ישנה את כללי המשחק לכבודי. להפך. נעים לי ומעניין לי כך".

שלמה בללי, המנהל הטכנולוגי של פרויקט המטרונית בחיפה מטעם חברת טלדור, חושב אחרת. "הגיע הזמן שארגונים בישראל יאמצו את קוד הלבוש המכובד הנהוג בארה"ב ובאנגליה", הוא אומר. "זה יעשה טוב לכולם, לא רק לחרדים.

"בעברי הייתי חילוני גמור", הוא ממשיך. "עם הכניסה לעבודה בטלדור כבר הספקתי להפוך לחרדי. מובן שהייתי מעדיף לראות סביבי כמה שיותר אנשים שומרי מצוות, אבל לא היו בידי אפשרויות בחירה רבות. המקצוע היחידי הנפוץ בסביבת היישוב שלי, מצפה אבירים, הוא רעיית צאן. אפילו בישיבה לא יכולתי להשתלב בשום עבודה. האפשרות היחידה שנותרה היתה טלדור.

"אני רוצה לומר לחברי החרדים: חשוב ללכת ללמוד מקצוע. ההלכה קובעת שאדם חייב לפרנס את עצמו. מותר לו אפילו לעשות את שבתו חול, ובלבד שלא ייפול כמעמסה על אחרים. אדם שהוא בעל משפחה חייב לדאוג קודם כל לקיומה הכלכלי. מה שמרתיע חרדים מיציאה לעבודה הוא הסביבה העוינת שבה הם חיים, והתקשורת שמרבה לתקוף אותם. אבל אין לי ספק שבתוך 15 שנים החרדים ישולבו באופן מלא בשוק התעסוקה הישראלי. עם זאת, המעסיקים חייבים להתחשב בצרכים השונים".

למה טיול דווקא בחודש אב?

אלכס רובין, בן 34 ואב לחמישה, הוא יועץ השקעות בהראל סל, חברה בת של הראל ביטוח ופיננסים. "ככל שהארגון גדול יותר, כך גדולה בו הפתיחות", הוא אומר. "עבדתי בעבר במקומות קטנים ונתקלתי בחוסר התחשבות בנוגע לנושאים חשובים כמו הימנעות מעבודה בימי שישי ובערבי חג. אני זוכר שבאותו מקום עבודה, ההנהלה החליטה לערוך את טיול הגיבוש לעובדים דווקא בתחילת חודש אב, תקופה שהיא אבל לאומי.

"הממונה עלי השמיע רמז עבה שאם לא אשתתף בטיול, לא אוכל להישאר בחברה. אבל כשעברתי לעבוד בבנק לאומי ההתחשבות היתה רבה, ושם אירגנו טיולים נפרדים לדתיים ולחילונים. אני אישית לא משתתף בטיולים, מכיוון שאני לא יכול להיות בטוח שיוגש בהם אוכל כשר, אבל אין לי בעיה להגיד, 'אני מצטער. אני מבלה אתכם די והותר בעבודה'. יקבלו את זה בהבנה מבלי לעקם את האף".

המחשבה להצטרף לארגון חילוני הרתיעה אותך?

"ארגון שהעובדים בו הם מכל הגוונים, ובעיקר חילונים ושומרי מצוות, מתפקד כגשר בין-תרבותי. חוץ מזה, אם אתחיל לבדוק מראש בציציותיו של הארגון שאליו אני רוצה להצטרף, לא אוכל לעבוד, לפחות לא במקצוע שלי. עם זאת, אירועים חברתיים שמארגנת הנהלת החברה, למשל מסיבות לעובדים מצטיינים או גיבושונים, יתקיימו באמצע השבוע ולא בסופי השבוע כדי שגם שומרי מצוות יוכלו להשתתף בהם".

ברוך גרוס, נגן צ'לו בתזמורת הפילהרמונית, לא מקבל את המושג חרדי. "עצם השאלה 'איך אני מרגיש בחברה חילונית', היא מלאכותית. נכון שאני לא יכול להשתתף בטיולים או במסיבות חברתיות בעבודה, אבל אני מעורב מאוד בחיי התזמורת, ובמשך רוב שנות עבודתי בה הייתי חבר במועצה, בוועדת הביקורת ואף בהנהלה.

"כשהגעתי לתזמורת הבהרתי מיד שכאדם שומר מצוות לא אוכל לנגן בשבתות וחגים. ואז אמר לי המנצח, מוני ריקליס: 'ב-48 לחמנו רק כדי שאנשים כמוך יוכלו להשתלב בחיים הריבוניים'"

מה היה מקל עליך את עבודתך?

"הייתי מצפה ליתר צניעות בלבוש של נשים וגברים בתזמורת. העובדה שהפעילות החברתית של החברה מתקיימת בסופי שבוע, מונעת ממני להשתתף בה, אם כי אינני מתכוון לבקש שיעבירו אותה מכיוון שאז עובדים אחרים לא יוכלו להגיע. ברוב הפעמים דווקא מתחשבים בי. אם, למשל, אנו אמורים להופיע בחו"ל, לא מחייבים אותי לטוס בשבת ואני עולה על טיסה יום קודם לכן, או יום מאוחר יותר".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!