מתנחל: למדת לקח ממותו של הרב מרצבך? • דואר צבאי

יש אנשים שנשארים צעירים לנצח. לא תמיד זה שלילי, נהפוך הוא, להיראות צעיר, שחור שיער וגוו זקוף זה אחלה. הבעיה מתחילה כשאתה ממשיך להתנהג כמו ילד, וזה לגמרי לא מצחיק, לעיתים אפילו מביך.

בדיחה מזרחניקית מספרת על קבוצת קשישים בוגרי בני עקיבא, שיצאו לטייל בג'ונגלים, והנה פגשו קבוצת ילידים בעלי תודעה דתית עמוקה.

הללו שמחו למראה היהודים מארץ הקודש ושאלו: "מאיזה שבט אתם?". "אהה", ענו המטיילים בני השבעים: "אנחנו משבט הרואה".

אלופים במיל. זה דבר נפלא, אבל כשהם חותמים על עצומות זה עלול להיות מביך, אפילו משפיל.

תארו לכם את הסצנה בה מסמן הקשיש בידו הרועדת לפיליפיני שלצידו, להביא את העט ולחתום על עצומה הקוראת לרמטכ"ל לתת לנו, שועלי הקרבות, את הפקודה להסתער על האויב.

פחות או יותר כך נראה הרקע לעצומה שפורסמה השבוע ב'הארץ', זו שמתריעה מפני תופעת ההתחרדות והדרת נשים מהמרחב הציבורי.

ואם במרחב ציבורי עסקינן, הרי שהאלוף גרשון הכהן כמעט ואיבד את עולמו כשהרצה פעם בפני קבוצת חיילים והסביר להם שמאז ומעולם היו הגברים לוחמים והנשים שירתו אותם נאמנה.

אז עשה ממנו עיתון "הארץ" מטעמים. כעת שינה העיתון את טעמו והוא קורא לאפשר לחיילות לבדר את רוח הלוחמים.

הבנתם את זה? הויכוח אינו האם נשים יכולות או צריכות ללחום כמו הגברים שנמנעים לשמוע אותן. אלא על זכות הנשים לשיר שגוברת על זכותם של הגברים להילחם, ולמיטב שיפוטו של העיתון לאנשים חושבים ראויה זכות השירה שתגבר על צורך הלחימה.

לוותר על האחים?

לפני כמה שנים התפרסמה (גם כן ב"הארץ", איך לא) עצומת טייסים שהצהירו על החלטתם לסרב פקודה להפציץ בעזה. רוב הטייסים, היו כאלה שלעולם לא יקבלו פקודה שכזאת. חלקם היו בכלל טייסי מסוקי סער, חלקם לא פעילים, המביך מכולם היה תת אלוף יפתח ספקטור, שועל קרבות מלחמת יום הכיפורים. אך יפתח ספקטור - גם אם נורא ירצה - לא ייקרא להטיס מטוסי קרב חדישים, כאלו שנכנסו לשירות הרבה אחרי שהוא קורקע בגלל גילו המופלג.

כך גם, מאז שחרור גלעד שליט מסתובבת ברחוב עצומה שהחותמים עליה מצהירים שהיה ויפלו בשבי, אין לשחררם תמורת מחבלים. כל עוד החותמים הם בגיל השירות הסדיר, מילא. אפילו גיל המילואים ניחא. אלא שבאחד משבועוני הימין הופיעה ידיעה בה נראה הרב הראשי לצה"ל שלעבר תא"ל הרב אביחי רונצקי מצרף אליה את חתימתו, וזה מצחיק ומשפיל גם יחד.

הרב רונצקי יהודי מבוגר, סבא לנכדים, למיטב זכרוני הפעם האחרונה בה נתקל באויב היה בדיונות של סיני בעת מלחמת יום הכיפורים. חתימתו על עצומת סרבנות לשחרור, זהה לחתימתו של תת אלוף יפתח ספקטור, שתי העצומות חסרות משמעות, אפילו הצהרה אין כאן, רק רצון להתחזות לצעיר לנצח.

בין החותמים על העצומה השבוע ב'הארץ', מופיעים שני אלופים ותיקים: בנו של האחד שירת איתי בפלוגה. והוא הוכר כחייל בודד. נדהמתי כשגיליתי זאת: הייתכן שבנו של אלוף בצה"ל לא גר בבית אביו? לימים הוא התוודה בפני וגילה לי מדוע ניתקו הוא וכל אחיו את הקשר עם אביו. היה זה כשגילו שאביו עסוק בנושאים מפוקפקים תוך כדי שירותו הצבאי, ומטעמים מובנים לא נרחיב, אך מי שיקשר זאת לנשוא העצומה לא יטעה בהרבה, לא יטעה בכלל.

השני הוא האלוף אורי אור. אורי אור היה מח"ט שריון במלחמת יום הכיפורים, בחטיבה שלו שירתו בני ישיבות הסדר רבים (בהם דב אינדיק הי"ד ויבלח"א הרב חיים סבתו שליט"א), לימים פנה לפוליטיקה, למפלגת העבודה. ממנה נזרק בבושת פנים לאחר שצוטט ב"הארץ" כמי שאמר מילים מיותרות על בני עדות המזרח. מסתבר שאורי אור היה ונותר טיפש. איך לא למד לקח?.

ספרו של אורי אור על אתה מלחמה איומה, נקרא "אלה האחים שלי". אני מניח שהוא בודאי זוכר שבשדות הדמים של אותה מלחמה פגש המח"ט רק את האחים. האחיות לא היו שם, אם הם באו לשיר, היה זה רק לאחר תום האש. אז מה הוא מציע? לוותר על האחים שלו לטובת האחיות? ומי ילחם? שמא אורי אור הקשיש? הבנתי.

