ורק אני חייכתי בבית הקברות • תבלין לשבת

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:

א. למה התורה כותבת לנו פעמיים את שמה של שרה בפסוק? הרי אנו מבינים שאם שרה היא זו שמתה, ואברהם בא 'לבכותה', הרי זו על שרה שהוזכרה בתחילת הפסוק.

ב. מדוע התורה מדייקת כל כך במיקום הפטירה ומפרטת ש'קרית ארבע היא חברון'. די לכאורה לציין 'ותמת שרה בחברון.

מוות מתקבל בעולם כמציאות קשה. קשה לאבד אדם קרוב, ולהבין שהוא איננו יותר. כולם מדברים במונחים של חלל וריקנות, אחרי שמישהו קרוב נפטר מן העולם.

אחרי שמישהו הולך מן העולם, אנו רוצים אותו, אפילו רק לעוד דקה.

לפתע, גם הרבה יותר קל ונוח לראות את הצדדים הטובים שיש בנפטר ואת כל מעשיו החיוביים.

חתונה לאחר הקבורה

כולם שם היו עצובים, נסערים ו'אבלים', במקרר של בית החיים. רק אני חייכתי בתוך לבי חיוך ומר ומתוק כאחד.

לפני שנה וחצי קיבלתי טלפון מבחור אשר רוצה להתחתן עם מי שלדעתו היא המיועדת לו, אלא שלמרבה צערו, הוריו התנגדו לזה נחרצות, מפני כל מיני סיבות של שם וכבוד ודומיהם, עד שהתבטאו בחריפות : "או אנחנו או היא".

'תמצא דרך לדבר על ליבם', הוא ביקש.

ניסיתי, אך מהר מאוד הבנתי מהורים שאין לקשר בניהם שום סיכוי. האבא שהיה נחוש בדעתו הכריז "מבחינתי הילד הזה מת", כשלמרבה התדהמה, האמא נענעה בראשה להסכמה.

ביקשתי מהם עוד פגישה אחת, במקום אחר מהרגיל. הם דחו ודחו, אך לבסוף היא התקיימה. את הפגישה ההיא, הם כבר לא ישכחו לעולם.

אספתי אותם אל רכבי, נסענו אל בית החיים באחד הישובים הקרובים. שם על במת ההספדים, הייתה מונחת אלונקה עם טלית, שבעזרת חבר, יצר כמו דמות אמיתית הושכבת שם דוממת. עליה שלט הנושא את שם הבחור ה'חתן'.

כאשר האבא קלט את השלט, הוא יצא מגדרו בצעקות. "השתגעת", הוא צווח, "פשוט השתגעת!".

הוא היה נסער.

"הרי אתה אמרת שהוא מבחינתך מת, אז הנה, הרי מתך מונח לפניך", אמרתי בשלווה. "ואם כבר אמרת שהוא מת, אז לפחות תספיד אותו כמו שראוי לבן תורה לעשות, הרי לא יכול להיות שמיום הוולדו הוא רע, רשע ופורק עול, כמו שאתה מטיח כלפיו".

מיותר לציין שהם פרצו בבכי חסר מעצורים. האבא לא יכול היה לדבר ורק בקש ללכת חזרה. זה היה רגע קשה.

בחתונה, שהתקיימה זמן מה לאחר לאחר ה"הלוויה", אמר אבי החתן מול כל הקהל, שמבחינתו הוא ראה במוחש תחיית המתים לפני ארבעה חודשים.

מתנה מהמת

פרשת השבוע נקראת 'חיי שרה', למרות שכל מה שכתוב בפרשה מדבר בכלל על מותה וקבורתה של שרה.

אז למה "חיי"?

אחד הדברים שאפשר ללמוד מהפרשה הוא, שכל מת באשר הוא, משאיר בעולם הזה מתנה מסוימת, איזו שהיא תרומה.

בנוסף, אחד הדברים הברורים שאנו כיהודים מאמינים בטוחים בו, זהו התחדשות העולם. כאשר הנשמה לא מסיימת את תפקידה בעולם היא חוזרת.

הסיבה העיקרית לכך שלרוב אנו לא זוכים לראות את המתנה שהותיר אחריו הנפטר, היא העובדה שאנו עסוקים יותר מדי בעצמנו, באבלותינו, בקושי ובכאב שלנו.

אבל אם נוכל להניח רגע את הכאב שלנו בצד, ולו לרגע קט, אז נוכל לראות את כל מה שנשאר לנו בעולם הזה. להביט במה שהנפטר עצמו הותיר לנו.

כאשר "מת" לנו קשר עם אדם קרוב, רק אם לא נהיה עסוקים בעצמנו ובכאב שלנו ותו לא, נוכל לקבל מה"מוות" הזה מתנה גדולה הרבה יותר מכל דבר אחר.

איך לעשות את זה? נוכל ללמוד מהפסוק השני בפרשה:

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:

א. כאשר אנו מאבדים מישהו או משהו היקר לנו, כמו קשר עם אדם קרוב, כדאי שנזכור שיש בידינו את האפשרות לשנות את הקשר ולשדרג אותו. ישנם שתי 'שרה'. יש את שרה שנפטרה. ותמת שרה. ויש את שרה שאברהם ידע להספיד אותה, 'לספוד לשרה'. ידוע מהספרים הק' שאברהם אבינו לא בכה עד אחרי ההספד, כי ידע שהיא בגן עדן. הוא ידע את מה שהיא השאירה לעולם.
גם בכל קשר, אנו יכולים לדעת מה הקשר הזה תרם לנו, איך אנחנו יכולים להרים אותו לגבהים יותר ממה שהיה עד עתה.

ב. כאשר מת לנו משהו, ניתן לבדוק איפה בדיוק הוא מת. כי יש פעמיים שכאשר מבינים איפה הוא שוכב "מת", אפשר לעשות לקשר הזה החייאה, לחיות אותו מחדש.

לפעמים, שווה לנו קודם כל להפסיד משהו, אפילו לזמן מה, רק בכדי שנוכל לראות את הדברים הטובים בו כשהוא יחסר, ואז אם יש צורך גם לבכות.

זה מה שאפשר לאברהם לקום להמשיך בחיים, ולנהל משא ומתן מול בני חת: וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר.

שאלות שמאמן היה שואל אותך באימון

א. מה הוא החלק שלך במות הקשר הזה?

ב. מה מת אצלך שגרם למות הקשר?

ג. מה צריך להיות אצלך כדי שהקשר יחזור?

בברכת שבת שלום
יוסף חיים בולטון
מאמן בכיר בקאוצ'ינג
[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!