ההבדל בין טר"ש לצל"ש

מותו של הרב דן מרצבך ז"ל הוא אירוע טראגי. אך בלתי נמנע. היה זה דוד המלך שקבע את המכתם (שמואל ב יא' כה): "כזאת וכזאת תאכל החרב". או בלשונו של הרב קוק זצ"ל (ספר אורות מאמר המלחמה): "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו".

לא לי לשפוט את ההרוג, אולם על החיים לדעת כי לא ניתן לקרוא ללא הרף "תנו לצה"ל לנצח", ולהטיף מעל כל במה לידיים קלות על ההדק, מבלי להיות מודע לכך שהמחיר עלול להיות קשה גם בצד שלך.

למעשה ההבדל בין צל"ש לטר"ש (טוראי ראשון, כלומר הורדה בדרגה) הוא כחוט השערה. לא זו אלא שבחינה מדוקדקת של רוב מקרי הירי של חיילים לעבר מחבלים, ירי שהסתיים בהצלחה כבירה לא היו אלא תגובה מן המותן, ירי אינסטינקטיבי, ממש כמו זה שבוצע בצומת הכבשים. רק ששם היה זה באמת מחבל, וכאן אויה, מישהו משלנו.

אז מה הפתרון? להקשות על החיילים? לדרוש מהם להתייעץ שוב ושוב? אולי לאסור עליהם כליל לירות? אז בשביל מה הם שם, ולמה הם בכלל לומדים לירות?

למעשה אין פיתרון. כדאי וראוי שנדע שהבנים שלנו נשלחים למשימה לא ברורה, ההוראות שניתנו להם אינן חד משמעיות, מפני שהמקרים שונים זה מזה, וההבדל בין הצלחה לכשלון או בין צל"ש לטר"ש הוא עניין של מזל יותר מאשר של שכל.

מי שדורש מחייל להקים מחסום מיידי בשעת בוקר אפופה ערפילים, ראוי שיבין שמחסום פירושו חסימה. אם הוא לא חוסם אין טעם להקימו, ואם החייל לא אמרו להשתמש בנשקו לשם החסימה ראוי שלא יהיה חמוש. לא חבל על הכתף הכואבת ממאמץ נשיאת הנשק?

אני נשמע ציני, אך לא: היה זה בית המשפט, שבאחד ממשפטי האינתיפאדה הראשונה קבע לתדהמת הנאשמים שהפעולה אותה ביצעו אינה צבאית-מלחמתית, אלא בעלת אופי של שיטור. והם, המסכנים, בכלל לא ידעו שגויסו למשטרה, אמרו להם שהם בצבא והם התנהגו כמו שמתנהגים בצבא, צבא נורמלי כמובן, לא כזה שמפקיר את לוחמיו.

קל לשבת מתחת לאורות ניאון ולשפוט חייל שקיבלת פקודה לחסום רכב, ובאבחת שניה ראה (או סבור היה שראה, זה בדיוק אותו דבר) את הרכב שועט לעברו ולא מציית להוראה לעצור.

אם הצפייה היא שיתעלם, הרי שההוראה מיותרת ופסולה, אם הצפיה שיירה, מה רוצים ממנו, החייל המסכן ששכח לקחת עורך דין למחסום.

לא לנו לשפוט את ההרוג, אבל נשוב ונדרוש מהחיים, אלו שחיים במרחב כה רגיש שידעו, שבזירה בה הם פועלים חלים כללי התנהגות שונים מאשר בגוש דן רבתי. כאן פועלים כוחות צבאיים שידם קלה על ההדק (בין השאר בעידודכם), ומשום כך יש לנהוג בתבונה ובזהירות, אם הנוסע בכביש החוף עשוי להיות מופתע לחלוטין ממחסום פתע, הרי שהנוסע בכביש 60 צריך להיות דרוך ונכון לקראתו, כאילו זה טבעי שבמטר הבא יהיה מחסום.

למה? כי זה טבעו של השטח, וזה מה שאתם עצמך דורש ומצפה מהצבא. אז תן לצה"ל לנצח.

ברכה לאנשי ניאון

גילוי נאות: מקורותי במערכת הביטחון אינם גלויים איתי עד כדי כך שיספרו לי מי גרם לפיצוץ בבסיס הטילים שבטהרן, אם אומר שזו פעולה של המוסד, לא יהיה זה יותר מניחוש פראי וסתמי שלא עומד מאחוריו מאומה.

על הוירוסים החביבים 'דוקו' ו'סטוקסנט' קראתי כמוכם בעיתון. אולם מה שניתן להסיק בהחלט מכל אלה, הוא שהדרך לעצירת הגרעין האיראני אינה מחייבת בהכרח את שיגור מטוסי חיל האוויר עם מיטב בחורינו המצויינים, ניתן בהחלט להשתמש במוחם של מיטב בחורינו המצוינים שישובים גם ברגעים אלו תחת אורות ניאון אי שם במרכז הארץ, לתפארת חיילי פרויקט בינה בירוק שמסייעים להם בדרך זו או אחרת.

ומכאן שלוחת ברכת חזק ואמץ (בבית הכנסת שלי לא אומרים מי שברך לחיילי צה"ל, יען כי.....) לכל מי שידו במלאכה, ואפילו אם הוא בגדר צדיק שמלאכתו נעשתה בידי אחרים.




[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!